הרצל היה רעב. ולא סתם רעב. היה לו רעב מיוחד כזה, שאפילו אם
תתנו לו סטייק עסיסי מדיום-וול אבל שרוף קצת בקצוות כמו שהוא
אוהב, הוא יסרב בנימוס. להרצל היה דחף בלתי מוסבר למשהו בצקי.
איזה בורקס אולי אבל לא בעצם. אולי ג'חנון. אבל להרצל לא היה
כח לקום מהספה בבית הוריו, שם הוא מרוח כבר משעות הבוקר
המאוחרות. הרצל המשיך במלאכת הזיפזופ וניסה להבין מתי החליפו
התוכניות לעקרות הבית את התכניות של הטלויזיה החינוכית. בשעה
שתיים בדיוק צילצל הטלפון. הרצל ידע שהשעה שתיים בדיוק משום
שאימו תמיד צילצלה בדיוק בשעה הזאת כדי לראות מה שלום בנה
יקירה. למרות עייפותו משידורי הטלויזיה, הרצל לא היה יכול שלא
לענות לאימו. "היי אמא. כן, הכל בסדר. כלום. אולי מחר. כן. לא,
עוד לא אכלתי. עכשיו. טוב. ביי." הרצל כבר היה על הרגליים וזו
היתה הזדמנות פז בשבילו לעשות סיבוב על המקרר.

להוריו של הרצל היה מקרר די חדש עם שתי דלתות כמו שהיו רואים
בתכנית "מי הבוס?" הרצל פתח תחילה את דלת המקרר וסרק את תוכנו.
למרות שהמקרר היה עמוס מכל טוב, אף אחד מדייריו לא סיפק את
גחמתו של הרצל. הרצל סגר את דלת המקרר בתנועה עייפה ומיד פתח
את דלת המקפיא. גם החלק הזה של המקרר היה עמוס ומגוון למדי.
הרצל סרק את תוכן המקפיא בזריזות, ואז, רגע לפני שטרק גם את
הדלת הזו, הוא קלט אותה בפינה העליונה של המקפיא. הרצל שלח את
ידו ושלף משם את חבילת המלאווחים החדשה.

אריזת המלוואחים לא היתה האריזה שהרצל היה רגיל לראות במקפיא.
אלה היו מלאווחים מסוג חדש של חברה חדשה עם לוגו מוזר של
מלוואח ממושקף עם חיוך ענק. הכותרת שעל האריזה בישרה להרצל
שזהו מלוואח תימני אמיתי תוצרת "משולם". הרצל, שמעולם לא שמע
על החברה הזאת, סבר שאמו רכשה את המלוואח הזה בעיקר בגלל שתוית
המחיר שעדיין היתה דבוקה על האריזה הראתה 5.99. "באמת זול",
חשב הרצל לעצמו בזמן שקרע את אריזת הצלופן. הרצל שלף את אריזת
הפלסטיק מתוך קופסת הקרטון והתבונן במלוואחים שהופרדו בשקיות
ניילון זה מזה. לאחר הרהורים רבים החליט הרצל שעדיף לאפות את
המלוואח בתנור מאשר לטגנו במחבת, ומיד הדליק את התנור לחום
מקסימלי. ואז זה קרה. הרצל ניגש אל המלוואחים שנחו להם בתוך
אריזת הפלסטיק ושלה את המלוואח העליון ביותר שהיה עטוף משני
צידיו בניילונים עגולים. ואז הבחין הרצל, שבצידו התחתון של
המלוואח, בין הניילון למלוואח עצמו, היה מעוך לו ג'וק ענק. ולא
סתם ג'וק, אלא מהגדולים גדולים האלה שעפים גם. הרצל העווה את
פניו והחזיר מיד את המלוואח לאריזה. יחד עם הג'וק. הוא כיבה את
התנור וחיפש אחר קופסת הקרטון של המלוואח. על גב האריזה היה
רשום את מספר הטלפון של חברת "משולם" למקרים של תלונות ובעיות.
הרצל לא היסס ומיד חייג את המספר. לאחר כמה צילצולים עלתה
מוסיקה מן הצד השני שלוותה בשירתו הזייפנית של איזה בחור
שהסביר שיש להמתין בסבלנות ושחברת "משולם" עושה ככל הניתן על
מנת לתת מענה. לאחר זמן קצר פסקה המוסיקה לפתע והרצל היה מוכן
להשבע ששמע קולות של הרצת קלטת אחורנית ואז שוב עלתה המוסיקה
מחדש ואותו בחור חזר לשיר ולזייף. לאחר דקות ארוכות, ומאחר
שהריטואל של הרצת הקלטת חזר על עצמו שוב ושוב ללא כל מענה
אנושי, התייאש הרצל וניתק את הטלפון. הוא שוב התבונן בגב
האריזה וראה שחברת "משולם" דאגה לרשום את כתובתה ואף לרשום
הוראות הגעה מפורטות. אחרי הכל, לא כל אחד באמת יודע איך להגיע
למעלה חמוסים, שם נמצאת החברה.

