אוטבוס הומה אנשים וצעקות.
הוא מתיישב לידי, וזה מפתיע. כן, זה מפתיע כי הוא נותן לי
תשומת לב.
מה? בשבילי?
אז צילמתי, כדי לתעד את הרגע הזה שהוא מוכן בכלל להסתכל עליי
ולא לחיות בעולם שלו.
"למה את מצלמת?"
"סתם כי אני אוהבת אותך ואני רוצה תמונה שלך."
וגם היום, רציתי סיגריה וביקשתי ממנו לבוא אתי, והוא הסכים...
ואפילו צחק מהבדיחות שסיפרתי.
צחק? ממני?
כל כך הרבה תשומת לב?
ואח"כ, באוטו, הוא דיבר אתי על אהבות וכאלו, ורצה שאני אעזור
לו, ואמרתי לו שיבוא היום ונדבר.
הוא אמר שהוא בטוח בא.
ערב.
ואיפה הוא?
"תתקשר אליו, תשאל אותו אם הוא בא."
"הוא אמר שהוא בא, למרות שהוא ממש גמור."
הוא גמור, או שפשוט אין לו כח לחזור שוב אל העולם שלנו,
בשביל לתת לי את תשומת הלב שהוא יודע שאני צריכה ממנו?
אני לא יכולה איתך.
אתה כל כך אדיש, ולא אכפת לך בכלל.
אז כן, אני מקשיבה לך, ועוזרת לך עם זאת שאתה רוצה.
אבל לי אתה לא מקשיב.
אתה לא מקשיב!!!
כל ה"טוב" האלו, המין ייבושים האלו מהסוג שאני לא יכולה איתם.
והדברים הכאילו בצחוק האלו שאתה אומר, וההתעלמות.
איך אני יכולה להחזיק אותך קרוב אליי?
למה היא מצליחה לתפוס תשומת לב יותר ממני?
זה לא פייר, אני אוהבת אותך כל כך, אתה חבר כל כך טוב שלי.
ואני עוזרת לך כל הזמן ואתה מספר לי דברים, זה חייב להיות הדדי
מבפנים, או שזה ניצול.
אבל לא מתאים לך.
די!
תרד כבר לכאן, תהיה אתי...
אני צריכה ממך קצת...
אני צריכה ממך הרבה.
18.7.05
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.