"יש שם תאונה קשה, אחי, אני מה זה מצטער,אנ לא יכול לדבר
עכשיו. יש שם תאונה קשה."
לא יכולתי שלא לחפש במבט את בעל הקול המבטיח. לבי החסיר פעימה.
אני הולך להיות עד לאחד מהרגעים האמיתיים של החיים, ישר מהשטח.
אני מכיר את התחושה הזו מתחתית הבטן.
שבעתי אמרות שפר ריקניות, שמבטיחות את הכסאות במחיר דמים. אם
על האיש הקטן אי-אפשר לסמוך, על מי נסמוך? חמוש בדעתנות
ובמודעות חברתית גבוהה התפניתי לתפקיד הממלכתי החדש שנטלתי על
עצמי - מצפון העם.
הצטערתי שלא נרשמתי לקורס עזרה ראשונה. יכולתי להיות עכשיו עם
הפרמדיק במקום התאונה. יכולתי לתרום מזמני הפנוי לאנושות, אבל
לא! אשתי היקרה החליטה שאני צריך לתרום קודם לאשה ולילדים.
הרגשתי את המתח. אני שונא מתח. אני שונא שמשתלטים לי על החיים,
ואומרים לי מה אני יכול, ומה אני לא יכול. אם רציתי, עם חוש
ביקורת עצמית כמו שיש לי, הייתי רץ לכנסת, מראה להם איך מנהלים
מדינה: בלהט, בהקרבה ובאהבת הזולת.
הפרמדיק היה הגיבור שלי להיום. בנחישות עזה הוא צעד לעברי, מסר
לי מטבע של חמישה שקלים וביקש ממני "הפוך - ללא" ו"אם אתה יכול
למהר. יש לי תאונה קשה, ותבדוק אם יש עודף".
אחר-כך פנה בלהט למנהל הבנק שלו וביקש ממנו למכור ניירות ערך,
ולסגור לו את האוברדרפט.
מה נשאר? אה, כן: הקרבה ואהבת הזולת.
מתוך אהבת הזולת, ורק מתוך אהבה, הפרמדיק שלי בהקרבה רבה עלה,
סוף סוף, על האמבולנס.
הופעלה גם סירנה.
למחרת, ביומן החדשות הופיע הפרמדיק שלי כשהוא מתרוצץ עם הקפה
בין השברים.