בתרגומה של תמר בורסוק
כל הזכויות על היצירה "מחלוקת בציון" שייכות למחבר היצירה
ולמתרגמת.

תוכן
פתח דבר
הקדמה
פרק ראשון - הרמוניה היסטורית בין יהודים ומוסלמים
פרק שני - ההתנגשות הראשונה בין הציונות ליהודי פלסטין
1881-1948
פרק שלישי - תחת אוטונומיה ציונית 1918-1948
פרק רביעי - היציאה ההמונית של יהודים מעולם האיסלאם
פרק חמישי - קליטה או השמדה מאז 1948?
פרק שישי - בעיית הייצוג
פרק שביעי - אי-חינוך ודיכוי תרבותי
פרק שמיני - תירוצים לאפליה
פרק תשיעי - התפתחות כלכלית, ניצול וקיטוב
פרק עשירי - התנגדות ספרדית והזדהות עם פלסטינים
נספח I - מחנות המעבר (מעברות)
נספח II - קריית-שמונה: עיירת פיתוח על הגבול הלבנוני
נספח III - עיירות פיתוח
נספח IV - מושבים (כפרים שיתופיים)
נספח V - שכונות עוני
ביבליוגרפיה

פתח דבר

אני ישראלי ספרדי שמשפחתו חיה במזרח התיכון מזמן קדום. בנעורי
השתייכתי לפלג ה"חלוצי" ביותר של הקהילה היהודית וגרתי
בקיבוצים שונים, שהיו בסיס הכוח של מפלגת העבודה הישראלית. אם
כי סבלתי מאפליה גזעית לפעמים, גרמו לי להאמין שאנחנו בונים
בהדרגה חברה צודקת ואכפתית המבוססת על אחוות רעים אנושית
ויהודית. אפילו הזנחתי את השפה הערבית ואת התרבות המזרח
תיכונית שלי למען ה"איחוד", מתוך רצון להיות "מקובל" או
"נכלל". טעיתי.
הספקות הראשונים שלי החלו בשנת 1948, כשהייתי עד לגירוש המסיבי
של פלסטינים - גברים, נשים וילדים - שרובם לא נטלו חלק במאבק.
כמו כן ראיתי את אחרוני תושבי דיר-יאסין יוצאים בתהלוכה לאורך
רחוב יפו בירושלים, לפני שהם נורו.
ההלם הבא התרחש בתחילת שנת 1950 כאשר ישראל הביאה מאות אלפי
ספרדים מהמדינות השכנות לידי עוני מוחלט בתנאים נוראים של
מחנה, בשעה שהעולים האשכנזים מאירופה קיבלו הסדרי מחיה נוחים
ותעסוקה.
כסטודנט ללימודי ערב באוניברסיטה העברית בירושלים, מינו אותי
לכתב מיוחד בעיתון היומי העברי "על המשמר" ובשבועון הערבי
"אל-מירסאד". עבודה זו אפשרה לי לדבר עם פלסטינים רבים, אזרחי
ישראל, אשר נהרסו תחת החוקים שהחרימו את רוב רכושם ושמו אותם
תחת שליטה צבאית.
המחקר נמשך מאז, ואוסף רב של מסמכים הניע אותי לכדי מסקנה
שהספרדים היהודים והפלסטינים חולקים לא רק את אותה שפה, את
אותה תרבות ואת אותו רקע, אלא גם את אותו גורל שלא היטיב עמם
עקב ההתיישבות הציונית בפלסטין.
התעמולה הישראלית מדברת וכותבת בסגנון עיקש ומעייף על רכישת
מוצרי הצריכה של הספרדים והאשכנזים (והפלסטינים) בישראל, אך
שוכחת לציין שהאשכנזים מהגטאות המזרח אירופאיים מוכי העוני
הסתדרו הרבה יותר טוב במונחים יחסיים ושהפער החומרי בין
המקומיים, שקודם היה להם מספיק כדי לנהל חיים טובים, ובין
המתיישבים החדשים שהגיעו הולך ומתרחב כל הזמן. לעולם אין
ההרהורים על העולם שאיבדנו חיוביים.
מחקר זה יראה שהיחס המועדף שמקבלים עתה העולים הרוסים (1990)
בדיור ובתעסוקה ברמה החומרית, ושהקבלה המיידית של השקפותיהם
ושל הערכים שלהם במישור התרבותי, אינם דבר חדש: זה היה ממוסד
מאז תחילת הפעילות הציונית בפלסטין ברבע האחרון של המאה התשע
עשרה, ותמיד על חשבון הספרדים והפלסטינים. ומשלימים זאת ההשמצה
וההשפלה השיטתיות של האנשים המקומיים. ספר זה מנסה לספק עדות
לכך.
גדעון נ. גלעדי
לונדון, 1990

הקדמה

את היהודים בישראל ניתן לחלק לשתי קבוצות אתניות.
הראשונה היא הקהילה האשכנזית המורכבת ממיעוט מתיישבים ציוני
שהיגר לפלסטין בעיקר ממזרח אירופה, אך גם ממרכז וממערב אירופה
ומאמריקה. קהילה זו מייצגת את פסגת ההיררכיה של הממסד הציוני
השולט, הרוב המדהים מהקבינט, מהפרלמנט, מראשי השירות האזרחי
ומהדרגים העליונים של איגודי הסחר, של ההון הפרטי והציבורי, של
הסוכנות היהודית, של הממסד הצבאי, של האליטה התרבותית, של
מנהיגות המשטרה והשירות החשאי, של התקשורת וכו'. כחברה, ניתן
לראות קהילה זו כמתנשאת, כמאמינה בעליונות האיכותית והתרבותית
שלה על העם הערבי הפלסטיני ועל הקהילה הערבית האיסלאמית, כולל
כלפי אותם יהודים שבאו מארצות ערב. אפילו את ה"מתקדמים"
המתנגדים לגזענות ניתן לאפיין בגישה הפטרנליסטית שלהם כלפי
תושבי האזור.
הקהילה השנייה היא זו של יהודי ערב והאיסלאם או "הספרדים",
המייצגת את הרוב הגדול של הישראלים. חלק מהם תושבים מקוריים של
פלסטין. מלבד הדת, קהילה זו מהווה חלק אינטגראלי מהעם הערבי
בתרבות ובשפה, בעקרונות המוסר, במודלים הספרותיים, במסורות,
במולדת ובהיסטוריה. אנשי קהילה זו חיו באזור הזה מימי קדם,
והוא אמור היה אחר כך להפוך לדאר אל- איסלאם [1], במשך מאות
שנים לפני הכיבוש המוסלמי אשר שחרר אותם מהעול של האימפריה
הסאסאנית והביזנטית. בחצי האי ערב, במיוחד בתימן, יהודים חיו
עם ערבים משחר ההיסטוריה, והם עברו תהליך של ערביזציה.

קהילה זו פיתחה מבנה חברתי מפותח מאוד ומשגשג שהיה מורכב
מסוחרים, מאנשי מקצוע, מסיטונאים בעלי עוצמה ומרובד רחב של
בעלי מלאכה. המתיישבים האשכנזים צמצמו את נפח הקהילה הזו למאגר
של פועלים זולים. לאחר מכן, גורל ילדיהם ונכדיהם שנולדו בישראל
הורע מבחינה כלכלית ותרבותית.

אלפי ספרים נכתבו על בעיות הפלסטינים ועל הדיכוי הציוני, אבל
העולם יודע מעט מאוד אודות מדיניות האפליה הגזענית נגד הספרדים
בישראל בגלל ההשפעה המחלחלת של הציונות. הממסד ידע שהפצת
העובדות של המקרה תפגום במוניטין שלו בחוגים ליברליים
הומניסטים במערב ותבלום את זרימת התרומות מיהודים ספרדים שחיים
עתה במערב, שמהם 300,000 חיים רק בצרפת. דוברי הציונות יצרו את
התדמית שיהודי העולם הערבי היגרו לישראל בגלל "אנטישמיות"
ערבית, ושהמדינה עכשיו מוציאה עליהם מיליארדים בשביל "חינוך
ותרבות" הואיל והם חיו "בארצות פראיות ופרימיטיביות".

המדינות הערביות התעלמו לרוב מן הבעיה מאחר שהם אינם מודעים
במידה רבה להבדלים התרבותיים שבין יהודי ערב ובין האשכנזים.
קנאים ערביים אומרים: "הם כולם יהודים, וכולם אויבים", ובכך הם
חושבים שהם מתמודדים עם הבעיה. בזמן שישראל הוציאה מיליונים על
פעולות מודיעין בכדי ללמוד על הסתירות בקנאות במזרח התיכון כדי
שהיא תוכל לנצל אותם לפי שיקול דעתה, כפי שקרה לדוגמה בלבנון
ובצפון עיראק, סוכנויות המודיעין הערביות אינן מקדישות תשומת
לב רבה למה שקורה בחברה הישראלית. ייתכן שהדבר נובע מחוסר
ההכרה בכך שרוב יהודי ישראל אינם "מתיישבים זרים" אלא מהעולם
האיסלאמי. אמונתי היא שהבנת קונפליקט הקנאות הישראלי, ההכרה
בקיומם של שכנים עשוקים אלה ותמיכה במאבקם יכולים רק ליצור
אמון של העם הפלסטיני ושל האומה הערבית.

הנושא העיקרי של מחקר זה הוא האפליה הגזעית שממנה הספרדים סבלו
בתעסוקה, בדיור, בחינוך, בייצוג בכנסת, בבריאות ובשירותי
הרווחה וכו', אשר הובילה להתקוממות עממית ולהזדהות גוברת עם
המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית.

אחת מהבעיות הראשונות היא איך לקרוא לחברה יהודית זו שחיה
בעבר, ועודנה חיה, בעולם האיסלאמי. ישראל והתקשורת שלה קוראת
להם "הסקטורים המזרחיים" (דגש פלורליסטי). ישראל איננה מכירה
באחדות תרבותם של יהודים אלה יותר ממה שהיא מכירה באחדות
"האומה הערבית" או "האומה האיסלאמית" [2]. הם גם משתמשים במונח
"מזרחי" כדי לרמוז על עליונותם המערבית, אף על פי שרובם במקור
ממזרח אירופה. השתמשנו במונח המוכר במדינות ערב, "יהודי ערב",
למרות שישנם יהודים רבים שהיגרו מארצות איסלאמיות שאינן
ערביות, כמו איראן ותורכיה. ישנם אחרים שבאו מספרד הערבית לאחר
נפילת הממשל הערבי (1492) כאשר הם גורשו יחד עם אחיהם
המוסלמים. הממשל העותומאני לקח אותם והושיב אותם בבלקן
ובתורכיה (ובפלסטין ובסוריה). יהודים ספרדים אלה מהבלקן לא
דיברו ערבית יותר, אבל תרבותם נותרה ערבית. לכן אנו מעדיפים
להגדיר את כל היהודים מארצות ערב, מהאיסלאם ומהבלקן כ"יהודי
האיסלאם". ישנה עוד סיבה עיקרית: החל עם כינון הממשל האיסלאמי
הראשון במדינה ועם פרסום "חוזה האומה" [3] על ידי הנביא עצמו
ועד לנפילת הממשל העותומאני, קהילות אלה נחשבו לחלק מן האומה
האיסלאמית (ראה פרק ראשון). בישראל רוב יהודי ערב קראו לעצמם
"ספרדים", קרי יהודי ספרד, מכיוון שבפלסטין קהילת היהודים
מספרד, שהייתה קיימת עוד לפני הגירת הציונים, הייתה הקהילה
החזקה ביותר של יהודי ערב. האירופאים השתמשו באותו מונח כדי
לתאר אותם הואיל ויהודי ספרד היו קבוצת היהודים העיקרית שהיו
לה מגעים עם אירופאיים בימי הביניים.

הבעיה השנייה היא שיעורם המדויק של הספרדים. בכל רחבי יהדות
העולם הם בשיעור של 20 אחוזים מכלל היהודים [4]. בפלסטין, לפי
מסמכים שבהם השתמש אליהו אלישר, אחד ממנהיגי הקהילה, הם היוו
את הרוב היהודי בפלסטין לפני הגירת הציונים האשכנזים, אבל עם
הגירת האשכנזים משנת 1881 והלאה, הם צנחו ל-30 אחוזים ב-1948
עם סוף המנדט הבריטי [5]. בכל אופן, הגירת יהודים מארצות ערב
ואיסלאם מאז 1948 הגבירה את מספרם ל-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה
היהודית בשנות השבעים [6]. סטטיסטיקה זו תואמת את זו שפורסמה
בכתב העת של סארטר "זמנים מודרניים" [7].

מאז שנות השבעים מספר הספרדים גדל עד לנקודה שבה הם היוו עתה
70 אחוזים מן האוכלוסייה. הדבר נתמך על ידי שני מרכיבים.
ראשית, קצב ההתרבות הטבעית שלהם גדול פי שתיים וחצי מאשר אצל
האשכנזים; ושנית, בשל שיעור ההגירה של אשכנזים מישראל למערב,
במיוחד לארצות הברית. מספר "היורדים", כפי שמכנים בישראל את
המהגרים האלה, הוא אחד מסודות הביטחון של המדינה. בכל אופן,
מקורות בסוכנות היהודית ובעיתונות הישראלית העריכו שמספרם
לפחות חצי מיליון מאז 1948, ויאסר ערפאת העריך ש- 800,000 מהם
נמצאים רק באמריקה - בהשוואה לאוכלוסייה של 3.5 מיליון יהודים
ישראליים [8].

ישראל מכירה בכך שהספרדים מהווים את הרוב, אבל הם לא מפיצים את
המספרים הרשמיים המדויקים מטעמי "ביטחון", בגלל העובדה שנתון
כמו 70 אחוזים יכול לעודד אנשים אלה לעמוד על זכויותיהם. בגלל
סיבה זו סטטיסטיקאי הממשלה הציגו תמונה שהיא מסולפת ומבלבלת.
הם חילקו את יהודים כך:
1. ילידי ישראל לאב יליד ישראל. ב-1985 אלה היוו 18.5 אחוזים
מסך כל האוכלוסייה היהודית. קבוצה זו כוללת אשכנזים וספרדים גם
יחד.
2. ילידי אסיה (דהיינו ארצות ערב ואיסלאם של אסיה) וילדיהם -
21.3 אחוזים.
3. ילידי אפריקה (ארצות המגרב ומצרים) וילדיהם - 22 אחוזים.
4. ילידי אירופה ואמריקה וילדיהם (קבוצה זו כוללת אשכנזים,
ספרדים מהבלקן ויהודים אשכנזים מדרום אפריקה) - 38.2 אחוזים
[9].

הנתונים הרשמיים מעריכים שבשנת הלימודים 1969-1970, אחוז
התלמידים הספרדים בבתי הספר היסודיים היה 61 אחוזים, מהם 11.9
אחוזים ילידי אב יליד פלסטין. קבוצה שנייה זו היא תערובת של
שתי הקהילות [10]. אם ניקח בחשבון את חלק מהתלמידים הספרדים
שבדרך כלל נעדר (ראה פרק שביעי), את ההגירה האשכנזית מישראל
וקצב ההתרבות הטבעית של הספרדים, אנחנו יכולים להגיע למסקנה
שהם בהחלט חרגו מעבר ל-70 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. אם
נחבר ביחד את מספרם של הפלסטינים בשטחים שסופחו ב-1948, שהוא
17 אחוזים, של תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן,
ירושלים הערבית הכבושה ודרום לבנון, אחוז המתיישבים האשכנזים
וילדיהם שנולדו בפלסטין דומה לאחוז המתיישבים הלבנים בדרום
אפריקה. המשמעות של זה היא שהרוב המכריע הוא ערבי בתרבותו.

מדיניות רשמית טענה שהיא הופכת את בליל היהודים לבעלי מבנה
חברתי אחיד, מבחינה גזעית ותרבותית. אולם התרגול ממשיך לחזק את
המתיישבים האשכנזים על חשבונם של הפלסטינים והיהודים ילידי
המקום והוא מתמצה בדיכוי התרבות הערבית ובעקירת השפה הערבית
הקלאסית. נוסף על כך, הקהילה האשכנזית ככלל התנגדה למיזוג,
כשהם מאמינים בעליונותם הגזעית והתרבותית, ו-80 אחוזים מהם
דוחים נישואי תערובת. זה הוביל לקיטוב שתי הקהילות. יהודי
רוסיה, פולניה והונגריה וכדומה התמזגו יחד להרכיב קהילה אחת,
ויהודים שעלו מאירן במזרח עד מרוקו במערב יצרו את הקהילה האחרת
- כפי שהם עשו בתקופת האימפריות האיסאלמיות. למרות העובדה
שהדור שלמד בבתי ספר ציוניים אינו יכול לקרוא או לכתוב ערבית
(ראה פרק שביעי), הערבית המדוברת עדיין חיה, בעיקר בבית.
לסיכום נקודה זו: מיזוג יכול להתרחש רק בין קבוצות בעלות
זכויות וחובות שווים; רק כך מתאפשרים כבוד וסובלנות הדדיים.
מיזוג זה התקיים בעבר בעולם האיסלאמי.

לבסוף, ישנה הקבלה ברורה בין השסע התרבותי לבין השסע הכלכלי.
הצבע הקיים במעמד הקפיטליסטי הוא זה של האירופאי הלבן, ואילו
הצבע הקיים במעמד הפועלים והעני יותר הוא זה של הערבי הכהה.
צירוף של פער אתני ופער כלכלי מוביל לעלייה בקיטוב מדור אחד
לשני ודוחק את ישראל לעבר התפוררות והתפרצות חברתית.

