תמיד היה בו משהו מוזר. אולי ההליכה שלו, אולי הדיבור שלו,
ואולי בכלל הגבות שלו. מה שזה לא היה, תמיד ידעתי שהוא לא סתם
בן-אדם רגיל. אחרי הכל, הוא היה החבר היחיד שלי. כשהיינו
הולכים ברחוב, הוא היה הטיפוס שעוזר לזקנות לחצות את הכביש.
יכולתי לראות שהוא היה מאושר לעזור - היה לו מין ניצוץ של אור
בעיניים ברגעים כאלה. תמיד היו לו צרות עם ההורים - לפחות כך
הוא אמר. אבל אף פעם לא פגשתי את ההורים שלו. אפילו כשישנתי
אצלו פעם אחת, הוריו היו בטיול במקסיקו. "איפה שכל העכברים
גרים, כמו ספידי גונזלס" הוא תמיד צחק. לא מזמן, לפני מה שקרה,
ההורים שלו עברו למקסיקו לתמיד. הוא חי באותה תקופה כבר עם
הדוד שלו, אבל גם הדוד היה בבית לעתים רחוקות, והוא לא היה
מדבר על הדוד הרבה.
באותו יום באתי אליו. שום דבר לא היה שונה בחדר שלו, רק הוא.
נתתי מבט בעכברים בכלוב שכרסמו גבינה. המזכרת היחידה שלו
מההורים.
"הם עוד הכירו את אמא ואבא," הוא הבהיל אותי. הוא היה חיוור.
ראיתי שהוא ארז את כל החדר שלו בארגזים. הוא ראה את המבט
המופתע שלי.
"כן, אני נוסע למקסיקו בקרוב." הוא ענה בשקט. רצתי. ברחתי
ממנו. לא רציתי שהוא יראה שאני בוכה. לא רציתי להפרד ממנו.
רצתי לגבעה שבא ראיתי אותו בפעם הראשונה. ילד מצוברח שבעט בכל
האבנים שבדרך כי כל הילדים האחרים שנאו אותו. ילד כמוני.
לא חזרתי הביתה בלילה. וגם לא הלכתי לבית ספר למחרת. ישבתי על
הגבעה ותהיתי איך אני אחיה עכשיו, בלי חברים. לא, לא שמעתי
אותה מתקרבת. ידעתי שהיא שם רק כשהיא שמה את היד שלה מסביבי.
היא ישבה לצידי, גילה. תמיד ראיתי אותה בבית הספר. חייכתי אליה
חיוך מבויש כל פעם שנפגשנו, והיא תמיד נופפה. אבל לא אלי, תמיד
אל החבר שלי.
"ה... הוא עזב" גמגמתי.
"מי?" היא שאלה בתמימות.
"החבר הכי טוב שלי. תמיד הייתי איתו."
היא חיבקה אותי בעדינות. "אבל כל פעם שראיתי אותך היית לבד..."
אמרה בקול תמים.
פתאום הבנתי.
רצתי לביקתה שבא דוד שלו גר, צריף שני-חדרים שבסוף הרחוב
הראשי. הצריף היה שונה. יותר מוזנח. הצצתי מהחלון, הוא היה
ריק. טיפסתי פנימה דרך החלון. הסתובבתי בצריף מהורהר כמה דקות
לפני שהדלת נפתחה. זה לא היה הוא. זאת הייתה גילה.
"בוא נלך." אמרה והסתכלה סביבה תמהה, "למה באת לפה? אף אחד לא
גר כאן."
הסמקתי, "הוא היה גר כאן."
היא חייכה ומשכה אותי החוצה בעדינות. "בוא כבר," דחקה בי.
כבר הייתי בפתח, אבל רגע לפני שיצאתי, ראיתי פתק על הרצפה.
הרמתי אותו, וקראתי לעצמי:

"תמיר היקר,
היית חבר נהדר, אך אני צריך לחזור. אני לא יכול להמשיך ללוות
אותך כמו מקודם. הגיע זמן שתמצא חברים שיותר דומים לך. אני לא
יכול לחיות כאן, זה לא מקומי, אבל כשתסתכל למעלה, לכוכבים,
תמיד תוכל לראות אותי.
שלך לתמיד,
המלאך השומר שלך."

הצצתי שוב לתוך הבקתה. הוא היה שם. מבוגר יותר, זוהר יותר. הוא
נופף לי לשלום, לפני שדעך לאיטו כמו האור שמסביבו. הסתכלתי על
גילה. היא עמדה שם, פעורת פה. "רואה? צדקתי." אמרתי  כשאני
תוחב את הפתק לכף ידה ומביט בעניה, במקום ברצפה, בפעם הראשונה.