הרצל, שגם ככה לא היה לו יותר מדי מה לעשות מאחר והיה מובטל
כבר כמה חודשים, החליט שאף אחד לא ישים ג'וק מת במלוואח שלו
ויצא מזה בזול. חמש דקות אח"כ הרצל כבר היה באוטו הישן של אמא
בדרכו צפונה, למעלה חמוסים. הרצל נסע על פי ההוראות שבגב אריזת
המלוואחים שנחה במושב לצידו. הוא החליט להחזיר את הג'וק לבעליו
ולקבל פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו. הנסיעה לא ארכה יותר
משעה, ובסופה, לאחר שעקב אחרי שלטי נייר מוזרים שהראו את הדרך
למעלה חמוסים, הגיע הרצל למקום שומם שבמרכזו עמד אוהל 12 צבאי.
על גבי שלט גדול שניצב מעל פתח האוהל התנוססה המילה "משולם".

הרצל החנה את הרכב בסמוך לאוהל, לקח את אריזת המלוואחים ונכנס
פנימה.
"שלום לך!" קרא אליו האיש הצעיר והממושקף שישב מאחורי השולחן
בתוך האוהל. על השולחן לא היה דבר מלבד מכשיר טלפון, טייפ קטן
ומשחק טטריס. מלבד השולחן והאיש המוזר הכיל האוהל גם מיטה
צבאית אחת וכמה קלסרים וספרים.
"אה... שלום..." מילמל הרצל תוך שהוא ממשיך לסרוק את האוהל.
"איך אני יכול לעזור לך?" שאל האיש בחיוך רחב.
הרצל התבונן על אריזת המלוואחים שבידיו והרים מבטו אל האיש,
"קניתי את המלוואחים שלכם וקיבלתי ג'וק מת בפנים."
האיש חייך מעט, ואז החל לצחוק.
"מה שמך בחור?" שאל את הרצל כשסיים לצחוק.
"אני? הרצל."
"נעים מאוד. שמי שלמון ואני שמח לבשר לך שבזה הרגע תרמת ונטלת
חלק בעבודת הסמינריון שאני עושה בשיטות מחקר." חייך שלמון.
הרצל הסתכל שוב על אריזת המלוואחים שבידיו.
"אז מי אלה "משולם"?" שאל הרצל.
שלמון צחק. "אין משולם. זה הכל חלק מהסמינריון שלי. רציתי
לבדוק אם יהיו אנשים שירחיקו לכת עד מקום מופרך ולא נודע בגלל
מוצר זול ופגום. אתה, הרצל ידידי, הראשון שהגיע לפה. כבר שבוע
אני יושב פה עם הטלפון. כבר סיימתי את כל השלבים של הטטריס
אפילו. אבל אם בכל זאת יש מישהו שטרח להגיע, זה היה שווה."

הרצל, שהתחיל להבין כי טרח לנסוע למעלה חמוסים לשווא, החל
להרגיש את עצביו המרוקאים למחצה מתעוררים ועולים במעלה צווארו.
אצבעות ידיו החלו מאדימות מהלחץ שהפעיל על אריזת המלוואחים
הפיקטיבית ומבטו לא סר ממנה. בנוסף לכל הוא עדיין היה מאוד
מאוד רעב.

"אני מאמין שאתה בוודאי מצפה לפיצוי כלשהו", המשיך שלמון, "אבל
אני מקווה שתבין. בכל זאת השקעתי הרבה מאמץ בסמינריון הזה
והציון מאוד חשוב לי. בוא, אני אזמין אותך לקפה. אני אספר לך
גם על הסמינריון קצת."

זה היה השלב שעצביו של הרצל כבר דיגדגו את אחורי עיניו. שניות
לאחר מכן אריזת המלוואחים ריסקה את משקפיו של שלמון בעודם על
אפו. הרצל פנה משם ואף לא טרח להסתכל על שלמון המוטל על רצפת
האוהל כשהוא מדמם מאפו השבור ואריזת המלוואחים עם הג'וק המת
מוטלת סמוך לפניו. ספוגת דם.

הנסיעה חזרה הביתה ארכה קרוב לשעתיים בשל הפקקים בכניסה לעיר.
כשנכנס הביתה, היה הרצל עצבני ורעב יותר מאי פעם. הגחמה לבצק
עדיין לא סרה ממנו והוא ניגש למקפיא והוציא בידיים רועדות
ועצבניות חבילת בורקס תרד קפואה. הרצל קרע את אריזת הצלופן
בחיפזון וניגש להדליק את התנור כשבדיוק קלט, בזוית עיניו, שעל
אריזת הבורקס יש את הלוגו הכל כך מוכר. מלוואח ממושקף עם חיוך
ענק.