מחקר זה מחולק לעשרה פרקים. הפרק הראשון מורכב מתקציר היחסים
הידידותיים בין העם הערבי ובין הספרדים, אהל אל-דהימה [11],
מאז תקופת הנביא, מלבד כמה אירועים חריגים. ניתן דגש שיתוף
הפעולה היצירתי בתחום התרבותי, הכלכלי, החברתי, הפוליטי ואפילו
הצבאי. הזכרנו גם את השפעת הציוויליזציה והדת האיסלאמיות על
היהדות ועל הספרות העברית בארצות האיסלאם. אנחנו מנסים להפריך
את טענות הציונים אודות "דיכוי" היהודים, שהיו לא יותר מאשר
רצח אופי של הערבים והמוסלמים, וכן נפריך את טענות הערבים
הקנאים-קיצונים שהיהודים בעולם הערבי הם "קבוצת אויב ציוני
זר". הפרק השני עוסק בהתנגשות הראשונה בין יהודי פלסטין ובין
המתיישבים האשכנזים (1881-1918), עם התייחסות מיוחדת לבידוד
המתיישבים האלה משאר החברה היהודית בפלסטין, ולאופן שבו
השתלטותם על מקורות המימון היהודיים עבור היישוב הציוני הובילה
להתדרדרות המצב הכלכלי בקהילת היהודים המקומיים. נוסף על כך,
נעסוק בסוגיית הגירת יהודי תימן, הניצול והזילות שבהם נהגו
איתם המתיישבים. הפרק השלישי מסכם את תהליך היווסדותה של
אוטונומיה ציונית בסיועו של המנדט הבריטי ואת האופן שבו
אוטונומיה זו התגברה על יהודי פלסטין ילידי המקום. ניסינו לנתח
את הסיבות לכישלון המנהיגות המסורתית של יהודי פלסטין. בפרק
הרביעי נבחנות התנגדות היהודים לתנועת הציונות בארצות ערב
וההשתתפות בתנועות שחרור. מנותחים המרכיבים שהובילו להגירה
המונית. סיכמנו את קשיי הקנאות שהקלו על ההגירה לתוך ישראל.
אלה נוצלו כדי להסיט את מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובת היישות
הציונית. אוזכרו בהקשר הזה השיטות שהשתמשו בהם הישראלים, כמו
הברחה, טרור, שוחד, רמאות, התחזות וכדומה. תיארנו את התנאים
המזוויעים במחנות העקורים שבעדן, במארסיי ובמרוקו. הפרק
החמישי, אחד הפרקים המשמעותיים, מתאר את התנאים הטרגיים של
העולים במחנות, ב"עיירות הפיתוח", במושבים וב"חגורה השחורה" -
שהיא שכונות העוני של הערים - שהובילו להפיכתם ל"מעמד פועלים"
ולכוח אדם לצבא. הפרק השישי סוקר את היעדרות הייצוג של
היהודים הספרדים בפרלמנט, בקבינט, בדרגי הממשלה, באיגוד
המקצועי ובממסדים כלכליים וצבאיים. פרק זה מבהיר, שמעט חברי
הכנסת והשרים שקהילה זו מתגאה בהם מונו על ידי מתיישבים
אשכנזים, והם אינם מייצגים את הקהילה שלהם. הפרק השביעי מתאר
את פערי החינוך שקיימים, ושהולכים ומתרחבים, בין שתי הקהילות,
בשל התנשאות תרבותית של הממסד האשכנזי וכן בשל מדיניות מכוונת
ומפלה כנגד היהודים הספרדים. הפרק השמיני בוחן את נקודות
המבט הגזעניות העוינות את היהודים הספרדים, הסוברות שהם "קבוצה
שפלה של פרימיטיביים ופראיים". מקורן של השקפות אלה בשנאה
העיוורת לכל דבר ערבי או איסלאמי. פרק זה דן גם בהשקפותיהם של
השמאל הקיצוני ושל הקומוניסטים בקהילת המתיישבים האשכנזית.
הפרק התשיעי מתאר את ההתפתחות הכלכלית המהירה של ישראל,
שהתבססה על ניצול עולים אלה ועל עיקול של נכסים פלסטינים. הוא
גם מדבר על הקיטוב החברתי-כלכלי בין המתיישבים ובין היהודים
ילידי המקום (והעם הפלסטיני). לבסוף, הפרק העשירי מפרט את
ההתקוממויות העממיות ואת התנגשויות הדמים בין היהודים ילידי
המקום ובין כוחות הדיכוי הישראלי, ואת הופעתן של קבוצות תודעה
המצטרפות אל העם הפלסטיני הערבי ואל ארגון שחרור פלסטין בתמיכה
בזכויותיהם, בעיקר בזכויות של הגדרה עצמית ושל הקמת מדינה
עצמאית. הם קוראים למאבק משותף מתוך מטרה משותפת.

נעשה שימוש בכמה מסמכים בריטיים, אבל נסמכנו בעיקר על מסמכים
ציוניים, על ספרים ציוניים בעברית, על כתבי-עת ישראליים
שאוזכרו בעבודה זו או ברשימת ספרי העזר שלה, ולבסוף השתמשנו
בניסיון האישי שלנו ושל חברים וקרובים.

הערות:
1. השימוש במונח הוא בדרך כלל לגבי אותן ארצות שבהן האיסלאם
היא הדת המכרעת, פשוטו כמשמעו "בית-האיסלאם".
2. האומה היא מושג על-לאומי של האחדות הרוחנית של קהילת
המאמינים.
3. חוזה חברתי המניח את יסודות היחסים הבין-אישיים.
4. סמוחה, 1978, עמ' 281.
5. אלישר, 1980, עמ' 291, ו-זמנים מודרניים (תרגום בערבית
1981), אלבז, 192.
6. אלישר, 1980, עמ' 460.
7. פרופ' שמואל טריגנו, 10.
8. הארץ, 3 ביולי 1987.
9. שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1986, עמ'
65.
10. שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1980,
עמ' 595.
11. "בני החסות", עאהד אל-אומה, מונח שהתייחס תחילה רק אל אהל
אל-כתאב ("אנשי הספר"), קרי היהודים, הנוצרים והצאבאים, ומאוחר
יותר הפירוש שונה כדי לכלול בו את הזורואסטרים.

פרק ראשון - הרמוניה היסטורית בין יהודים ומוסלמים

במאבק הפוליטי בין הציונות לערבים, הציונים ניצלו את הסכסוך של
הנביא עם כמה מן השבטים היהודיים של מדינה, ובאותה מידה כמה מן
התלונות של היהודים בחלקים מסוימים של העולם הערבי. לכן אנחנו
חייבים להתחיל את המחקר הזה בסקירה קצרה של ההיסטוריה של
היהודים בתוך הקהילה האיסלאמית.
הרמוניה ויחסי שכנות טובה שררו בקשרים שבין המוסלמים והיהודים
(והנוצרים) בעולם האיסלאמי מאז כיבושי האיסלאם. אם היו
התמרמרויות של קנאים, הן התרחשו רק בשולי העולם הערבי. לא ניתן
להעריך את סובלנות האיסלאם כלפי "אנשי הספר" (היהודים
והנוצרים) אלא בהשוואה בין גורל היהודים תחת חסות האיסלאם לזה
של יהודי אשכנז תחת המדינות הנוצריות מימי הביניים ועד נפילת
גרמניה הנאצית. למרות גאוות יהודי אשכנז על היותם אירופאים,
אירופה הנוצרית התמודדה איתם בגסות, דיכאה אותם, גירשה אותם
ממדינה אחת לשנייה, ולבסוף בנתה מחנות מוות עבורם. איבה זו לא
הייתה רק דתית אלא גזענית, כי הנאצים הרגו אפילו יהודים שחבקו
את הנצרות.

הנביא מוחמד והיהודים
למרות הכוונות הנסתרות הדתיות שלו, הסכסוך בין יהודי מדינה
והנביא היה פוליטי וכלכלי, והיה מקומי יותר מאשר כללי; הוא כלל
רק את יהודי מדינה. הוא היה בעל אופי ארעי והסתיים עם תבוסת
השבט היהודי בני קוריט'ה והגלייתם של השבטים היהודיים של בני
נצ'יר ואל-קינוקאע ממדינה. המנהיגות היהודית במדינה הייתה די
עשירה, היו בבעלותה אדמות הולמות לחיטה, לשעורה, לירקות
ולשזיפי תמרים. בנוסף, הייתה לה השפעה פוליטית רבה במאזן
הכוחות בין שני השבטים המסוכסכים של מדינה, אוס וח'זרג'. מאחר
שרוב היהודים נלחמו לצידם, האוס הביסו בעבר את הח'זרג'. וכך,
כאשר הנביא הגיע למדינה מוקף במהגרים עניים (יתומים ואלמנות),
המנהיגות היהודית חששה לעושרה וכוחה. זה היה בסיס הסכסוך
שהסתיים בניצחונו של הנביא.
בשנת 628 הנביא כבש את חייבר, עשה שלום עם היהודים שם והציע
להם הגנה. לאחר מכן לא אירעה מחלוקת ביניהם. הוא הציע ביטחון
גם ליהודי ואדי אל-קורה וטיימה. הם הצטרפו לקהילה האיסלאמית עם
זכויות וחובות שווים, בהתאם לחוזה האומה, עאהד אל-אומה.
ההיסטוריון אל-מאקדיסי שביקר באזור הזה במאה העשירית אומר לנו
שרוב התושבים שלו היו עדיין יהודים.
באוקטובר שנת 630 התקדמו המוסלמים לעבר טאבוק כדי להתעמת עם
הביזנטיים. כשכוחות הכיבוש המוסלמי עברו בוואדי אל-קורה, קיבלו
את פניהם היהודים בשמחה וסיפקו להם מים ואספקה. כתוצאה מכך
הנביא הביע את תודתו אליהם והציע להם פריבילגיות מיוחדות, כולל
קצבה שנתית. כשהגיע הנביא לטאבוק הוא הסדיר הסכמים שונים עם
התושבים היהודים והנוצרים של אל-ג'אוף, שכמה מהם אימצו את
האיסלאם. הנביא הציע ביטחון ליוהנה, המלך הנוצרי של איילאה,
ולשלושה כפרים יהודים, אל-ג'רבה, אדהרו (במזרח ירדן) ומקנה
(לחוף ים סוף). לאחר מכן, הוא שלח מכתבים לתימן ולעומן, שבהם
הוא מעניק ביטחון ליהודים, ויעץ לשליחים שלו לא לכפות עליהם את
האיסלאם.
לא הייתה מחלוקת דתית עקרונית, כי הקוראן מכיר בקדושת התורה
ובשוויון בין המוסלמים לעם הספר, הואיל וכולם מאמינים בשם,
עושים מעשים טובים ומקבלים את שכרם ממנו. הוא מכיר בזכות
הקהילות המוגנות לביטחון: "אכן! המאמינים (במה שהתגלה לך,
מוחמד), והיהודים והנוצרים והצאבאים, כל המאמין באללה וביום
האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוקיהם ולא עלינו הפחד ולא
עליהם היגון" (סורה II, 62 ו-V,69). פסוק זה מופיע פעמיים,
במונחים זהים כמעט, בגלל חשיבותו בהדגשת הסובלנות כלפי הדתות
הגלויות ובדחיית הקנאות העיוורת. מסיבה זו, הנביא והח'ליפים לא
הכריחו את היהודים ואת הנוצרים לאמץ את האיסלאם.
אמנם מרבית היהודים בתחומי האיסלאם לא אימצו את האיסלאם, אך הם
הכירו כביכול בשליחותו של הנביא. מבין המשכילים שתמכו בשליחות
זו היה אבו עיסה אל-אספהאני, שנודע בעברית בשם יצחק בן יעקב.
הוא חי בתקופת הח'ליף עאבד אל-מאלכ אבן מרואן. אבו עיסא אמר
שמוחמד וישו היו הנביאים האמיתיים והוא דחק ביהודים ללמוד את
הקוראן ואת ספרי הבשורה. רבי שמעון בר יוחאי, שחי בסוף תקופת
ח'ליפות בית אומייה, אמר "מוחמד הוא הנביא האמיתי של אלוקים.
הוא נשלח מתוך רחמים בשביל הערבים." אותה עמדה נקטו פילוסופים
יהודים כמו איבן קמונה ונתנאל איבן אל-פיומי.
הקראים (שדחו את התלמוד) כתבו את כל המדרשים שלהם בערבית;
רעיונותיהם ודבריהם הושפעו על ידי האיסלאם. כל הפילוסופיה
היהודית שנכתבה בעולם האיסלאמי הייתה בערבית, והיא מהווה חלק
בלתי נפרד מהפילוסופיה האיסלאמית.
קבריהם של קדושים ושל נביאים יהודים עדיין מקודשים גם למוסלמים
וגם ליהודי ערב. במרוקו שכיח למצוא יהודים ילידי המקום מבקרים
את קבריהם של צדיקים מוסלמים ומבקשים מהם חסדים, ולהיפך. בדרום
עיראק אוניות עוצרות מתוך כבוד ליד קברו של עזרא.
היה זה הנביא בעצמו שהניח את אבני היסוד ביחסים הפוליטיים
והכלכליים ב"חוזה האומה", שהפך לחוק בסיסי בכל מדינות האיסלאם.
בהתאם ל"ביוגרפיה של הנביא" של איבן הישאם [1], שם הוא מצטט את
הטקסט של החוזה מתוך ה"ביוגרפיה של הנביא" של מוחמד איבן
אישאק, היהודים, המוסלמים ומאמיניהם מהווים קהילה אחת; כל חלק
באשר הוא, יהיה חופשי לעסוק בדתו וייהנה מהגנה על חייו ורכושו.
הפושעים הוצאו מן הכלל.
וכך, המדינה האיסלאמית, שהבסיס שלה, מיום היווצרותה, לא היה
דתי טהור אלא גם פוליטי, חבקה את המאמינים באל אחד. היא הציעה
להם ביטחון פיזי וכלכלי, ובאותה מידה חופש הדת, סוג של סובלנות
שלא התקיים בארצות אירופה הנוצרית עד המאה התשע עשרה. הקתוליות
בימי הביניים האמינה שגיהינום הוא גורלם של אלה שלא התחנכו
בכנסייה, ובשל כך המדינות הנוצריות לא העניקו זכויות אזרחיות
לאנשי דתות אחרות. בחלקים מסוימים באירופה מצב עניינים זה נמשך
עד המאה ה-20.
יש לציין שחוזה האומה אינו מאלץ את טמיעת השבטים המוסלמיים
והיהודיים, אלא מאפשר לכל שבט לשמר את מהותו, את מנהיגותו, את
ארגוניו ואת דרכי ניהולו. בדרך זו בוזרה המדינה האיסלאמית עד
1918, כשהיא מציעה אוטונומיה לכל הקהילות שלה, אך מבפנים
התאחדה נגד פשע, רצח ושוד ונגד עוינות אנטי-איסלאמית מבחוץ.
היהודים לא היו מחויבים להצטרף למלחמות הקודש (ג'יהאד), אולם
האיסלאם כן הטיל את הג'יזייה, מס קהילתי, כדי לכסות חלק
מההוצאות של הביטחון. יהודי ערב לא התנגדו להטלת מס זו, הואיל
והוא סיפק להם זכויות וביטחון.
הקוראן אומר שהיהודים הפרו את החוזה. מוסלמים אחדים סבורים
שחוזה זה היה חוזה האומה, אחרים אמרו שהיה זה חוזה שסוכם בין
אלוקים לבין יהודי העבר. כבר ראינו קודם שכל ההסכמים שהושלמו
בין הנביא לבין יהודי הערים השונות היו מבוססים על עקרונות
חוזה האומה, ואין מקורות מוסלמים הטוענים שהיהודים (מחוץ
לאל-מדינה) הפרו אותו. הדבר חל גם על יהודי עיראק, סוריה,
פלסטין, מצרים, צפון אפריקה וספרד. כל יהודי האזורים האלה
קידמו בברכה את המהפכה האיסלאמית, אשר שחררה אותם מהדיכוי של
הסאסאנים והביזנטים ושל הויזיגוטים של ספרד.

