אותיות חסרות משמעות מרחפות מול עיניי, בונות מילים וקלישאות
המרכיבות סיפורי אהבה שמתארים רגשות בצורה שטחית, בנאליות
שמנסה להמחיש כאב, אהבה, עצב, אושר... כמו פריטה על מיתרים, כל
צליל מנטרל רגש ולוקח אותי למקומות רחוקים מהמציאות הבועטת,
מצטרף למוזיקה מחרישת אוזניים ומשתקת חושים שצוחקת על כל
ניסיון פתטי לחשוב על משהו אחר. הבדידות שעוטפת אותי מכל כיוון
מרחיקה מעיניי את היציאה, את האלטרנטיבה שיש לי למקום המכאיב
הזה. אני כבר לא מסוגלת לראות מי אוהב ומי לא, למי אכפת ולמי
לא. כל נגיעה באדם שהוא לא אני מפעילה רצף של מחשבות ותהיות
ותקוות שאולי זה הוא, המוצא שלי. הדרך שלי החוצה. כמה שלא אנסה
להבדיל בין אהבה לייאוש, זה כל כך קשה, כל כך קשה.
אותיות והברות חסרות פשר מתווספות אל תוך ים של חוסר משמעות
וצוחקות לי בפנים, מגחכות על הניסיונות שלי להפוך מחשבות
למילים. זוהי נקודה ללא מוצא, מחשבה עוברת לי בראש, כל מה שאת
יכולה לעשות כאן זה להסתכל על עצמך נאכלת מבפנים על ידי כוח לא
מוגדר שלבסוף, למרבה הצער, תגלי שהוא את עצמך. תת מודע שיושב
לי מתחת לאף, ואני לא רואה את זה. אני מכאיבה לעצמי ומחפשת
אנשים אחרים שיקחו את האשמה. והם עושים את זה. וזה כל כך יותר
גרוע, כל כך יותר גרוע. הם עושים את זה.