היהודים וכיבושי האיסלאם
הקהילה היהודית הגדולה בעיראק היוותה את המרכז הרוחני של כל
יהודי העולם במשך מאות שנים עד לנפילתה של בגדאד לידי חולאגו
[2] ב-1258. קהילה זו סייעה לצבאות הכיבוש האיסלאמי. לאחר
הכיבוש, השלטון האיסלאמי ביטל את כל ההיטלים שנכפו על היהודים
בידי הסאסאנים. שמו של ראש הגולה באותו זמן היה אל-בוסתנאי.
יאזדאגריד ה-III, המלך הסאסאני, הוסר מתפקידו ודנו אותו למוות,
אך הוא ניצל על ידי לוחמים מוסלמים ונשמר. הנכדים שלו נותרו
בשלטון עד שהתפקיד בוטל לבסוף, ארבע מאות שנה מאוחר יותר.
כתוצאה מן הכיבושים, בתי מדרש כמו סורא ופומבדיטה נפתחו מחדש.
סורא שוכנת לצפון בבל ופומבדיטה לדרום-מערב של בגדאד בת-זמננו,
קרוב לנהר הפרת. הם היוו את המרכזים הדתיים והחינוכיים החשובים
ביותר עבור יהודי העולם. מעמד הגאון, המנהיג הרוחני של יהדות
העולם, התחזק גם כן. הוא הפעיל את סמכותו על יהדות העולם
באמצעות ה"רספונסה" [3], שבאמצעותה הקהילה היהודית הייתה שולחת
אליו שאלות אודות בעיות דתיות, חברתיות וחינוכיות שונות, והוא
היה כותב תגובה ארוכה שבעצמה הפכה לספרות שלמה. הרספונסה בדרך
כלל נכתבה בערבית לאחר כניסת האיסלאם. ראש הגולה היה ראש מינהל
אוטונומי שהוענק ליהודים בעיראק, ובעולם האיסלאמי בכלל. סמכותו
גברה לאחר שבגדאד הפכה לעיר הבירה של האימפריה האיסלאמית, ושתי
המדרשות הועברו לבגדאד, עיר הבירה של הדת היהודית בעולם
האיסלאמי.
למעשה מוזר שאף מילה לא יצאה מתוך מרכז רוחני אדיר זה אודות
הסכסוך בין הנביא ובין יהודי מדינה. כל החומר שהגיע אלינו על
כך בא ממקורות איסלאמיים. קרוב לוודאי שמשכילים יהודים בסהר
הפורה לא נתנו לכך חשיבות. לקראת סוף המאה השמונה עשרה, מחסן
חבוי (גניזה) נתגלה בבית כנסת בפוסטאט (קהיר), והוא הכיל אלפי
מסמכים יהודים, בעיקר בערבית. מהם התגלו כמה סיפורים אודות
הנביא, כולל "חוזה ההגנה של הנביא", שבו הנביא אמר שהיהודים הם
קרובים שלו הואיל והוא היה החתן שלהם. הנביא נשא אישה יהודייה
יפיפייה מחייבר בשם ספייה. לפיכך, בהתאם לסיפור, "היהודים
נלחמים לצד הנביא".
מסמכי הגניזה הראו שיהודי סוריה ופלסטין קידמו בשמחה את
הכובשים המוסלמים. בחומס שבסוריה הם סייעו לצבא האיסלאמי
בגלוי, ולאחר שחרור ירושלים 70 משפחות יהודיות הועברו אליה
מטבריה, שאז הייתה המרכז של יהודי פלסטין. בפעם הראשונה במשך
חמש מאות שנה, היו יהודים בירושלים. אותם מקורות אומרים, שעומר
איבן אל-כיתאב, הח'ליף השני, ביקר בירושלים בליווי כמה רבנים.
מעמד היהודים בפלסטין השתפר מיד לאחר הכיבוש. רבי יהודאי סיפר
"כאשר הישמעאלים (קרי, המוסלמים) באו, הם הרשו ליהודים ללמוד
תורה [4]." המקובל היהודי רבי שמעון בר-יוחאי, בנסתרות שלו,
העיר "עומר איבן אל-חתאב אהב את היהודים. המלאך מטטרון הבטיח
לו 'אל תירא, בן אדם, כי ריבונו של עולם ייסד את מדינת ישמעאל
(קרי, של איסלאם), כדי לעזור לך נגד החוטאים' [5]." אותם
מקורות מצטטים פרקי דה רבי אליעזר "שמעון בר יוחאי מאשר את
הדמיון באמונת היהודים והמוסלמים באלוקים, ומתוך שבעים בני
האדם שאלוקים ברא, הוא שם את שמו על שניים מהם, והם בני ישראל
וישמעאל" (קרי שני השמות מסתיימים באל). ישנם סיפורים אחרים
המשבחים את עומר איבן אל-חתאב למרות העובדה שמקורות לא יהודיים
מוסרים לנו שהוא הגלה את יהודי חייבאר. כבר הזכרנו קודם
שיהודים נותרו בחייבאר עד המאה העשירית. בכל מקרה, עומר איבן
אל חטאב הושיב כמה מיהודי חייבאר בכופא, כדי לקדם את התפתחות
המסחר בעיר צבאית חדשה זו [6].
בספרד, תחת שלטון הויזיגוטים, היהודים סבלו מצוקות רבות כל כך
שהם היגרו לצפון אפריקה. לכן הם שיתפו פעולה עם טאריק איבן
זיאד [7]. הסופר הספרדי פ.ט.ב דה קירוס (עמוד 12), מעיר שטאריק
איבן זיאד היה מוסלמי ממוצא יהודי, ויהודים רבים חזרו לספרד
לאחר הכיבוש המוסלמי. שיתוף הפעולה בין יהודי ערב והמוסלמים
הגיע לשיאו באנדלוסיה, שם היו היהודים בולטים במשרדי הציבור
הגבוהים ביותר, בשירה, בפילוסופיה ובמסחר. הם שילמו את המחיר
על כך לאחר נפילת השלטון המוסלמי בספרד, כשדיכוי ועינויי
המדינה והכנסייה גרמו להם לעזוב סופית עם אחיהם המוסלמים בשנת
1492 ולתפוס מחסה באימפריה המוסלמית העותומאנית (במיוחד הבלקן)
ובצפון אפריקה.
במאה הראשונה שלאחר מוחמד, כאשר צפון סוריה הייתה חשופה
להתקפות על ידי הצי הביזנטיני, הח'ליפים העבירו יהודים רבים
מפלסטין לסוריה והושיבו אותם שם, בהתאם לנאמנותם של היהודים
נגד אויביהם הביזנטיים.
כאשר העיר קיירואן נוסדה בטוניסיה בשנת 670 לספירה, שליט מצרים
קיבל הוראה לשלוח אלף משפחות יהודיות ונוצריות בתקווה להמריץ
את התפתחותה הכלכלית.
כאשר ירושלים נפלה לידי הצלבנים בשנת 1099, תושביה היהודים
והמוסלמים נטבחו. מקורות הגניזה אומרים, שסאלאדין היה מלווה
בפמליה של יועצים יהודים כשהוא כבש את ירושלים, ושהוא הורה
לבנות מחדש את בית הכנסת של העיר על חשבונו. הם גם טוענים
שריצ'רד לב הארי ביקש ממוסא איבן מיימון (מיימונידס), שהיה
רופאו האישי של סאלאדין, ללכת איתו לאנגליה כרופאו. מיימונידס
דחה את הצעתו.
בתקופת העותומנים, הרשויות היו מעבירים יהודים, במיוחד אלה
שגלו מספרד, לערים הנוצריות של הבלקן בזמן שהם כבשו אותן,
בתקווה להשתמש ביהודים בממשל שלהם.
בצורה זו, חיברו יהודי ערב באופן פוליטי את גורלם עם האיסלאם,
וכך הם שגשגו, דעכו ונעלמו יחד - כפי שהיה במקרה של ספרד.
בנוסף לרדיפות, לפני האיסלאם היהודים סבלו משסעים פוליטיים,
תרבותיים וכלכליים. לאחר הכיבוש, המדינה האיסלאמית איחדה
כלכלית ותרבותית את כל הארצות האלה ובכך אפשרה לקהילות
היהודיות שלהם להתאחד ולהרכיב קהילה אחת, זו של יהודי האיסלאם,
שעתה נקראים בשם "ספרדים".

אוטונומיה יהודית
ליהודים בתחומי האיסלאם הוענקה אוטונומיה בדת, בקהילה, בענייני
תרבות וחוק, ובאותה מידה בקביעת מסים ובגבייתם. ראש הגולה
בבגדאד ייצג את עצמו בבית המשפט, מינה נושאי משרה ציבורית, קבע
מסים ומינה שופטים. הוא הוציא לפועל את פסקי הדין של בתי המשפט
נגד עוברי החוק ונגד הפושעים, קיבל שכר שבועי מתוך גביית המסים
על השווקים, נוסף למסים מהקהילות היהודיות בתוך ומחוץ לעיראק.
כשאימאם עלי איבן אבי טאליב קיבל את פניו של הגאון, הרב יצחק,
בשנת 655, מנהיג רוחני שני זה היה בראש תהלוכה של 90,000
יהודים שבאו לקדם את פניו של האימאם [8]. הכהונה של הגאון
התקיימה משנת 589 עד 1038, כאשר ראש הגולה הפך אותה לחלק
ממשרדו. עלייתו ונפילתו של מרכז רוחני יהודי זה התרחשו במקביל
לעלייתה ולנפילתה של הח'ליפות העבאסית.
בשנת 1168, בנימין מטודלה ביקר בבגדאד והעיד שהאוכלוסייה
היהודית בבגדאד הגיעה ל-40,000 איש, ושהם ניהלו חיים שופעים
ובטוחים תחת שלטונו של הח'ליף הגדול, אל-מוסטנג'יד. המוסלמים
קראו לראש הגולה דניאל "אדוננו בן המלך דוד". הוא מונה על ידי
הח'ליף כראש לכל הקהילות היהודיות [9]. החליף העבאסי הפלה
לטובה את ראש הגולה מעל נכבדים נוצרים, וסידר משרד מיוחד
בשבילו בתוך חצר ארמונו. בספרו מסעות רבי בנימין (1173), נוסע
ספרדי זה תאר כיצד הח'ליף היה מקבל את פני ראש הגולה: "תהלוכת
ראש הגולה הייתה מתפתלת בדרכה לאורך רחובותיה החגיגיים של
בגדאד. מנהיג הקהילה לבש מלבושים רקומים במשי, עם תרבוש לבן
משובץ באבני חן. הייתה לו פמליה של פרשים ובחזית התהלוכה היה
כרוז שצעק "פנו את הדרך לאדון, בן דוד." כשהתהלוכה הגיעה לחצר
הארמון, הח'ליף היה עומד כדי לקבל את פני ראש הגולה, והיה
מושיב אותו על כס מול כיסאו של הח'ליף. הנסיכים נותרו בעמידה
לאות כבוד."
לכל מחוז איסלאמי היה ראש לענייני קהילה יהודית, נגיד או נסיך,
כמו שכל קהילה יהודית הונהגה על ידי מוקאדם. בתקופת הצלבנים
יהודי ערב אספו תרומות כדי לסייע לפליטים מפלסטין ומסוריה אשר
איבדו הכל. קרנות צדקה של יהודים בעולם האיסלאמי אורגנו לכל
משך האימפריה, לצד מוסדות הצדקה האיסלאמיים.

השתתפות בממשלה
היהודים היו פעילים במערכת הממשלתית האיסלאמית, במיוחד במשרד
האוצר, המסחר והדיפלומטיה, ובספרד - גם במנהיגות הצבאית. אחד
היתרונות של העוצמה והשלטון האיסלאמי היה שהכובשים האיסלאמיים
לא השמידו תרבויות ולא את מערכת המינהל והחברה בארצות שהם
כבשו, אלא קלטו אותם ועיצבו אותם בהתאם לתרבות ולממסדים של
עצמם. כך התרבות האיסלאמית שגשגה. הח'ליפים הרשו לנוצרים
וליהודים להמשיך בעבודתם והשתמשו בשפתם, כמו יוונית, ורק
בהדרגה עברה הביורוקרטיה תהליך של עבאסיזציה. סובלנות כזאת לא
הייתה בכל אופן דתית בטהרתה, אלא ייצגה חזון פוליטי דגול,
הואיל והשליטים המוסלמים עדיין היוו מיעוט בשלב זה.
בספרו, "יהודים בחיי הכלכלה והפוליטיקה של האיסלאם בימי
הביניים" [10], פישל כותב שח'ליף אחד במאה העשירית החליף את
שריו חמש עשרה פעמים אבל שמר על אותם גזברים יהודים לאורך כל
שלטונו. בזמן ההוא, מרבית הבנקאים בסוריה ובמצרים היו יהודי
ערב. אחד השרים היהודים החשובים ביותר היה חסדאי איבן שפרוט,
שעבד באנדלוסיה כרופא וכמפקח כללי של המכס בשירות עבד אל-רחמן
ה-III (שנים 912-961) ואל-חכאם ה-II (שנים 961-976). הוא גם
ניהל משאים ומתנים דיפלומטיים חשאיים עבור הח'ליף. לאחר מכן
הפך למנהל המכס בקורדובה, לשר החוץ וליועץ מיוחד לח'ליף.
המשורר האנדלוסי היהודי, איבן-נגרילה (או שמואל הנגיד)
(993-1056), גם כן היה מפורסם. הוא התחיל כמשגיח על דוכן
תבלינים במאלאגה באנדלוסיה ונהג לכתוב את המכתבים של משרתת השר
בשבילה. השר התרשם מאוד מהסגנון שלו ומינה אותו למזכירו. לפני
מותו הוא המליץ שאיבן נגרילה ירש את מקומו, וכך איבן נגרילה
משל על גראנאדה והוביל את צבאותיה במספר מלחמות. מאוחר יותר
הוא כונה בעברית נגיד, כלומר "נסיך", ועבד כראש המוסד לחינוך
היהודי בגלל הידע הדתי והחילוני שלו. הוא היה אחד מהמשוררים
היהודים הדגולים ביותר באנדלוסיה. הוא ניהל התכתבויות חשובות
עם האישים המובילים בעיראק, בסוריה, במצרים ובמרוקו.
היהודים יכלו להפעיל את השפעתם על הממשלה על ידי הרופאים שלהם
שעבדו בארמונות הח'ליפים, אצל השרים ואצל הסולטאנים. השלטון
העותומאני היה נדיב כלפי היהודים ילידי המקום, העניק להם
תפקידים דיפלומטיים בשל ידיעתם את השפות האירופאיות. הממשלה
העותומאנית בטחה ביהודים ואכלסה אותם בקונסטנטינופול,
בסלוניקי, בקפריסין וברודוס מתוך שיקולים כלכליים וביטחוניים.
ב-1733 היהודים הגנו על בגדאד נגד המצור האיראני. ב-1775 הם
הגנו על בסרה כשהיא הייתה מכותרת במשך 13 חודשים. הבנקאי, יעקב
איבן הרון גבאי, סייע לממשלה העותומאנית לממן את מלחמת ההגנה
שלה, ומאוחר יותר הפך לראש (נשיא) הקהילה היהודית של בסרה.
ב-1900, הממשלה העותומאנית שינתה את מס הג'יזייה ל"פטור משירות
צבאי", אך הדבר בוטל ב-1909 ושירות צבאי נכפה על היהודים.
במלחמת העולם הראשונה אלפי יהודים ילידי המקום נפלו עם אחיהם
המוסלמים. הרשויות העותומאניות חיזקו את האוטונומיה היהודית
בקונסטנטינופול תחת חסותו של הרב הראשי. סגנים יהודים מונו
לפרלמנט (1876-1908) ולבתי המשפט. ליהודים הוענקה הזכות לפתוח
בתי ספר צרפתיים, "אליאנס איזרעילית", בכל חלקי האימפריה כדי
ללמד תוכנית לימודים מודרנית ושפות זרות, שסייעו ליהודים להשיג
עבודה בממשלה ולקחת חלק בהתפתחויות הכלכליות.

בשירות הכלכלה האיסלאמית
היהודים סיפקו שירותים חשובים מאוד עבור הכלכלה. הנביא
והמוסלמים הראשונים חיו ממסחר, ולכן הוא היה אחד המקצועות
ה"מכובדים". המדינה האיסלאמית עודדה סחר במדיניות ובפועל, על
ידי ביטול הביקורת השרירותית, על ידי שליטה על הארגונים ועל
הביטחון ועל ידי מאבק פעיל נגד פשע - במיוחד על ידי התאחדות
פוליטית וכלכלית של כל המחוזות האיסלאמיים.
האחדות של האימפריה האיסלאמית בשיאה סייעה ליהודים לקחת חלק
פעיל במהפכה המסחרית הבורגנית שפרחה בתחומי האיסלאם. וכך הם
סייעו בחיזוק הבסיס הכלכלי של המדינה האיסלאמית והציוויליזציה
האיסלאמית, והקרוואנים שלהם מאנדלוסיה להודו נשאו את הייבוא
והייצוא של העולם המוסלמי כשהעושר של המדינה ורמת החיים עולים
בהתאמה. מסמכי הגניזה מתארים שהפעילות המסחרית של הספרדים
הסתייעה בבטיחות בדרכים, בחופש התנועה ובחיזוק הקשרים הדתיים,
התרבותיים והמשפחתיים בין היהודים ממחוזות שונים. בכל עיר
מוסלמית היה סוכן לסוחרים היהודים, שהיה אחראי לביטחונם של
הקרוואנים שלהם, ייצג את האינטרסים שלהם ברשויות המקומיות והיה
עוסק בעצמו בקבלה, באחסון ובשיווק של המוצרים שלהם. בין
תפקידיו הוא היה גם חלפן כספים ואחראי על הדואר. ביטחון
רחב-אימפריה זה הוביל להתפתחות של בנקים מסחריים, שבהם סוחר
יכול היה לרשום צ'ק בבגדאד ולקבל את כספו באזורים המרוחקים
ביותר של המערב הערבי. הוא גם עזר להפצת הלימוד, ואינטלקטואלים
נהגו לעבור מאזור אחד לשני בחיפוש אחד לימודים. היהודים אימצו
נוהג זה, דבר שגרם לבתי המדרש בבגדאד לפרוח. הצלחה כלכלית זו
הדגישה את הפער הכלכלי ההולך ומעמיק בין המזרח למערב, כי למזרח
הייתה כלכלה תעשייתית בורגנית בשעה שזו של אירופה הייתה
פיאודלית-חקלאית.
את תוצאות העושר הכלכלי ניתן לראות בדיווח של הנוסע היהודי
מנחם חיים מוולטרה. כשהוא ביקר בדמשק ב-1481, הוא מצא 400
משפחות יהודיות; כולם היו סוחרים עשירים ומכובדים וראש הקהילה
היה רופא [11]. חמישים שנה מאוחר יותר, עובדיה מברטינורה ביקר
בדמשק וכתב על הבתים ועל הגנים המקסימים של היהודים שם [12].
בנימין מטודלה שהוזכר קודם תיאר את בית הכנסת הגדול של בגדאד
כך: "בבית הכנסת ישנם עמודים של שיש מגוון, משובצים בזהב
ובכסף, ועליהם כתובים באותיות זהב פסוקים מספר תהילים. בקדמת
הארון (שבו שמור ספר התורה) עשר מדרגות משיש, שעליהם כיסאו של
ראש הגולה ומושבים עבור הנסיכים של בית דוד (כלומר, בניו)
[13]."
בתקופה העותומאנית, הספרדים הפכו לבעלי שם במסחר שלהם ברחבי
אירופה, האימפריה העותומאנית, הודו וסין. הם בלטו בייצור הבד,
בגביית מיסים ומיסי יבוא, בבנקאות ובחימוש. בנקים יהודים סייעו
לממן את מערכת המדינה, ובאותה מידה לספק לצבא נשק.
במשך התקופה העותומאנית חוג'ה יעקב ואדון עבד אללה הפכו לידועי
שם בבסרה כשני הבנקאים הראשיים וכיועצי הממשלה. ששון איבן סאלי
שגשג בבגדאד, כמו גם הבנקאים יצחק ומנחם עיני.
יש להדגיש פעילות יהודית זו, הואיל וכמה מנהיגים ערביים, כמו
נורי סאעיד, לא היו מודעים לחשיבותם של היהודים בכלכלה הערבית
כאשר הם שיתפו פעולה עם הציונים בכדי להעביר אותם לישראל לאחר
1948 (ראה פרק רביעי).

תהליך הערביזציה של היהודים תחת האיסלאם
בעוד שיהודי הסהר הפורה וצפון אפריקה דיברו שפות שונות לפני
הכיבוש האיסלאמי, בעיקר ארמית ויוונית, הם עברו תהליך של
ערביזציה יחד עם שאר האוכלוסייה לאחר הכיבוש. הם השתמשו בערבית
בדיבור, בכתיבה ואפילו בענייני דת. בדרך כלל הם כתבו ערבית
באותיות עבריות. הם אימצו את התרבות האיסלאמית באזור שידע את
הציוויליזציות הבבלית, הפרסית, ההלניסטית והרומאית בין היתר.
השפעת האיסלאם על היהדות הייתה ניכרת בפילוסופיה, בבלשנות,
ברפואה, במתמטיקה, באסטרולוגיה, במיתולוגיה עממית ובלימודים
דתיים.
יהודי המזרח התיכון גם דחו באופן מוחלט את ההלניזם ואת
הפילוסופיה ההלניסטית. רבים מהם מתו על קידוש השם בהתנגדם
להלניזם. לאחר הכיבוש האיסלאמי, על כל פנים, הם התחילו ללמוד
את התרבות החדשה בנחישות עם מורים מוסלמים. את הסיבה לשינוי
בעמדה זו ניתן לזקוף רק לטובת הסובלנות של האיסלאם, שהובילה
יהודים ונוצרים רבים לאמץ אותה.
החלוץ מבין המשכילים היהודים בתחום זה היה סעדיה גאון או סעיד
יוסף אל-פיומי (882-942). הוא נולד במצרים, היגר לעיראק והפך
להיות ראש האקדמיה של סורה. סעדיה כתב מספר ספרים בערבית, כמו
"ספר התשובות לענן" (שייסד את כת הקראים), "ספר הגילוי", "ספר
הירושות" ו"ספר העדות והשטרות". הוא תרגם את התנ"ך לערבית.
נוסף לכך כתב פרשנות נרחבת וחיבר מילון ערבי-עברי הנקרא
"האגרון". אך ספרו המפורסם ביותר הוא ספר אמונות ודעות שבו הוא
מונה את סגולות השכל ביחס לזיכרון ולחיזוי, איך לשלוט על חיות,
כוחו של הטבע, בניית בניינים, עשיית בגדים, הכנת אוכל, ארגון
מחנות צבאיים, שלטון פוליטי וארגון, תרבות ואסטרולוגיה. סעדיה
התנגד להיפותזה שרנסנס מדעי יוביל לאי אמונה באל. הפילוסופיה
שלו עלתה בקנה אחד עם הקוראן, עם המותאזילה (רציונליזם) ועם
הפילוסופיה ההלניסטית [14].
שרירא גאון, ראש האקדמיה בפומבדיטה בשנים 968-998, כתב את אגרת
רב שרירא הנרחבת אודות ההיסטוריה של ההלכה (חוק) היהודית לאחר
התנ"ך. אותו ירש בנו, רבי האי גאון, שכתב מספר ספרים בערבית:
"המקח והממכר", "ספר השבועות", "ספר האחלמה" ו"ספר הדינים".
רבי האי האמין לא באגדות ולא בנסים, וגם לא בשדים, והיה מושפע
מהפילוסופיה הרציונאלית שפותחה על ידי הפילוסופים של האיסלאם.
במאלאגה, אנדלוסיה, אחד הפילוסופים והמשוררים היהודים הבולטים
ביותר היה סולימאן איבן גבירול (1022-1070). הוא חיבר ספר
פתגמים הנקרא "מבחר הפנינים" ועבודות פילוסופיות בשם "תיקון
מידות הנפש" ו"מקור חיים". הוא היה מושפע מאל-מותאנאבי ואבו
אל-עלע אל-מערי.
שמואל בן-חופני חי בתחילת המאה האחת-עשרה והפך להיות ראש
האקדמיה של סורא. כל היצירות שלו היו בערבית, כולל "מבוא
לתלמוד", "ספר הבגרות", "ספר הגירושין" ו"גילוי המקרא". הוא
האמין בשכל, דחה תוספות חיצוניות אי רציונאליות, וביצע מחקר
בתחומים שונים כמו מסחר, ירושות ונהרות, וכן דת. פרופסור אסף,
באחת ההרצאות שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, אמר כי
יצירותיו של בן-חופני היו רבות ומגוונות יותר משל כל משכיל
יהודי אחר.
מיימונידס (מוסא איבן מיימון) (1135-1204) היה המבריק ביותר
מבין הפילוסופים של יהודי ערב. הוא נולד בקורדובה אך היגר
למצרים, שם הפך להיות הרופא של סאלאדין. עבודותיו ברפואה
תורגמו ונלמדו עד סוף המאה השש עשרה. הוא כתב את עבודתו
הפילוסופית החשובה ביותר, "מורה נבוכים", בהשפעת אריסטו ואיבן
סינה (אביסה), בערבית. וכך הוא יצר את היסודות השכליים של
היהדות. אחת מהאמירות שלו הייתה שיהודי צריך להעדיף לקבל את
המוות על פני אימוץ הנצרות, אבל הוא יכול לאמץ את האיסלאם
במקום למות.
איבן קאמונה (במאה השלוש-עשרה) גם כן היה פילוסוף מבריק שחיבר
עיונים על האיסלאם, על הנצרות ועל היהדות, כפי שהיו אבו
אבאראקאת איבן מלכה (במאה השתיים-עשרה), איבן גבירול
אל-אנדלוסי, ובחיי בן פקודה שכתב את "חובות הלבבות" בערבית.
ספר זה הוא היצירה הראשונה על סגפנות איסלאמית שנכנסה ליהדות
(1070). אברהם בן מיימון (בנו של מיימונידס), ראש הקהילה
היהודית במצרים, חיבר יצירה חשובה הנקראת "המספיק לעובדי השם",
אשר תורגם לאנגלית על ידי פרופסור שמואל רוזנבלט בשם "הדרכים
הנעלות אל השלמות" [15]. המחבר הבחין בכך שהסופים
(סגפנים/מיסטיקנים) המוסלמים שמרו את רעיונותיו של הנביא יותר
טוב מהיהודים עצמם. ואז הוא ניסה להכניס כמה נוהגים מוסלמיים
לתוך עבודת האל היהודית, כמו נפילת אפיים, אך הוא נכשל. בכל
אופן, ביום כיפור, יהודי עיראק כן נופלים אפיים בתפילה. כך
אנחנו רואים שהסופיזם, כמערכת פילוסופית ואתית מקיפה, השפיעה
על פילוסופים ומשוררים יהודים, כפי שהמדעים ותהליכי החשיבה
ההלניסטים חלחלו אל תוך חיי הרוח היהודיים דרך המורים המוסלמים
אשר פיתחו חשיבה מדעית מתודית. פרופסור גויטיין, מנהל המחלקה
ללימודי מזרחנות באוניברסיטה העברית בירושלים, מציין ש"עוון"
ההומוסקסואליות אצל הסופים "חלחל לעתים לתוך חוגים יהודיים
מזרחיים [16]." זו אחת ההערות האנטי-ספרדיות והאנטי-ערביות
ביותר שמישהו יכול לשמוע מפרופסורים ציונים.
פיוט עברי לא היה קיים לפני האיסלאם, מלבד התנ"ך ומעט פיוט דתי
ללא חריזה בפלסטין. לכן פיוט מחורז שחובר בימי הביניים היה חלק
מהפיוט הערבי בתוכנו ובסגנונו. כל מי שלמד את השירה העברית
והערבית של התקופה הזו אינו יכול שלא לראות שהעברית חיקתה את
הערבית. משוררים יהודים דיברו ערבית, למדו ערבית, התרבות שלהם
הייתה ערבית, הם כתבו חרוזים בערבית והעריצו שירה ערבית במידה
כזו שהם רצו לשבות את יופייה בעברית. הם התחילו לבנות חרוזים
בעברית תנ"כית, מתרגמים מילה במילה מונחים והבעות ערביים רבים.
הם השאילו את הרטוריקה ואת הסגנון של הערבית כמו דימוי, השאלה,
רמיזה, היקש וכו'. הם השתמשו גם במשקלים ובחומר הנושא של השירה
הערבית, כמו השירה הנפלאה של גאזאלי, בהלל ובשירה ערבית.
כשרגשות המשורר קלחו ממנו, הוא לעתים קרובות היה מוסיף פסוקים
בערבית. היה מספר רב של משוררים בקרב יהודי ערב, המפורסמים
ביותר היו סולימן איבן גבירול, מוסא איבן עזרא, יהודה הלוי,
שמואל איבן נגרילה, איברהים איבן עזרא ויהודה אלחריזי, אשר
השתמש בסגנון שקבע המחבר הערבי הדגול, המקאמאט של אל-חרירי,
בספרו "תחכמוני".
המשורר דונאש היה הראשון שהציג את המשקלים הפיוטיים לתוך
החריזה העברית במאה העשירית. יהודה הלוי (אבו אלחסן), נולד
ב-1086, חי בטולדו ונחשב לאחד מגדולי המשוררים של אנדלוסיה.
הוא היה רופא ופילוסוף. הוא חרז גם בעברית וגם בערבית. ספרו
החשוב ביותר על פילוסופיית הדת הוא "ספר הכוזרי" שנכתב בערבית
בצורה של שאלות ותשובות. מן המשוררים שאימצו את האיסלאם, הידוע
ביותר הוא איברהים איבן סהל אל-אישבילי (נפטר ב-1260), אשר למד
את הקוראן וחיבר אוסף מפורסם של שירים.
בחצי האי ערב בתקופה הפרה-איסלאמית, היהודים תמיד השתמשו
בערבית כשפתם העיקרית, ודקלמו שירה כמו אחיהם הערבים. בהקשר זה
עלינו להזכיר את אל-סמואל איבן עדיעה (נפטר בשנת 560) שהיה בעל
ארמון, אל-אבלאק. כאן הוא שימש דוגמה לכוונה טובה; הוא העדיף
את מותו של בנו, כאשר הוא נלכד בשבי על ידי אויביו של אומרו
אל-קייס, על פני בגידה באמון שרכש לו אומרו אל-קאייס כשהוא
ביקר בסוריה. פסוק הפתיחה של אחד השירים המפורסמים שלו מתחיל:
"אם כבודו של אדם אינו מטמא על ידי שפלות הבאה עליו אזי כל
מלבוש שהוא לובש יפה עליו."
לפני עליית האיסלאם, משכילים יהודים לא למדו בלשנות. אולם כשהם
התחילו ללמוד ערבית לאחר עליית האיסלאם הם למדו דקדוק
ורטוריקה. אחר כך הם התחילו ללמוד בלשנות ביחס לעברית, כשהם
מיישמים את השיטות שהם למדו ממוריהם, המדקדקים הערביים. דאוד
איבן איברהים אל-פסי חיבר מילון של עברית תנ"כית במאה העשירית.
במאה השלוש עשרה, גם תנחום ירושלמי כתב מילון עברי על מקורות
העברית שלאחר התנ"ך. איבן ג'ינה גילה שהמילים העבריות (כמו
בערבית) נגזרו משורשים של שלוש אותיות. לאורך המאות העשירית עד
השלוש עשרה, מדקדקים בעברית, יחד עם עמיתיהם המוסלמים, המשיכו
ללמוד את הדקדוק של הערבית, העברית והארמית, בהתחשב בכך ששלוש
השפות האלו היו במקורן שפה אחת.
בעידן האומיה, אנשי רוח מוסלמים, יהודים ונוצרים נטלו על עצמם
מאמץ מרחיק לכת: תרגום של קובץ הידע ההלניסטי מיוונית ומסורית.
בין המתרגמים היה יהודי שחי בבסרה בזמנו של עומר ה-II בשם
מאסארג'אווי, שתרגם ספרי רפואה מסורית, אם כי המתרגם המפורסם
ביותר היה הנוצרי הומאין איבן אישאק (809-877).
במאה השלוש-עשרה קבוצה גדולה של מלומדים מקרב יהודי ספרד,
בעיקר אלה שהתיישבו בפרובנס, נטלו על עצמם את התרגום של
הפילוסופיה והמדעים האיסלאמיים מערבית לעברית, ואחר כך
ללטינית, ובכך אפשרו למורשת התרבותית האיסלאמית לפעפע בכל רחבי
אירופה, שם היא הפכה לחלק מהבסיס של הציוויליזציה המערבית.
הבולטים מבין מתרגמים אלה היו משפחת תבון וקמחי.
לפני שנעבור לתרבות העממית, כדאי לתת תיאור קצר של תכנית
הלימודים במוסדות החינוך היהודיים בעולם האיסלאמי של המאה
השתיים-עשרה, המבוססת על הספר "רפואת נפשות" של יוסף איבן
יהודה עקנין. נוסף לתורה ולתלמוד, יהודי ערב למדו שירה,
פילוסופיה, מתמטיקה, הנדסה, לוגיקה, אופטיקה, אסטרולוגיה, מדעי
הטבע, מוזיקה, דת, פילוסופיה מופשטת ומכונאות. במאה השלוש-עשרה
יהודה אבן שמואל איבן עבאס אמר, שהחלק הראשון של תוכנית
הלימודים הנזכרת ב"רפואת נפשות" כלל תרגום של התורה לערבית,
החלקים ההיסטוריים של התנ"ך, חוקי הדקדוק העברי, תלמוד ואתיקה.
בחלקה השני של תוכנית הלימודים, התלמידים היו לומדים רפואה,
אריתמטיקה ומוזיקה. בחלקה השלישי היו לומדים אריסטו ואביסה
(איבן רושד), ואחר כך בסוף מדעי הטבע ופילוסופיה מופשטת [17].
נראה, שמלבד הנושאים היהודים, תוכנית לימודים זו הייתה מבוססת
על התוכנית בבתי הספר האיסלאמיים.
התרבות העממית, כלומר סיפורים ומיתוסים עממיים, בעולם האיסלאמי
הייתה משותפת לקהילה המוסלמית, הנוצרית והיהודית. מתוך ארבע
מאות הסיפורים ב"אלף לילה ולילה", ארבעים וחמישה הם סיפורים
יהודים. במאה האחת-עשרה, ניסים בן יעקב איבן שאהין ערך אוסף של
סיפורים יהודים-ערבים שבדרך כלל נכתבו בערבית מדוברת ונתן להם
אופי עברי. בחתונות ובמסיבות, זמרים יהודים היו שרים פיוט ערבי
שבחלקו היה מורכב מחרוזים שהוחלפו לסירוגין בעברית ובערבית.
כיום, בחתונות בישראל, הזמרים השמיטו את החרוזים של הערבית
הקלאסית, הואיל והדור החדש אינו מבין את השפה בגלל דיכוי
התרבות שלו, אבל המוזיקה של יהודי ערב היא ערבית לחלוטין,
אפילו בבתי הכנסת. בעולם האיסלאמי לא היה הבדל בין אמנות
יהודית וערבית כמו בצורפות, בכתיבה תמה או בכל מלאכות היד
האחרות. במרץ 1987, הוקרן בתיאטרון הקולנוע הלאומי של לונדון
סרט ציוני על האמנות העממית התימנית, שהציונים מתארים
כ"תימנית-יהודית", והכירו בכך שאמנות זו נעלמה בקרב יהודי תימן
מאז הגירתם לישראל.
כך, המורשת התרבותית היהודית מאז הכיבוש הערבי הייתה חלק
אינטגראלי מהציוויליזציה האיסלאמית, ונכתבה בעיקר בערבית תחת
הגמוניה איסלאמית. התרבות האשכנזית, מצד שני, לא באה לידי
ביטוי עד המאה השמונה עשרה בגרמניה ומאוחר יותר במזרח אירופה.
בשעה שיהודי ערב היוו את הרוב ביהדות העולם בתקופה האיסלאמית,
הם עתה 20 אחוז מיהדות העולם, אבל 70 אחוז מהאוכלוסייה היהודית
בישראל.

סובלנות איסלאמית
אינטראקציה תרבותית זו בין המוסלמים הכובשים לבין היהודים
והנוצרים התקיימה באקלים של סובלנות ושל שכנות טובה. מקורות
יהודיים מספרים שעבד אל-מליק איבן מרואן (685-705) מינה יהודי
לנקות את הר הבית בירושלים, וגם לעשות פנסים ולהדליק אותם.
יהודי ירושלים באותה עת האמינו שזו הייתה תחילת הגאולה. קודם
לאותה תקופה, מעאויה (661-680) בנה בית כנסת בירושלים.
יהודי ערב לא התעמתו עם האופציה של המרת דת או מוות כמו יהודי
אירופה הנוצרית, כי הקוראן אומר: "אין כפייה בדת", וגם "לכם יש
את הדת שלכם ולי יש את שלי". חוץ מזה, הגישה של האיסלאם כלפי
היהודים לא יכולה להיות בעלת אופי של שנאה, פחד וגזענות כפי
שהתקיימה ועדיין קיימת באירופה. לדעתם של הנוצרים האירופאים,
היהודים וכל הלא-נוצרים היו בחלקם היבטים של אנטי-כרייסט. זה
היה פחד אמיתי, והוא היווה את הבסיס לאנטישמיות ולגזענות בת
זמננו. אולם, אם יהודי חובק את האיסלאם, כל ההבדלים נמוגים
והוא הופך להיות כמו כל מוסלמי. באופן זה, האיסלאם קלט את אנשי
הסהר הפורה, אפריקה ואסיה.
בדרך כלל, האיסלאם לא הגביל את היהודים ואת הנוצרים בסוג
העבודה שלהם ובמקום מגוריהם. כל האזרחים היו חופשיים לגור היכן
שחשקה נפשם ולעבוד בכל מלאכה שבחרו. האיסלאם לא העניק
זכויות-יתר למעמד מסוים של אנשים, כפי שקרה באירופה הפיאודלית
או בתוך המערכת המסורתית של הקאסטות בהודו.
באירופה בימי הביניים הכנסייה הייתה מסלקת כל מי שחרג מהנצרות.
האיסלאם, לעומת זאת, מאפשר חרטה לאלו מאנשי הספר אשר ביצעו פשע
כמו השמצה כנגד האיסלאם וכנגד הנביא, וכן מאפשרת להם להגן על
הדת שלהם בעל פה ובכתב.
היהודים קיבלו בחפץ לב את מס הג'יזייה, הואיל והוא סיפק להם את
הזכות לחסות איסלאמית. כאשר הח'ליף העבאסי, אל-מועאתאדיד
(892-902), חפץ לבטל את הג'יזייה, הגזבר היהודי שלו התנגד לו
[18].
לנדסהוט כותב [19], שמתקופת האומייה (661-750) והעבאס
(750-1258) אין דיווחים על תלונות של יהודים על דיכוי או
התעללות.
המדינה האיסלאמית פתחה את כל מקורות התמיכה שלה בפני היהודים
ובפני הנוצרים, אפילו בעלות על קרקעות, שהייתה אסורה על יהודים
באירופה. החל'יפים הפאטימים של צפון אפריקה ומצרים (909-1171),
תרמו כספית לאקדמיה היהודית בירושלים. בשנת 1020 הח'ליף
אל-חאכים הציל את חייהם של 200 יהודים מידי מוסלמים פנאטיים
שרצו להרוג אותם. היסטוריונים מאמינים שהרודנות של הח'ליף ב"עם
הספר" מאוחר יותר הייתה כתוצאה ממחלת נפש.
השר, אל-חאקאני, כתב לח'ליף העבאסי, אל-מועתאדיד, שהוא מעסיק
יהודים ונוצרים במנגנון המדינה, והנאמנות שלהם לח'ליף העבאסי
הייתה גדולה אף יותר משל המוסלמים עצמם. הגזמה זו מראה עד כמה
בטחו ב"עם הספר". שני בנקאים יהודים מפורסמים דאז, הרון איבן
עומראן ויוסוף איבן פינחס, סיפקו הלוואות כדי לצייד את צבאות
האיסלאם.
פקודת סולטאן שהוציא הסולטאן העותומאני מוחמד ה- III במרץ 1602
קבעה, שהגנה על הדימים (האזרחים הלא-מוסלמים) היא חובתם של כל
המוסלמים, מלכיהם ומושליהם. הגאון הנזכר לעיל, האי, כתב במאה
האחת-עשרה שבתי המשפט האיסלאמי לא היו מקבלים את עדותו של
יהודי או נוצרי אלא אם הוא היה "בן-פלוגתא", כלומר ממלא את
חובותיו הדתיות [20].
גישתם של הכמרים המוסלמים ושל קהל המשתייכים לדת כלפי יהודי
ערב הייתה מתונה וחיובית, כפי שמסופר ב"ספר ההכנות" של
אל-באקילאני בבגדאד במאה העשירית. בחוג האינטלקטואלי, הסופי
והבורגני הייתה סימפתיה ליהודים. סעד אל-אנדלוסי, לדוגמה, מהלל
את יהודי ערב בלימודיהם השקדנים על החוק האלוהי ועל חייהם של
הנביאים. איבן סאעד מונה בספרו "סוגי האומות" את שמות האומות
שסייעו להפצת הידע בעולם: ההודים, האיראנים, הכשדים, היוונים,
הביזנטיים, המצרים, הערבים והיהודים. איבן סעד טען שהיהדות היא
ערש הנבואה ושמרבית הנביאים היו יהודים. אחרי זה הסופר דן
בהיסטוריה של משכילים יהודים בעולם האיסלאמי, תחום שגם ראשיד
אל-דין (1247-1318) ואיבן חאלדון (1332-1406) סקרו. ישנו גם
לימוד עוין יחיד ונדיר של איבן חאזם (994-1064), שנבע משנאתו
ליהודי, איבן נגרילה, שהגיע לפסגת הפירמידה הממשלתית
באנדלוסיה.
כאשר הסולטאן העותומאני סולימאן אל-קאנוני החליט לבנות את מסגד
סולימאניה, תוכניתו נתקלה בקשיים מידי יהודי שסירב למכור חלק
מאדמתו. יועצי הסולטאן הציעו לו להחרים את האדמה או לקנות אותה
בכפייה. הסולטאן דחה הצעה זו מאחר שהיא סותרת את חוקי
האיסלאם.
ישנם סיפורים דומים על הח'ליף השני, עומר איבן אל-כתאב,
והרביעי, עלי איבן אבי טאליב, האימאם הראשון של השיעים. נסיך
אטאבג במאה השתיים-עשרה, עימאם אל-דין זאנגי, שמשל בעיראק
ובצפון סוריה אמר, שבין אם מבצע העבירה הוא יהודי ובין אם
הנאשם הוא בנו של הנסיך עצמו, הצדק חייב להיעשות.
בדיוק כפי שהיהדות הספרדית הושפעה מהסובלנות בתחומי האיסלאם,
כך שקולה מנגד היהדות האשכנזית שהושפעה מהפנאטיות ששררה
באירופה של ימי הביניים. את זה ראו אלה שנתקלו בפנאטיות הדתית
האשכנזית בישראל כמו הרב כהנא האמריקאי והרב לווינגר, חברי
כנופיית טרור שביצעה פעולות איבה נגד ראשי העיריות בגדה
המערבית, וכמו חברי גוש אמונים ומתיישבים אחרים בגדה המערבית
וברצועת עזה. אפילו ישראלים אשכנזים, אלה שזנחו את דתם והפכו
לחילוניים, או באופן ספציפי יותר לאתיאיסטים, הושפעו בדרך כלל
מהפנאטיות הלאומנית האירופאית, כמו אריאל שרון, רפאל איתן,
מנחם בגין, יצחק שמיר, דוד בן גוריון, גולדה מאיר, יגאל אלון
ויגאל ידין. מנהיגים אשכנזים, בין אם הם ממפלגת העבודה מהשמאל
ובין אם מהליכוד בימין, הושפעו מכך.
בכל אופן, ישנו דמיון בין המוסלמים הסונים ובין הכוהנים
היהודים. שניהם מאמינים שכוהנים לא צריכים לפעול כמגשרים בין
האל-הכל-יכול לבין האדם, וכך גם המקרה בקתוליות. לא היו קיימים
ביהדות ובאיסלאם טקסים פולחניים, ולא היו כל עיסוקים שמותר היה
לכוהן למלא ושהיו אסורים על שאר המאמינים. הכוהנים המוסלמים
והיהודים, שניהם רוכשים את מעמדם על ידי לימוד מעמיק של הדת
ועל ידי התקבלות חברתית. תעודת ההסמכה של הרב דומה לאיג'אזה
המוענקת לכומר המוסלמי על ידי המורה שלו. ישנו גם דמיון בין
חוק השריעה המוסלמי ובין ההלכה היהודית - משמעות שתי המילים
היא "דרכים". בשתי הדתות הבסיס הוא התורה או הקוראן והחאדית'
(מסורות). התלמוד, שחובר בעיראק (בשנת 500 לספירה), הוא
האקוויוולנט היהודי של הסונה (מנהגי הנביא) או החאדית' של
מוסלמים.
תורת המשפט היהודי הייתה מושפעת מחלוקת המשנה, מהגיבוש
ומהמינוח של האיסלאם. ישנו דמיון בין הפאטואה האיסלאמית (פסק
דין דתי) ובין ספרות הרספונסה שהתעוררה בעיראק תחת השלטון
האיסלאמי ושתועדה על ידי ראשי הקהילה היהודית העיראקית.
האיסלאם השפיע גם על חוקי הנישואים היהודיים, על בניית מקומות
לעבודת השם, על תמלילים של התפילות, על דת ופילוסופיה ועל
איסורי אכילה (איסור החזיר, למשל). עלינו לציין שהאיסלאם הסוני
מתיר למוסלמים לאכול בשר כשר. המוסלמים לא החשיבו את הדת
היהודית כמסוכנת לאיסלאם, הואיל והיהודים לא היוו מעמד פוליטי;
הם היו מיעוט קטן. לעומת זאת, הנצרות הייתה דת עם מעמד רב
עוצמה אשר נלחם נגד מדינות ערביות ומוסלמיות מאז כיבושי
האיסלאם. הנצרות סילקה את האיסלאם מאנדלוסיה, מדרום איטליה
ומרוב הבלקן, ולבסוף, ב-1918, פירקה את האימפריה האיסלאמית
האחרונה [21]. כל זה מראה שלעוינות הנוכחית בין יהודים וערבים
אין שורשים בהיסטוריה של האיסלאם, אלא היא התעוררה כתוצאה
מהציונות.
האנאליזה אינה אומרת שלא היו מעולם תלונות, מעשי אלימות או
איסורים שרירותיים על היהודים, למשל בלבוש או בבניית בתי כנסת
ובתים. היסטוריונים ציונים מפיצים את הפרטים של המאורעות האלה,
למרות שהם היו יוצאי דופן בעולם האיסלאמי. במרכז האזורים
הסוניים, הקהילה היהודית שגשגה. כל התקנות המפלות של המוסלמים
היו לעתים קרובות תיאורטיות ולא מומשו. הקונפליקטים בין הפלגים
המוסלמיים היו הרבה יותר גרועים מאשר בין יהודים ומוסלמים.

העת החדשה
מרוקו
למרות שההרמוניה הכללית של היהודים באיסלאם מבוססת היטב, בתי
ספר ישראליים ממשיכים להסית תלמידים נגד העולם הערבי ואיסלאמי.
מורים ציונים טוענים שהיהודים בארצות ערב סבלו מדיכוי, מעוני
וממחלות מידבקות; שהושבתם בגטאות מיוחדים הייתה מחייבת;
שהילדים שלהם קופחו בחינוך הכללי; שמחמת דיכוי פוליטי לא הייתה
להם הזדמנות להיות פעילים כלכלית; שהכריחו אותם ללכת יחפים;
שבכל פעם שהם פגשו מוסלמי הם היו צריכים לזוז הצידה ולהשתחוות
אליו; ושהמוסלמים חשפו אותם ללעג ולמכות [22]. ציונים המתארים
את מצב יהודי ערב בעולם האיסלאמי בדרך זו, הם כולם מתיישבים
אשכנזים שהיגרו מאירופה ומאמריקה. לא מאפשרים לספרדים לדבר
בעצמם על עצמם מאחר ואין להם גישה אל התקשורת.
במאמר ב"ידיעות אחרונות" (23 ביולי 1976), העיתונאי הפרוגרסיבי
ברוך נאדל השיב על טענות מופרכות אלו. "לכל קהילה יהודית
במרוקו", הוא כתב, "הייתה מנהיגות יהודית משל עצמה שהייתה
מורכבת מהאליטה התרבותית והמבצעת שלה. לעתים קרובות ביצעו
היהודים שירותים עבור המדינה, כמו יועצים, רופאים, מתורגמנים,
לבלרים, דיפלומטים ובנקאים. במרוקו היהודים עבדו במינהל הצי של
המדינה, ועודדו משוררים מצוינים. המוסלמים עבדו במוסדות
יהודיים ולהיפך. טבח יהודים כמעט ולא היה מוכר. היהודים היו
אחראים על המטבעה. מיסטרה מוסא היה מפורסם כרופאו הפרטי של
המלך, וירש את מקומו יוסף ואלנסה. שמואל חלש היה חתום על הסדר
האמנה הראשון בין מרוקו לבין מדינה נוצרית - הולנד - ומונה
לשגריר מרוקו באמסטרדם (1619). חלש היה שר החוץ והיה יועץ פרטי
לארבעה סולטאנים. סולטאן ראשיד מינה יהודי כיועצו וכשר האוצר.
סולטאן סידי איבן עבד אללה העדיף את השתתפותם של היהודים בכל
הפעילות המסחרית ובכל המשאים והמתנים עם אירופה."
משנת 1610 עד שנת 1828 היהודים שירתו כשגרירים בבירות אירופה
השונות. החל מתקופת מולאי עבד אל-רחמן (1822-1859), היהודים
במרוקו הפכו להיות פעילים יותר בכלכלה ובתחום הדיפלומטיה.
המשפחות אל-טראס, איבן חיימול ואיבן סור הפכו להיות מפורסמות
מאוד. כמה מהמדינות המערביות העניקו אזרחות לחלק מן היהודים
בתקווה להשיג דריסת רגל בעניינים הפנימיים של מדינות מוסלמיות.
מדיניות זו הובילה ללוחמניות נגד היהודים, כמו הטבח של ה-30
במרץ 1912 בפז, כששישים יהודים נהרגו וחמישים אחרים נפצעו
[23].
ב-23 ביולי 1986, ה-Financial Times כתב: "הקהילה היהודית
במרוקו מילאה תפקיד חשוב בחייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים
של המדינה במשך מאות שנים. עד היום, בנו הבכור של המלך חסן,
סידי מוחמד, הולך לבקר בבית הכנסת ברבאט בערב יום הכיפורים.
החסות המסורתית שהעניק המלך לנושא היהודים אומצה עוד בתקופת
מלחמת העולם השנייה, כאשר סולטאן מוחמד ה-V, אביו של המלך חסן,
אמר למושל הכללי הצרפתי שהוא לעולם לא ירשה לרשויות
הקולוניאליות של וישי לכפות על היהודים לענוד את המגן-דוד
הצהוב אבל סיפק רשימות מפקד." העיתון הוסיף: "הקהילה היהודית
התדלדלה מ-300,000 לכ-10,000 כשמרוקו הפכה לעצמאית ב-1957, אבל
רבים מאנשיה עדיין ממלאים תפקידים בולטים. ראש הקהילה, מר דוד
עמר, פעם צעיר אנאלפביתי מעיירה קטנה שנקראת בראשיד, היום מנהל
את Omnium Nord Africain, אחת החברות הגדולות ביותר של הממלכה,
בבעלותם המשותפת של עמר ושל המונרך. מר עמר, כמו יהודים אחרים
ממרוקו הבולטים כיום בעסקים בצרפת, בקנדה ובארצות הברית, מילא
תפקיד רחב יותר. הוא נשלח לארצות הברית לפעול בקרב שדולת אנשי
קונגרס יהודים וקבוצות אחרות כדי לנסות להפחית את התנגדות
היהודים למכירת כלי הנשק של ארצות הברית לארצות ערב."
לפרסום עובדות אלה הייתה משמעות רבה עבור יהודי מרוקו, אשר
סבלו הכי הרבה מאפליה תחת השלטון הציוני-אשכנזי.

תוניס
השגריר האמריקאי, מ. נח, כתב בשנת 1814: "עם כל הדיכוי,
לכאורה, היהודים הם האנשים המובילים; בברבריה הם המכונאים
הראשיים, הם בראשות בית המכס, הם ניהלו את משק ההכנסות ואת
הייצוא של חפצים שונים, והם רכשו את המונופול על סחורות שונות;
הם שולטים על המטבעה ומווסתים את מטבע הכסף; הם שומרים על
התכשיטים ועל חפצי הערך של המושל, והם היועצים, המזכירים
והמתורגמנים שלו; המעט הידוע באמנות, במדע וברפואה מוגבל היה
ליהודים... הם תמיד בנוכחות המושל, לכל שר יש שניים-שלושה
סוכנים יהודים... [24]". בשנת 1855 מוחמד פאשה ביטל את כל
ההגבלות האפשריות שנכפו על היהודים והעניק להם שוויון מוחלט.

אלג'יריה
אמנם היהודים במדינות המערביות והסוציאליסטיות נהנו משוויון
מוחלט, אך הם לא נהנו מאוטונומיה כפי שהאיסלאם העניק להם, כמו
שהזכרנו קודם. במסגרת אוטונומיה זו, יהודי אלג'יר שמרו על
זהותם מזמן כיבושי האיסלאם ועד שנוסד שלטון הקולוניאליזם
הצרפתי, בשנים 1834-1851. השפה והתרבות הצרפתיות נכפו עליהם,
בניגוד לבקשות המנהיגים שלהם. רק יהודי קונסטנטין והאואזיס
הדרומי נותרו נאמנים ליהדותם. מספר משפחות היגרו לטוניס בכדי
לא לאבד את זהותם. צעירים שנשארו מאחור החלו להתבייש ברקע
שלהם. דבר כזה לא קרה תחת השלטון האיסלאמי [25]. בזמנים של
תסיסה, יהודי אלג'יריה היו נמלטים למסגדים להתגונן. בשנת 1902,
העם האלג'ירי דחה הסתה אנטי-יהודית והמסיתים הובסו [26].
הקולוניאליזם הצרפתי הצליח לבסוף להפריד את יהודי אלג'יר
ממולדתם ומעמם, וכאשר החילה עצמאות על אלג'יריה ויהודי
אלג'יריה בחרו לעזוב לצרפת. הם לא היגרו לישראל, בכל אופן,
מתוך סלידה, לא להיות "אזרחים סוג ג"'. במשך מלחמת העולם
השנייה, הנאצים ידעו שהערבים לא יסבלו השמדה המונית של שכניהם,
ויהודי צפון אפריקה היו כמעט היהודים היחידים שחיו תחת כיבוש
גרמני בלי ששלחו אותם לתאי הגזים. הילדים שלהם בישראל תולים על
קירותיהם את תמונותיו של מלך מרוקו, המלך חסן השני, ושל אביו
לאות הוקרה.

עיראק
ברוך נאדל כתב במאמר שהוזכר קודם: "כשקהילה זו חיה בעיראק,
שיעור הרופאים היה גבוה פי ארבע מהיהודים האשכנזים בפלסטין
לפני 1948. שלושים ושישה אחוז מיהודי עיראק עסקו במקצועות
חופשיים. הם היו חלק מההנהלה הכלכלית הממשלתית, מנהלי רכבות,
בנקאים, סוחרים, עורכי דין ורואי חשבון. היו גם עניים, אבל הם
היו בשיעור קטן יותר מאשר העניים האשכנזים בפולין. רמת החינוך
הכללית בבתי ספר עיראקיים הייתה מצוינת, כשהיהודים לומדים
אנגלית וצרפתית בחטיבות הביניים, כמו בתי הספר הצרפתיים של
אליאנס. היהודים הצטיינו בשירה מודרנית וברומן ערבי." ערבית
הייתה שפת ההוראה. בתי הספר לימדו תכנית לימודים לאומית
עיראקית, אבל בשיעורי החינוך הדתי התלמידים קראו את התורה
ותרגמו אותה לערבית.
בספרו "יהודי המזרח התיכון" [27], חיים י. כהן כותב, שמספר בתי
הספר היהודיים בבגדאד גדל משמונה ב-1920 לעשרים ב-1948. ראש
ארגון העיראקים בישראל מוסיף שהקהילה נטשה שלושים ושבעה מוסדות
חינוך רק בבגדאד [28]. נוסף לבתי ספר רגילים, ליהודים היו
מוסדות מיוחדים לעיוורים וליתומים, קונסרבטוריון ובתי ספר
מקצועיים, למרות שמרבית התלמידים היהודים היו רשומים בבתי ספר
ממשלתיים בחינם (בתיכון). לאחר שסיימו את החינוך בבית ספר
תיכון, התלמידים היהודים היו נרשמים למוסדות החינוך הגבוה יותר
של המדינה, או לאוניברסיטאות אירופאיות או ערביות. יצחקי אמר
שמחצית מהסטודנטים שלמדו בחוץ לארץ בעזרת מלגות מממשלת עיראק
היו יהודים. במחצית הראשונה של המאה הזאת, 1,000 סטודנטים
עיראקים יהודים רכשו השכלה גבוהה, והם למדו בעיקר משפטים
ורפואה, וגם פרמקולוגיה, הנדסה וכלכלה. אחדים למדו במכללה
להכשרת מורים [29].
כפי שכבר הוזכר, יהודי עיראק נהנו מאוטונומיה משתי בחינות:
הציבור הרוחני שוויסת את החיים הדתיים, והציבור החילוני שדאג
לענייני חינוך, בריאות, צדקה וממון. מינהל הקהילה גבה מסים
שונים, כמו מס על בשר, כדי לממן את פעילותו. היהודים היו
פעילים בתחומי ספרות ועיתונאות, אנטי-ציונות, מוזיקה, אומנות
ובכל מישורי החיים התרבותיים של עיראק, יחד עם אחיהם המוסלמים
והנוצרים (ראה פרק רביעי). דו"ח שוחט (1910), שהוגש לשגריר
הבריטי בבגדאד, קבע שליהודים יש מונופול על המסחר הפנימי,
ואילו המוסלמים והנוצרים אינם יכולים להתחרות איתם [30]. הוא
חילק את הקהילה היהודית כדלקמן:
5 אחוזים סוחרים ובנקאים עשירים
30 אחוזים מעמד ביניים - סוחרים קטנים
60 אחוזים עניים (קרי, בעלי-מלאכה)
5 אחוזים קבצנים
בעקבות ההתפתחויות בכלכלה ובחינוך שהתרחשו תחת המנדט הבריטי,
בשנת 1938-1939 הגיע שיעור הסוחרים האמידים בלשכת המסחר של
בגדאד ל-39%. יותר מאוחר הוא עלה ל-43%, מתוכם היו 10 חברי
לשכה יהודים. יתרה מזאת, היהודים הועסקו על ידי ממשלת המנדט
בכל משרדיה, במיוחד במשרד האוצר. הם היו הרוב במנהלת הרכבות,
בנמל בסרה ובחברת הנפט העיראקית. הידוע ביותר מכל אלה היה ששון
חזקיאל, שר האוצר הראשון בממשלה העיראקית הראשונה (1921).
הסיבה העיקרית להתקדמות זו הייתה רמת החינוך היהודית, ידיעתם
את השפות הזרות, קשרי משפחה במדינות אחרות, העובדה שהם היו
מרוכזים באזורי המטרופולין כמו בגדאד, בסרה ומוסול, האנרגיה
וההתלהבות שלהם, כישוריהם המסחריים המסורתיים, ולבסוף, יחסי
האחווה ששררו ביניהם לבין הקהילה המוסלמית בשתי רמות - רשמית
ועממית. המצב הוביל להתפתחות מעמד חדש של סוחרים מוסלמים
ומשכילים אשר התחילו בשנות השלושים להתחרות עם היהודים בכל
המישורים. תחרות זו הייתה אחת הסיבות לכיתתיות ולהגירה לאחר
מכן, בנוסף לעוד גורמים משמעותיים: הציונות, תעמולה נאצית
והתערבות מערבית (ראה פרק רביעי). הופעת תחרות זו לא הביאה
לירידת נפח הסחר היהודי; אדרבה, במשך שנות השלושים והארבעים,
מספר הסוחרים היהודים גדל [31]. הם המשיכו להפגין נוכחות רבה
באופן יחסי בפעילויות המסחר, עד שהם נעקרו ב-1950-1951 (ראה
פרק רביעי וחמישי).

תעמולה אנטי-ערבית
למרות הראיות של העובדות ההיסטוריות, התעמולה הציונית בתקשורת
הפנימית והחיצונית המשיכה להזין את האגדה שהמוסלמים דיכאו את
היהודים בעולם האיסלאמי. המטרות של ניסיון מוזר זה הן כדלקמן:
1. העם הישראלי הוא עם מפולג. מאחורי המסך של "אחדות לאומית
יהודית", משכנות העוני ומה שמכנים "עיירות הפיתוח" הם במצב
תמידי של תסיסה בשל התנאים המחפירים המתעוררים מניצול עדתי.
הממסד השולט כיוון את ההתמרמרויות האלה נגד הערבים ונגד העם
האיסלאמי, ואמר לספרדים: "אתם צריכים להיות אסירי תודה. הצלנו
אתכם מהדיכוי האיסלאמי." כמה מן הספרדים האמינו לפיקציה זו.
מספר ספרדים מאמינים לפיקציה זו, כי הם נולדו בפלסטין ולא חיו
במדינה ערבית אחרת.
2. מאמץ בלתי מוצלח לשבש את זרם המחשבה הפרוגרסיבית, אשר קוראת
למאמץ משותף בין העם הפלסטיני והילידים היהודים נגד הציונות.
3. להסית את כל הישראלים ולהכין אותם למלחמות כיבוש.
4. בזמן בו ספרדים רבים כמהים לחזור לארצות מוצאם, הציונים
מנסים לשכנע אותם ברעיון של "אין חזרה לארצות ערביות או
איסלאמיות." יתר על כן, החוק הישראלי אוסר נסיעות לארצות
ערביות, מלבד למצרים ומלבד למטרות ריגול וטרור. כאשר ישראל
קשרה קשר עם עיראק בעזרת נורי סעיד סביב סוגייה של הגירת
היהודים, לדוגמה, הם ניסו לבטל את אזרחותם העיראקית לפני שהם
עזבו כדי למנוע מהם לחזור אי פעם לארץ מולדתם.
5. להצדיק את הפשעים שהציונים ביצעו נגד יהודים אלה במהלך
ההגירה ו"הקליטה" (ראה פרק רביעי וחמישי).
6. להביא הוכחה לשמו הרע של העם הערבי ושל העולם האיסלאמי בפני
העולם המערבי. בהקשר זה, היסטוריונים ציוניים ועיתונאים פעלו
נמרצות.
7. מטרת הפלסטינים איננה רק מטרה פוליטית ולאומנית, זוהי מטרה
של אנשים שאיבדו הכל, את בתיהם ואת אדמתם, אכן הכל - עד
לבגדיהם. כך מנסה הממסד הציוני להצדיק את הביזה שלו מן
הפלסטינים - על ידי המצאת סיפורים על עושק היהודים בארצות ערב.
הקפאת הנכסים של יהודי עיראק שעזבו את ארצם התרחשה רק בשל הקשר
החשאי של ישראל, כי הקליקה של נורי סעיד שמשל בעיראק באותו זמן
הייתה פרו-מערבית ולא יכלה להקפיא את הנכסים של היהודים ללא
הסכמת המערב. הקפאת הנכסים סיפקה לישראל תירוץ לשמור על
מדיניותה ארוכת הימים של החרמת רכוש וקרקע ערביים.

הערות
1. איבן הישאם, סורה, 119-123.
2. נכדו של ג'ינג'יס חאן.
3. מונח לטיני, בדרך כלל בשימוש לתיאור סוגה ספרותית שמשמעותה
"שאלות ותשובות".
4. רג'ואן, 121.
5. ברון, 93.
6. רג'ואן, 81-84.
7. עבד משוחרר ברברי של מוסא איבן נוסאייר, מושל צפון אפריקה
תחת האומייה. נחיתתו הראשונה בספרד הייתה במקום שבו הסלע הגדול
היה, ומאז הנציח את שמו: ג'אבל (הר של) טאריק (גיבראלטאר).
היטי, ההיסטוריה של הערבים, 493.
8. מכתב לשרירא גאון.
9. אדלר, 39-42.
10. לונדון, 1937.
11. האנציקלופדיה היהודית, ניו-יורק 1925, כרך רביעי,
417-418.
12. ראה שם.
13. מסעות בנימין מטודלה.
14. אנציקלופדיה בריטניקה.
15. בלטימור, 1927 ו-1938.
16. יהודים וערבים, 153-154.
17. רג'ואן, 144.
18. רג'ואן, 88-89.
20. ששון, דאוד, 7-15.
21. לוויס, 79-86.
22. ראה קירשנבאום, ש., ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. משתמשים
בו בבתי הספר התיכוניים.
23. שוראקי, 173.
24. מ. נח, 306.
25. זמנים מודרניים של סרטר, ריצ'אר עיון, 67-71.
26. שוראקי, 125-153.
27. כהן חיים, יהודי המזרח התיכון, 1860-1972, עמ' 123.
28. טווינה, (עריכה), פזורה ושחרור, כרך 5, חינוך יהודי
בבגדאד, וועדת בית הכנסת גאולה, רמלה, 1975, עמ' 173.
29. כהן, אין להשיגו עוד מהוצאת הספרים, ציטוט, 124-125.
30. אלי כדורי "יהודי בגדאד בשנת 1910", לימודי המזרח התיכון,
כרך 7, מס' 3, אוקטובר 1971, עמ' 355-361.
31. שיבלאק, 23-36.

פרק שני - ההתנגשות הראשונה בין הציונות ליהודי פלסטין
1881-1948

מצב הקהילות לפני הציונות
לאחר שחרור ירושלים לידי סאלאדין ותבוסת הצלבנים לאחר מכן,
יהודים שחיו על אדמות האיסלאם חזרו לפלסטין, ובמיוחד לירושלים.
קהילה זו התפתחה בהדרגה עד לנקודה שבה היא הפכה לקהילה
פלסטינית, יהודית בדתה וערבית-איסלאמית בשפתה ובתרבותה. לאחר
נפילת המדינה הערבית-איסלאמית באנדלוסיה, יהודי ספרד גורשו
והיגרו לארצות המגרב הערביות (מערב) ואל הפרובינציות של
האימפריה העותומאנית. אחדים מהם הגיעו לפלסטין, שם הם השתלבו
עם יהודי פלסטין. קבוצות יהודיות ב"דאר-אל-איסלאם" [1] שלחו
תרומות כספיות לקהילה היהודית בפלסטין והם השתמשו בזה לתמיכה
במוסדות דת ותרבות ובעניים [2]. אם כי היגרו גם כמה יהודים
אשכנזים דתיים ממזרח אירופה, הספרדים נשארו הרוב [3]. כפי
שהגירת האשכנזים הדתיים המשיכה, שיעור יהודי ערב ירד עד שנת
1875 ל-60 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. אולם, האוטונומיה
שהוענקה ליהודי פלסטין נשארה בידי היהודים ילידי המקום הואיל
והייתה להם אזרחות עותומאנית. יהודי אשכנז היו בעלי אזרחויות
אירופאיות שונות ולכן הם היו מוגנים תחת חסות הסכמי הכניעה על
ידי שגרירים זרים, במיוחד אלה של בריטניה וצרפת. האוטונומיה
היהודית הייתה תחת הנהגתו של הרב הראשי הספרדי שנבחר על ידי
רבנים אחרים ואשר היה מוכר על ידי הסולטאן בפירמאן (צו רשמי)
מיוחד, ו"הוכתר" בטקס מיוחד בירושלים. לרב זה הייתה עמדה
מיוחדת בענייני הדת של יהדות העולם. יהודי פלסטין הרכיבו ועדה
מיוחדת הנקראת "כנסת ישראל" לנהל את ענייני הקהילה, ורשויות
העותומאן העניקו לה את הזכות לטבוע מטבע לקהילה. ישנה אגדה
יהודית המספרת כי כאשר אלוהים קורא את הסולטאן אליו, שערי
ירושלים היו נסגרים לאות אבל על נשמתו של הנפטר. את המפתחות
היו שולחים אחר כך אל הרב הראשי לקבל את ברכתו, כדי לציין
שהסולטאן החדש ייהנה מהתמיכה של הקהילה היהודית. סיפור זה מראה
את רוח האחווה והידידות ששררה ביחסים בין יהודי פלסטין ובין
שלטונות העותומאן האיסלאמיות. היהודים הועסקו בעבודות יד, כמו
צורפות ונגרות, ובייצור מזון וכגלחים וכו'. כמה מהם היו
סוחרים, רופאים וגובי מיסים, וכמה הפכו לאנשי מדע בעלי שם,
פוליטיקאים, סופרים וקצינים בצבא. כמה מילידי המקום היהודים
רכשו השכלה מדעית גבוהה יותר, ביניהם ניסים בכר שייסד וניהל את
בית הספר אליאנס בירושלים, יוסף סבי, שלמד בצרפת, פרופסור
אריאל בן ציון שהיגר לגרמניה וכתב על הדת היהודית במזרח,
פרופסור איברהים סאלם יהודה, מומחה לענייני ערבים ובלשן
מפורסם, דאוד (דוד) ילין, יוסף באריין מיוחס, יצחק חזקיאל
יהודה, שכתב ספר על פתגמים בערבית, יעקב בן עטר, אברהם אלמליח,
יהודה בורלא. הקהילה ייסדה את מקלט האסופים משגב לדך ברחוב יפו
בירושלים וגם בית אבות. הם גם בחרו את חברי המועצה כדי לנהל את
ענייניהם, ורשויות העותומאן ניסו לחזק את שתי הקהילות, היהודית
והאיסלאמית, מחשש לחדירה נוצרית אירופאית.
יהודי אנדלוסיה (ספרדים) שהתיישבו בירושלים, בחברון, בטבריה
ובצפת הקימו בתי ספר תיכון דתיים. המשכילים הגדולים ביותר
ביניהם היו יוסף קארו שכתב את שולחן ערוך (אחד הטקסטים הדתיים
המכובדים ביותר אחרי התלמוד) וישראל נג'רה. וכך, יהודי פלסטין
פתחו בתי ספר, בנו בתי משפט מחוקקים ומינו שופטים, גבו מיסים
ובחרו את מנהיגיהם הדתיים והחילוניים.
אולם המהגרים האשכנזים דחו את "סמכות" האוטונומיה הפלסטינית
והתחילו לפרק אותה. הרב האשכנזי, מנחם מנדל מישקלף, היה הראשון
שהקים קהילה בדלנית (בשנת 1816) שהתחילה לאסוף תרומות מחוץ
לארץ עבור המטרה שלה. פרישה זו הובילה להיחלשותה הכלכלית של
קהילת יהודי פלסטין [4]. האשכנזים הרחיקו את עצמם מהפלסטינים
הערבים ומן היהודים, והקימו לעצמם גטאות הדומים לאלה שהם עזבו
במזרח אירופה, עם בתי ספר מיוחדים לילדים שלהם. יתרה מזאת, הם
סירבו להשתמש בערבית או בתורכית כאמצעי תקשורת.
בעת שיהודי אשכנז ניתקו את עצמם מלימודים חילונים, כוהני יהודי
פלסטין היו מסייעים בהקמת בתי ספר מודרניים כמו בית ספר למל
בירושלים. מאז 1860, האליאנס הצרפתי, "כל ישראל חברים", מקים
בתי ספר חדשים ליהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, וכשהלימוד
בבתי הספר האלה הוא בחינם, או בתעריף נמוך מאוד, היהודים יכלו
לרכוש רמת השכלה עליונה מזו של האשכנזים במזרח אירופה [5].
נוסף על כך, בתי ספר לילידי המקום הוקמו בארצות ערב. לאחר
מלחמת העולם הראשונה, ערבים ויהודים התחילו לשלוח את ילדיהם
לבתי הספר הממשלתיים בחינם בארצות ערב גם כן אבל לא בפלסטין
(ראה דיון בפרק רביעי).
היחסים בין יהודי פלסטין והערבים היו טובים. ליהודים היה חלק
במועצה המקומית לצד המוסלמים והנוצרים. יצחק עבאדי מציין במאמר
שלו על ירושלים "אינני זוכר שום תקרית של הסתה נגד היהודים על
הר הבית בתקופת התורכים" [6]. רגיל היה לאשה יהודייה להיכנס
לביתה של שכנתה המוסלמית או הנוצרייה להשאיל איזה חפץ קטן,
וההיפך. היו מפגשים משפחתיים בין-קהילתיים ידידותיים. ילדי
היהודים היו משחקים ברחוב עם ילדי המוסלמים והנוצרים, והיהודים
דיברו ערבית. לפני העלייה הציונית הראשונה (1881) [7], כמה
אשכנזים דתיים נישאו ליהודי ערב. בחיים הכלכליים היו הרמוניה
ושיתוף פעולה בין כל הקבוצות, כולל האשכנזים הדתיים. היהודים
ילידי המקום היו מציעים הלוואות נחוצות לכפרים הערביים, ואחר
כך חילקו את היבול. תלמידים מוסלמים אחדים, כמו הילדים של
משפחת חאלידי, נרשמו לבתי ספר יהודים (בית ספר למל או
אליאנס).
אליהו אלישר, אחד ממנהיגי יהודי פלסטין, מספר בספרו בעברית
'לחיות עם יהודים' כי כאשר רפאל אלישר נפטר בגיל צעיר, השותף
שלו, עבדול דג'אני, דאג לאלמנתו ולילדיה. אחד הילדים, שנהיה
לאחר מכן קולונל י.ר. אלישר מניו-יורק, השיב את הטובה בכך
שסייע לנכדיו של דג'אני בלימודיהם באמריקה. יהודים מקומיים
לבשו בגדי ערבים וכל אחד היה מתקשה להבחין ביניהם לבין
המוסלמים או הנוצרים. בליל הסדר, המוסלמים היו שולחים מגשים עם
לחם, חמאה מותכת ודבש, כשי לשכניהם היהודים, והיהודים אחרי זה
היו מניחים על אותו מגש ריבה, מצה ומתנות אחרות בתמורה. בדברו
על שירותו הצבאי, אלישר מספר שהוא מונה לרופא צבאי במשך מלחמת
העולם הראשונה והוצב בנצרת ושכן כחייל בביתו של נאסיר מוסא
אל-חכים. הוא עבד שם בבית החולים הרוסי (המוסקובייה), והיו לו
יחסים מצוינים עם התושבים. הוא זוכר את אחד מחבריו, תופיק
אל-חוסייני, שהיה קצין בחיל הפרשים. בין אביו של אליהו ובין
הדוד של תופיק היו יחסים מסחריים, והוא היה אורח קבוע בביתו של
אליהו. לאחר המלחמה תופיק נשא תפקיד רשמי בעל דרגה גבוהה במשרד
ההגירה בממשלה. יחסיו החמים עם משפחת אלישר נמשכו עד להקמתה של
מדינת ישראל. אלישר זוכר כי למרות שסבל מעוני ומרעב, כאשר
הבריטים כבשו את ירושלים, בעל הבית הערבי סירב לקחת שכר דירה
ונתן לו אוכל ושתייה. ידידות זו נמשכה עד סוף ימיו.
כל זה קרה או לפני שהציונות האשכנזית הגיעה או מחוץ לריבונותה.
אנחנו נראה כיצד הציונים הרעילו את האווירה של פלסטין ושל
המזרח התיכון עם הכיתתיות הפלגנית שלה [8].

הבדלנות האשכנזית
בשנת 1882 הגיעו הציונים האשכנזים הראשונים מרוסיה, וקראו
לעצמם ביל"ויים [9] או "העלייה הראשונה", כאילו אף אחד מעולם
לא עלה לפלסטינה לפניהם. זה נובע מן העובדה שהציונים התעלמו מן
ההיסטוריה של היהודים ושל פלסטינה מתקופת חורבן בית שני בשנת
70 לספירה ועד שהחלוצים שלהם הגיעו לפלסטינה כדי לבנות את
"הבית הלאומי האשכנזי". בשנת 1904, גלים נוספים הגיעו במה
שנקרא "עלייה שנייה", שהביאה אחריה קבוצות לאומניות נוספות.
העלייה הראשונה חבה את מוצאה לתנועת חובבי ציון, ארגון הציונות
הראשון והמבשר של ארגון הציונות העולמי אשר נוסד לקראת סוף
המאה ה-19. פעולתו הראשונה בפלסטינה הייתה יצירת יחידה כיתתית
בדלנית בשם היישוב החדש על ידי הבחנה שנעשתה תוך הנגדה
לאוכלוסיית ילידי המקום היהודיים שאותם הם כינו היישוב הישן.
ההבדל בין שתי הקהילות - לפי דעתם - לא היה רק זמני, אלא
איכותי, מכיוון שהם עלו לפלסטינה להרכיב את הייצור החקלאי
שיסייע לבניית הישות הלאומית הציונית מבחינה כלכלית ופוליטית,
בעוד שהיישוב הישן חי מ"קיבוץ נדבות", כלומר על ידי תרומות
מיהדות העולם. למעשה יהודי פלסטינה חיו מעבודות יד וממסחר
וכו', וסיוע כספי כזה כשהגיע לפלסטינה שימש בידיהם לפעולות
צדקה. החלוצים האשכנזים הציונים, לעומת זאת, בנו את
ההתיישבויות שלהם בעזרת העבודה הזולה של הערבים, ואחר כך בעזרת
עבודתם הזולה של יהודי תימן ובעזרת תמיכה כספית שהם קיבלו
מיהדות העולם דרך ארגוני הציונות שלהם. זה מציין את המנטליות
הבדלנית שהייתה קיימת מלכתחילה, לא רק באשר לאוכלוסייה הערבית
הפלסטינית, אלא גם בכל הנוגע ליהודים ילידי המקום ואפילו
לאשכנזים הלא-ציוניים. שורשי בדלנות זו היו קיימים מאז הגטאות
במזרח אירופה ואפילו הקיבוץ נחשב למין "גטו אשכנזי" שצמח מחדש
בכך שהוא קיבל רק יהודים, במיוחד אשכנזים. כיתתיות זו השתלבה
עם השקפות לאומניות קיצוניות שהושאלו מהתנועות הלאומניות
ששגשגו באירופה במאה התשע-עשרה. לאף אחת מהפרספקטיבות האלה אין
קשר עם הדת היהודית, הואיל והרוב המכריע של הציונים היו ועודם
יהודים שאינם שומרי מסורת ואינם מאמינים [10].
הספרדים קיבלו את המכה הפיננסית הראשונה כאשר האשכנזים הדתיים
פרשו מן הקהילה (בשנת 1816) ואת המכה השנייה כאשר הציונים
הרכיבו חברה משל עצמם ואספו תרומות כדי לבנות התיישבויות ולחזק
את שליטתם הפוליטית, התרבותית והכלכלית. זה הוביל לסיום מקורות
ההכנסה של היהודים המקומיים שנאלצו לוותר על איסוף תרומות מחוץ
לארץ. זו הייתה הסיבה החשובה ביותר להיעלמות הכלכלית,
הפוליטית, הארגונית והתרבותית של יהודי פלסטינה ויהודי ערב
האחרים שהצטרפו.
במשך מלחמת העולם הראשונה, רעב, עוני ומחלות מידבקות נפוצו
ביישוב הישן בשעה שהיישובים האשכנזים קיבלו תמיכה כספית, דרך
גרמניה, בת בריתה של תורכיה. אחר כך הם חילקו את הסיוע הזה
ביניהם ביישובים הנאמנים לארגון הציונות העולמי.
אנחנו נראה שהטרגדיה של העם הפלסטיני הערבי חופפת להרס ולפיזור
של יהודי ערב מידיהם של הציונים ותומכיהם.
היחסים בין הציונים לבין הפלסטינים היו גרועים בזמן שבו
המתנחלים היו קונים אדמה מבעלי קרקעות נעדרים שחיו בערים
הגדולות בסוריה, בלבנון ובפלסטינה. האיכרים גורשו מהקרקע
והוקמו התנחלויות. העולים החדשים השתמשו באיכרים אלה כפועלי
חקלאות וחשפו אותם ליחס נוקשה. הסופר הרוסי היהודי, אחד העם,
ראה התנהגות זו ומתח עליה ביקורת במאמר שלו "אמת מארץ ישראל"
(1891): "הן זאת בודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה,
עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על
ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהתנהגותנו
עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה
ובכבוד, ואין צריך לומר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ
ישראל? ההיפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים
עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ
כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס,
כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנה מתהלכים עם הערביים
באיבה ובאכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי
כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד
בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת... אז (העם
הפלסטיני), אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו
ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו." אחד העם האמין בציונות רוחנית,
לא פוליטית, והמאמרים שלו, חוץ מהמאמר הזה, נלמדים בבתי הספר.
היסטוריונים ציונים מתעלמים מעובדות אלו, ומתארים את הערבים
כ"כנופיה של רוצחים פרימיטיביים" וטוענים שפלסטינה הייתה מדבר
צחיח או אדמת ביצות. היסטוריונים ציונים גם מתעלמים מכל
הפיתוחים הכלכליים המודרניים על ידי הערבים שהתרחשו בפלסטינה
לפני עליית הציונים, כמו הפיתוח של הסחר והנמלים החדשים ביפו
ובחיפה. אותו דבר לגבי בנייתם של רובעי מסחר חדשים בתוך הערים,
ואזורי מגורים חדשים מחוץ לערים הישנות. כי הציונים ראו את
עצמם כמבשרי ההמצאה, במיוחד בחקלאות ובעבודה עברית. הם גם
פקפקו בנכונות החלק שלקחו יהודי פלסטינה לצד אחיהם המוסלמים
והנוצרים בהתפתחויות התרבותיות, המסחריות והכלכליות שהתרחשו
לפני בואם. י. ברטל מציין שרוב הנוסעים הבריטיים (שביקרו
בפלסטינה בתקופה העותומאנית) נטו לשבח בתיאוריהם את יהודי
פלסטינה (הספרדים) יותר מאשר את האשכנזים, ותיארו אותם באופן
חיובי הרבה יותר מן האשכנזים (היהודים המזרח אירופאים). תדמיתם
של הספרדים הייתה טובה מזו של היהודים האשכנזים וזאת בשל
מנהגיהם (שמץ האקזוטיקה המזרחית שיוחסה להם), והתרשמו
מסובלנותם היחסית לשינויים תרבותיים - סובלנות שנדרשה לשבח
[11].

הניצול של העובדים התימנים
אחר כך, הספרדים קיבלו מכה שלישית, כאשר מדיניות הציונים החלה
להפוך אותם לעובדים זולים עקב סלידתם הקולקטיבית של הציונים
מעובדים ערבים. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה, לא רק באשר ליהודי
פלסטינה אלא גם ביחס לאלה מתימן ומארצות מזרח תיכוניות אחרות
שנעקרו מתוך דאר אל-איסלאם והובאו לפלסטינה, גם לפני וגם אחרי
הקמת מדינת ישראל. אולם התפתחויות בכלכלה הישראלית לאחר מלחמת
1967 הצריכו פולריזציה של נפח התושבים של הגדה המערבית ורצועת
עזה באותה מידה.
מאז הקמתה, עמדה הציונות בפני פרדוקס: מצד אחד, עיקרון שיפור
רמת החיים שלה. הרצל (מייסד תנועת הציונות) הבטיח לעולים
העניים מאירופה שהם יחוו שיפור במצבם החברתי בפלסטינה. שליחי
הציונות הבטיחו ליהודים חיי שפע ב"ארץ המובטחת". מרבית העולים
לאחר 1881, שהייתה להם השקפה ציונית, הצליחו לשפר את רמת חייהם
בפלסטינה באמצעים של ניצול העבודה הערבית הזולה והסובסידיות
מחוץ לארץ.
מצד שני, עקרון "העבודה העברית" האומר שהציונים לא יכולים
לכבוש את פלסטינה כל זמן שעבודת החקלאות והייצור נשארת בידיהם
של "זרים", כלומר פלסטינים, שכן "החורש את האדמה הוא בעליה".
העולים הציונים הסוציאליסטים שהגיעו לאחר 1904, במה שמכונה
עלייה שנייה, האמינו בעיקרון זה. הם היו הציונים הראשונים
שהקימו קואופרטיבים חקלאיים, והתחילו להקים קיבוצים וארגוני
עובדים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את ההסתדרות. מה
שהיה ברור מיד מיישום העיקרון הזה הוא שהעולים הצעירים ידעו
מעט מאוד על עבודה חקלאית והיו נחותים בהרבה לעומת העובדים
הערבים שהיו גם בעלי הקרקעות הקודמים. זה הוביל את תנועת
הציונות להביא את התימנים ככוח עבודה זול כדי למלא את מקומם של
הערבים. וכך, מצד אחד האגרונום האשכנזי יכול להמשיך ולעשות
רווח, ומצד שני השמאל הציוני יהיה מאושר, הואיל והאדמה עדיין
הייתה בידיהם של היהודים האשכנזים, כל זמן שהתימנים לא הראו
הרבה יוזמה.
כמו יהודים ממקומות אחרים באיסלאם, התימנים נהנו משלטון עצמי.
מצבם הכלכלי היה מספיק טוב ובתיהם היו בבעלותם, והם חיו
באמצעות עבודות יד וצורפות, עבודות מתכת, ייצור נשק וכו'.
לאחר הקמת ארגון חובבי ציון ברוסיה בשנת 1882, פשטו ידיעות אל
התימנים שיהודים רוסים עשירים קנו את פלסטינה מהסולטאן התורכי
והמשיח היהודי המיוחל הגיע להקים את מלכותו הנשגבת שתהיה במרכז
ירושלים. שבע משפחות תימניות עלו כתוצאה מכך, אך כשהם הגיעו
לירושלים הם היו מופתעים לגלות שהיהודים שם לא שמחו לראותם ולא
באו לקבל את פניהם, הואיל ועתה הם יצטרכו לחלוק את הכספים שלהם
עם אנשים רבים יותר. הם סבלו מרעב חמור וממחלות, ואחת המשפחות
נאלצה לחזור לתימן דרך קהיר, ומשם ראש המשפחה, איברהים אל
שייך, שלח מכתב בו הזהיר את התימנים שהם לא ימצאו עזרה או מרפא
בירושלים ותימן הייתה טובה פי אלף מונים מפלסטינה. הייתה לכך
השפעה שלילית על זרימת העלייה מצנעה.
בשנת 1882 הרב התימני, יוסף בן שלמה מסעוד, שם מודעה בעיתון
'חבצלת', בה הוא תיאר את התנאים העלובים של העולים בירושלים
וביקש תרומות. הוא אמר שמאתיים יהודים מצנעה שעלו לאחרונה חיים
במצוקה ברחובות ואף אחד מעמיתיהם היהודים אינו מראה שום רחמים
לפחות לתת להם מחסה. הם הגיעו למצב שהם צריכים להתחנן ללחם
[12]. העיתונות באותו זמן הייתה גדושה בסבל של התימנים, ובחוסר
הגשת העזרה מצד האשכנזים, ואפילו זו שהגישו להם יהודי פלסטינה
לא מנעה מהם את הרעב. העיתונות האשכנזית יכלה לצאת בקריאה אל
יהודי העולם לעזרה. זה היה תלוי בישראל פרומקין, שהקים אגודה
בשם עזרת נידחים, כדי להיאבק במסיונרים הנוצרים, וסייע בהקמת
הכפר התימני הראשון בכפר סילוואן. קשיש תימני תיאר את המצב
שלהם כך: הם חיו ללא מחסה, סבלו מחום השמש ביום ומהקור בלילה,
מתחננים ללחם אל עוברי אורח ללא הועיל. הם ישנו מתחת לעצים
ומתו מרעב וממחלות בין ערמות הזבל של ירושלים. נוצרים מן
המושבה האמריקאית מצאו אותם, שמעו את הסיפור שלהם והתחילו
לעזור להם באוכל ובמלבוש, לאכזבתם של החוגים הדתיים היהודים
שהאשימו את האמריקאים בניסיון להמירם. בראש האמריקאים עמד
הורציו סאפורד, שבתו, ברטה, כתבה על כך בספרה "ירושלים שלנו"
(1951). ההאשמות היו חסרות שחר ויחסי הידידות בין התימנים
והאמריקאים נמשכו עד 1948. מקורות יהודים מציינים שתימנים רבים
חיו כקבצנים בערים הגדולות כמו ירושלים, צפת וטבריה.
בשנת 1883 הקהילה התימנית בירושלים שלחה חזרה לתימן שני שליחים
- סאלים חאמדי ויוסף נדף - לאסוף כספים, אך הקהילה שם סירבה
לתרום מאחר שהרב סולימאן אל-קארה, ראש הקהילה ושופט בית הדין
הרבני בצנעה, עיכב את הסכמתו לעלייה מסיבות כלכליות ודתיות גם
יחד. המשיח היהודי לא בא עדיין והמצב הכלכלי בירושלים לא אפשר
את קליטתם של העולים. רשויות הדת של יהודי ערב בירושלים
ובאלכסנדריה המליצו לתימנים לא לעלות, ולכן סולימאן אל-קארה
סירב להשיג כל תרומות וביקש מן השליחים לחזור כאימת שבאו. לרב
הייתה סיבה אחרת, שהייתה המצב הכלכלי בצנעה שהתדרדר כתוצאה
מהעלייה ואילו סכום מס הג'יזייה ששילמו לסולטן העותומאני לא
פחת, כלומר שכל משפחה יהודית הייתה צריכה לשלם יותר. חלק
מהעולים נאלצו לחזור לתימן בין 1882 ו-1895, ואילו השאר הצטרפו
לקהילה הספרדית בפלסטינה.
כשהם חיים שש נפשות בחדר, בתנאים תברואתיים לקויים ותזונה דלה,
המחלות התפשטו בקרב העולים. קצב תמותת התינוקות גבר; משפחות
אחדות איבדו את כל ילדיהן. אולם הקהילה הציונית האשכנזית,
היישוב החדש, סירבה לסייע לתימנים; לקחו אותם בחשבון כחלק
מהיישוב הישן ההולך ופוחת.
בשנת 1895 שלוש עשרה משפחות ניסו להקים מושב בבני סמועיל על
ידי ירושלים. הם קנו חלקת אדמה של 600 דונם בסיוע החברה
היהודית בפולין ופרומקין הנזכר לעיל. איכרים ערבים באו לסייע
להם וביחד הם זרעו 150 דונמים של חיטה ושתלו 7,000 שתילים בעת
שהם חיו במערות. התנאים אילצו אותם לפנות לארגון הציונות,
חובבי ציון, לעזרה, אך הם נדחו. מאוחר יותר, סכסוך בין התימנים
לשכניהם הערבים הסתיים בנטישת בני סמועיל.
התימנים עשו מספר נסיונות בחקלאות עצמאית בשטחים חקלאיים
קטנים. בשנת 1904 הם ניסו להקים כפר חקלאי בעמק הירדן, לאחר
מכן בהר-טוב, אולם כל נסיונותיהם כשלו. אנו נראה שלפני 1948,
כמעט כל הניסיונות של יהודי ערב ופלסטינה בתחום זה נכשלו בגלל
שכל הכספים מהיהודים יועדו להקמת יישובים אשכנזים ציונים
שנחשבו ל"עבודה חלוצית" ונשמרו על ידי אשכנזים "טהורים" עם
חשיבות לאומית, ביטחונית וכלכלית. כך היה להם מונופול על הקמת
הקיבוצים והמושבים והתפקיד שהוקצב ליהודי ערב היה זה של פועלים
שכירים זולים, למרות שמספר העולים התימנים היה רק 1,000 בשנים
1882-1904, בעוד שמספר העולים האשכנזים היה 24 אלף [13].
הפרק השני בהיסטוריה העצובה של התימנים - עלייתם והעסקתם (ליתר
דיוק ניצולם) בפלסטינה - התרחש במהלך 1910-1914 והיה מתואם בין
גורמים רבים בתנועת הציונות החילונית. בתקופה זו מספר העולים
התימנים הגיע ל-2,000 (לעומת 38,000 עולים אשכנזים). בשנת 1908
ד"ר יעקב טהון, מומחה לפלסטינה בארגון הציונות, קבע כי יש צורך
ליצור כוח עבודה יהודי היכול להתחרות בפועלים הערבים ביישובים
היהודיים. טהון הציע להשתמש ביהודי ערב, בעיקר בתימנים
ובאיראנים, הואיל ו"רמת תרבותם", לדבריו, הייתה כמו של האיכרים
הערבים. הוא הציע להעסיק את נשותיהם ובנותיהם בבתיהם של בעלי
המשק האשכנזים במקום הנשים הערביות. הוא מצא פתרון לבעיית
המגורים עבור העובדים התימנים ביישוב על ידי כך שדרש שהם יחזרו
למשפחותיהם בסוף עבודתם העונתית, ובמהלך עבודתם יוכלו לישון על
האדמה בשדות (!). טהון חילק את העובדים לשניים - האשכנזים
מרוסיה היו ה"עילית" ויהודי ערב היו ה"אספסוף", והוסיף שיהודי
רוסיה, בהיותם מעודנים יותר מבחינה תרבותית מן התימנים, אינם
יכולים לתפוס את מקומם של העובדים הערבים. אלכס בין, שציטט את
העובדות האלה בספרו 'החזרה לאדמה' (עמודים 97-101), הוסיף
וציין שליהודי המזרח יש צרכים מועטים ולכן הם יכולים להתחרות
עם הערבים, ואם את יהודי תימן שכבר מועסקים ביישוב יעסיקו
באופן קבוע לא תחסר להם עבודה.
באותה שנה (1908), מתיישב ותיק כתב מאמר בעיתון 'הצבי' שבו
אמר, שאם כי יהודי אשכנז לחמו על שוויון ברוסיה, הם דיכאו את
זכויות האחרים ואת כל מי שהתנגד לתפיסה עקרונית של "עבודה
עברית".
מפלגת פועלי ארץ ישראל (שנקראה מאוחר יותר מפא"י ואחר כך מפלגת
העבודה) הייתה הארגון הציוני הראשון שהביא את התימנים לעבוד
ביישובים האשכנזים. בוועידה שלה בשנת 1908, מפלגה סוציאליסטית
זו העבירה החלטה המצהירה כי על המעבידים היהודים לנצל את יהודי
ארצות האיסלאם כדי שהם יעשו את העבודה של "הזרים" (קרי,
הפלסטינים) [14]. בהחלטה דובר גם על צורך במאמצי תעמולה פעילים
כדי להביא את היהודים האלה לעלות לפלסטינה ועל צורך ב"כיבוש
העבודה" [15]. בשנת 1910 העובד התימני החל להתחרות עם האשכנזי,
מה שהוביל את אחד ממנהיגי פועלי ארץ ישראל, יוסף אהרונוביץ',
להתריע כי "יצרנו מתחרה מסוכן יותר מהעובד הערבי, שיהפוך את
חיי הנוער האשכנזי לבלתי אפשריים." הוא הוסיף, כי "למרות כל
זאת אין אנו יכולים להילחם בו בשום דרך, אך יחד עם זאת אנחנו
נבצע פשע נגד התימני אם נשאיר אותו במצב ההתפתחות הפיסי והשכלי
המתנוון שלו שיהיה פועל מספיק זול כדי להתחרות עם משרתים
דומים..." [16].
כך הציונים פתרו את הבעיה. הם השתמשו בעובדים תימנים נגד
העובדים הערביים וכשהתימנים התחילו להתחרות בהם הם אמרו "איזה
טעות הייתה בידינו שניצלנו את התימני והשתמשנו בו לעבודה כזאת"
(כלומר פיטרו אותו!). למרות זאת, ובהתאם להחלטה של טהון, ארגון
הציונות בפלסטינה החליט לייבא עוד תימנים על ידי שליחתו לתימן
של חבר (סוציאליסט!) מפלגת פועלי ארץ ישראל, שמואל יבניאלי,
לשעבר ורשבסקי. כשהוא הגיע לשם הוא השתמש בשם אליעזר בן יוסף,
שיקר שהוא רב גדול שנשלח על ידי חכמי ירושלים ונשא עימו מסמכים
מזויפים על כך. הסוכן הציוני דיבר ונהג כמו תימני בשעה שהוא
בישר להם על בואו הקרוב של המשיח ועל יום תחיית המתים. הוא אמר
להם שהגיע הזמן לעלות לארץ המובטחת, ויתר על כן, הבטיח להם חיי
מותרות בארץ זבת חלב ודבש - אבל לא כל אחד יכול ללכת. הוא בחר
1,500 אנשים כשירים והתחיל להעביר אותם לארץ. אולם, באפריל
1912 ארגון הציונות שלח לו מברק הדורש ממנו לחדול מכיוון
שהעובדים האשכנזים חוששים מתחרות. יבניאלי ניסה להפסיק, אך
התימנים התנגדו, מתוך חשש שהעיכוב ישהה אותם בתימן ביום תחיית
המתים. 500 מהם עלו לפלסטינה ללא אישורו [17]. בספרו [18],
השליח הציוני מספר כיצד מצפונו הציק לו כאשר הוא דרש מהתימנים
לעזוב את רכושם, את נוחיותם ואת תנאיהם הכלכליים והחברתיים
ההגונים במטרה להפוך לפועלים ביישובים. כשהם הגיעו לפלסטינה,
לא הוענקו להם הסדרי מחייה והם נאלצו לגור ברחובות ובשדות,
כשהם בונים בקתות מענפים. עם בוא הגשמים וקור החורף, הם פנו
בקריאה אל "אחיהם" האשכנזים לרחמים. אחד המתיישבים אפשר לשלוש
משפחות לגור ברפת. אחרי זה כל משפחה ניסתה למצוא אורווה או רפת
לחודשי החורף. זה היה המצב ברחובות, בחדרה, בזיכרון יעקב ובפתח
תקווה, בין היתר. תנאים אלה החריפו בתקופת מלחמת העולם הראשונה
[19]. קצב תמותת הילודה עלה בתנאי מחייה לא תברואתיים אלה.
בתזה שלה על הנושא הזה, ניצה דרויאן אומרת כי "האמונה הרווחת
במהלך אותם הימים הייתה שילד תימני שנולד בפלסטינה ימות, ואם
הוא מגיע לפלסטינה לפני גיל שלוש, לא ציפו ממנו לחיות."
יתר על כן, המתיישבים התייחסו לעובדיהם התימנים כל כך בנבזות
עד שאחד מן התימנים, שחזר לביתו, תיאר את חייהם של אלה הנמצאים
בפלסטינה כ"גלות על גלות". הזילות שכוונה אליהם הייתה יותר
גרועה מזו של כמה מוסלמים קיצונים בתימן. האשכנזים היו מנחיתים
מכות עליהם והיו פונים אליהם כ"חמור" או "בן חמור" [20], "ערבי
מלוכלך", "ברברי" או "תימני עלוב", והיו נדהמים כשתימני ניסה
להגן על עצמו. ברחובות, לדוגמא, כמה נשים היו מלקטות ענפים
יבשים קטנים מהשטח באחד הפרדסים כאשר הבעלים האשכנזי הסתער
עליהן והכה בהן באכזריות, קשר אותן לזנב החמור שלו, ורכב חזרה
ליישוב כשהחמור גורר אחריו את הנשים לאורך הדרך מאחוריו. מאורע
זה, הנקרא תקרית מאקוב על שמו של יונתן מאקוב האכזרי, היה עילה
לתלונות רבות בקהילה התימנית. תקרית דומה ארעה בפתח תקווה,
כאשר חיים קוסובסקי תקף פתאום אשה תימנייה, הכה אותה בצלעות
ובזרועות אפילו בעת שהיא זעקה והתחננה לרחמים. בחדרה, השומר של
היישוב תקף בצורה פראית עובדים תימניים בשעה שישנו. המקרה עלה
לדיון על ידי המנהלה האשכנזית של היישוב, אבל הצדק הציוני לא
הגיע אל הקורבנות. ברל כצנלסון, אחד ממנהיגי תנועת העבודה
הציונית, הסתייג מכך והטיח ביקורת על היחס המנצל והמתעב שניתן,
וקרא לריסון דחפים ברבריים אלה.
כצנלסון התריע כנגד שכנוע התימנים להאמין שאין תקווה לצדק
בקהילה הציונית [21]. הוא ציין שהמתיישבים התייחסו אל התימנים
כמו אל עבדים. הם אולצו לעזוב את היישוב מלחמיה בגלל יחס קשה,
ובדרך כלל בסוף הם עברו מיישוב אחד לאחר בחיפוש אחר עבודה. הם
גורשו ממגדל בגלל שהמעסיק שלהם אמר שאין הם ברי-העסקה. הותר
להם, בכל אופן, להישאר באופן קבוע ביישובים בדרום בתנאי שהם
יקימו את מגוריהם מחוץ ליישוב. העיקרון של "עבודה עברית" עמד
להיכשל הואיל והמתיישבים לא יכלו להסתדר ללא עבודת הערבים
הזולה והמיומנת. בשנת 1913, שלושים משפחות נוספות חזרו לתימן
ומכתביהם של התימנים שנשלחו מפלסטינה ממש לא עודדו את קרוביהם
לעלות.
אפילו ההומניסט, אחד העם, במאמר שפורסם ב-1912, אמר "העלייה
התימנית משפיעה על אופייה של ההתיישבות הציונית בגלל התרבות
והמנטליות השונה שלהם" [22]. השקפה זו נותרה מושרשת עמוקות
והינה הגורם העיקרי במסע להבאת יהודי רוסיה היום, כדי שהם
יוכלו "לשפר" את ההרכב של החברה הישראלית ולדלל את הרוב של
היהודים המקוריים (ראה פרק רביעי).
חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, כתב: "נראה
שמצב הפועלים בדרום אפריקה הוא כמעט המצב היחיד שדומה לתנאים
פה" [23]. כצנלסון טען שהוא ראה "נפשות חפות מפשע מוכות על לא
עוול בכפן, ואת שחיתות הצדק שהייתה גורלם של אלה שהוכו על ידי
הנבחרים הרשמיים של "העם הנבחר" "בארץ המובטחת" [24]". ואז
התימנים התחילו לצאת במאבק כדי לשים קץ לאפליה, לאי-הצדק
ולזילות שנערמו עליהם. בשנת 1913 הם הפיצו הודעה רשמית המגנה
את מדיניות האפליה המכוונת נגדם ואת הרמאות שהופעלה בהבאתם
לפלסטינה. בפנייתה אל האשכנזים, ההודעה הרשמית הצהירה, בין
היתר, כי "אתם חושבים שאנחנו חסרי ערך וכלבים מלוכלכים... כולם
מבזים אותנו בשל היותנו אביונים, אבל אלוהים עדנו שמתימן באנו
רק על פי עצתכם" [25].
עיתון אחדות, שהופיע בשנים 1913-1914, דיווח לנו שהשכר
שהרוויחו התימנים היה פחות מהשכר שהרוויחו הפועלים הערביים.
אותו עיתון פרסם מכתב שכתב פועל תימני, המגנה את השכר הנמוך
ואת לעג האשכנזים שקראו לתימנים "כלבים גויים".
ללא יכולת להחליף עבודה ללא רשות מעסיקם, התימנים בקושי היו
אפילו עובדים "חופשיים". מתוך איסור לגור ביישוב, הם בנו את
מגוריהם הדלים בחוץ. אחד מהם, מחנה יהודה, על יד פתח-תקווה,
לדוגמא, עדיין קיים. בשנת 1918 היו 5,000 תימנים בפלסטינה, 10
אחוזים מהאוכלוסייה היהודית [26]. מיכאל אלבז, אינטלקטואל
ספרדי, כותב שהחוקרים מייחסים את הניצול ואת הדיכוי של העולים
התימנים לחקלאים היהודים העשירים ולא ליישובים הסוציאליסטים.
למעשה, הוא טוען, את האחרונים יש להאשים יותר הואיל והם היו
אלה ששיגרו את השליח יבניאלי להביא אותם, הם עשו הכל כדי
להגביל את בעלותם על הקרקע, והם כוננו במכוון את רמת החיים
הנמוכה שלהם [27].
בשנת 1944 ותיקי היישובים האשכנזים התאספו סביב קברו של ברל
כצנלסון בכדי להנציח את יום השנה למותו של האינטלקטואל
הסוציאליסט הציוני. אחת ה"חברות" הספידה בדברי שבח: "אם היינו
צריכים ללמוד את ההיסטוריה באמצעות אנדרטות של זכרון, לא יהיה
אחר טוב יותר מקבר זה ללמוד ההיסטוריה של אותה תקופה, במיוחד
מצב הביטחון והתנאים הבריאותיים והחברתיים, חייו של הציבור
והרמה האתית של הפרט." גברת זו, עליזה שידלובסקי, שכחה להזכיר
כי "בבית עלמין זה ישנה פינה מיוחדת לקבריהם של התימנים שבאו
לפלסטינה בעקבות שליחותו של ש. יבניאלי. משפחה אחר משפחה נכנעו
למלריה ולמחלות אחרות. הם נפלו כמו זבובים. אין אנדרטות על
קבריהם, מלבד זו של משפחת הרב שנהרסה לחלוטין" [28]. "חברה" זו
לא הזכירה דבר על האופן שבו חבריה ה"סוציאליסטים" התייחסו אל
התימנים.
במהלך תקופה זו (1881-1918) מצבם של כל הספרדים בפלסטינה
התדרדר וזאת בשל המונופול הציוני על כל המקורות הכספיים של
היהודים. הם השתמשו ביהודי ערב, כולל התימנים, לעבודה פיסית
קשה כמו חציבה, בניית כבישים ושירותי משק בית. עד היום אי אפשר
למצוא נשים אשכנזיות כעוזרות בית. באופן זה הפכו את יהודי ערב
למעמד פועלים מנוצל, כמו את אחיהם הפלסטינים (הערבים המוסלמים
והנוצרים). אנחנו נראה כיצד עידן זה קבע את מעמד הספרדים במהלך
המנדט הבריטי ולאחר הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, כאשר פשעי
הציונים נגד התימנים הגיעו לשיאם.

הערות
1. בדרך כלל השימוש במונח זה הוא לגבי אותן אדמות שדת האיסלאם
היא המכרעת בהם, פשוטו כמשמעו "תחום האיסלאם".
2. שבט ועם, 1954.
3. סמוחה, 1978, 281.
4. אלישר, שבט ועם, 1970.
5. אלישר, לחיות עם יהודים, 1980.
6.שבט ועם, 1970, 34.
7. המונח הציוני להגירה לארץ הקודש, פשוטו כמשמעו "עלייה".
8. זיכרונותיו של אליהו אלישר הזכירו לי את הסיפור על ה"פאשה"
המוסלמי שהיה חברו של אבי, שהיה בעל מרחבי אדמה עם עדרי כבשים
ובקר. בכל שנה הוא היה מגיש לנו כבש ואומר: קבלו זאת כשי לראש
השנה וליום הכיפורים וכשתלכו לבית הכנסת תתפללו לאלוהים שיעניק
לי מחילה. היינו מגדלים את הכבש במשך כל הקיץ, מאכילים ורוחצים
אותו ומשחקים איתו עד שהוא הפך להיות אחד מבני המשפחה. ביום
כיפור אבי עתר אל השם במחילה על חטאיו של חברו. השם היה נעתר
למחול לפאשה ואנחנו היינו אוכלים קבב במשך כל החגים, ראש השנה,
יום כיפור וסוכות. זה המשיך שנה אחרי שנה עד שסגנון החיים הזה
נהרס והתפזר סביב העולם. יהי רצון והשם ירחם על הפאשה.
9. ראשי תיבות מספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ה' ("בית יעקב לכו
ונלכה לאור השם").
10. "גרתי בשישה קיבוצים חילונים שונים שהם הרוב ולא ראיתי חבר
אחד שהאמין באלוהים (מלבד כמה מהורי החברים). לגבי המיעוט
"הדתי", מלבד נטורי קרתא שהם אנטי-ציונים, הם מנצלים את הדת
למטרות פוליטיות והתנחלות ומרחיקים את עצמם מן היהדות, היות
שבתורה כתוב "כבד את הגר כי גר היית בארץ מצרים..."
11. קתדרה, נובמבר 1976.
12. ניני, 1977.
13. סמוחה, 281.
14. פרוטוקול הפועל הצעיר, 226.
15. כיבוש העבודה - המונח הציוני רומז על הרחקתם של הערבים
משוק העבודה.
16. הפועל הצעיר, מס' 4, מצוטט על ידי ניני, 1977.
17. נחום מנחם, 108.
18. מסע לתימן, 1952.
19. ניני, 1977, 78.
20. "איבן", הבן של, נוסחה טיפוסית בקללה ערבית.
21. ניני, קתדרה, 1977.
22. כל כתבי אחד העם, 1947, 426.
23. א. מוהאריב, ענייני פלסטינים, אוגוסט, 1973.
24. שם.
25. שם.
26. נ. מנחם, 109-110.
27. זמנים מודרניים (תרגום ערבי 1981), אלבז, 103.
28. חיים הנגבי, במרחב, 20 במאי 1986 ; הארץ, 20 במאי 1986.

פרק שלישי - תחת אוטונומיה ציונית 1918-1948

לאחר שהבריטים השיגו שליטה על פלסטינה במלחמת העולם הראשונה,
הם סייעו לארגון הציונות ליצור אוטונומיה ולשלוט על היהודים
נתיני פלסטינה. במקביל, המנדט הבריטי, שלא הייתה לו אהדה רבה
כלפי מנהיגי יהודי פלסטינה, והוא ראה אותם כחלק מן המערכת
העותומאנית האויבת, מנע מהם את הכניסה לממשלה והחליש את השפעת
הרב הראשי שלהם על ידי מינוי רב ראשי אשכנזי, וכן גם וועדה
רבנית המורכבת ממספר שווה של אשכנזים ויהודים בני המקום.
מדיניות זו הובילה ל:
1. שיתוף פעולה קרוב יותר בין השלטון הזר והמתיישבים.
2. מימוש הצהרת בלפור וגיבוש סופי של ארץ "מולדת" עבור יהודי
אשכנז על חשבונה של האוכלוסייה הפלסטינית: נוצרים, מוסלמים
ויהודים. את הנתינים היהודים שמו תחת חסותם של הציונים הואיל
ולא הייתה להם נציגות בממסד הציונות העולמי. ברור כי שליטת
הציונים האשכנזים לא התחילה בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת
ישראל, אלא עם המנדט הבריטי. ראוי להזכיר שאת הממסדים הדתיים
של האשכנזים האנטי-ציונים השאירו מחוץ לאוטונומיה זו.
מוסדות האוטונומיה החשובים ביותר היו:
1. ארגון הציונות העולמי. בשנת 1929 נוסדה הסוכנות היהודית כדי
לייצג את ציונות העולם בפלסטינה ולכונן את הזרוע המבצעת שלה
תחת סעיף IV של המנדט אשר קרא לממשלת פלסטינה להכיר ב"סוכנות
יהודית" וגם בגוף נבחר כדי לשתף פעולה במינהל הכלכלי והחברתי
של פלסטינה, ובין היתר, לסלול את הדרך להגדרה עצמית.
2. הוועד הלאומי, שדומה לקבינט.
3. הקרן הקיימת לישראל, שמטרתה הייתה לקנות אדמות ערביות
וליישב עליהם ציונים, בתנאי שהאדמות לעולם לא יהיו למכירה
ללא-יהודים ושלעולם לא יעבדו בהם לא-יהודים.
4. האספה המכוננת.
5. קרן היסוד שמימנה וציידה את ההתיישבויות במכונות חקלאיות,
במשק החי וכולי.
6. ההגנה, הצבא החשאי שנוהל על ידי הסוכנות היהודית. הבריטים
העמידו פנים שאינם יודעים דבר על הצבא הזה. במלחמת העולם
השנייה ההגנה הקימה יחידות קומנדו מיוחדות, הנקראות פלמ"ח,
המורכבות בעיקר ממתנחלים שמאלנים וחברי קיבוץ, בעיקר אלה
שהשתייכו למפלגת אחדות העבודה, מפ"ם ועירוניים אחדים. נוסף על
כך ההגנה הקימה את ש"י, או שירות הביון, אשר לאחר הקמת המדינה
הפך להיות ש"ב שירות בטחון פנימי, ואת המוסד, המתמחה בביון חוץ
ובמבצעי ריגול.
7. ההסתדרות (איגוד מקצועי כללי) וכל מרכיביה; ארגוני היישובים
(הקיבוצים והמושבים), ארגוני שיווק ובנקאות, קופת חולים ובתי
הספר הסוציאליים, מפעלים וכולי. ההסתדרות היא אימפריה
והתפקידים הכלכליים החשובים ביותר שלה נמצאים בידיהם של
הציונים האשכנזים ה"סוציאליסטים".
בתקופת המנדט הבריטי מנגנון שלטוני זה כונה בשם מוסדות היישוב,
או המדינה שבדרך. ב-1948 בדיוק אותו מנגנון קיבל את השם "מדינת
ישראל", וראש הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון, הפך להיות ראש
ממשלה. ההגנה הפכה להיות צבא הגנה לישראל. הוועד הלאומי הפך
להיות ממשלת ישראל והאספה המכוננת הפכה להיות הכנסת, קרי
הפרלמנט, וכך הלאה.
נוסף על הקמת מנגנון שלטוני זה, המנדט הבריטי מינה כמה יהודים
בריטים לתפקידים גבוהים בממשלה בפלסטינה, כמו נורמן בנטוויץ'
שמונה לפרקליט המדינה ומחוקק ראשי לחוקי פלסטינה, ראלף הארי
למנהל משרד המסחר והתעשייה, מקס נורוק למזכיר הראשי במזכירות
הראשית, אלברט מ. היאמסון למנהל משרד העלייה, וכו'. ואל לנו
להעלים עין אף מהעובדה שהממשלה הבריטית מינתה את הבריטי
הציוני, הרברט סמואל, לנציב העליון [1].
מנגנון זה קיבל סיוע כספי ופוליטי מארגון הציונות העולמי,
ואפשר לו לשלוט ביהודים הספרדים בפלסטינה ולהפוך אותם לאזרחים
מסוג ב' (כפי שהיא עשתה לערבים ב-1948), כשהוא משתמש בשיטות
הבאות.

רשימות מפלגתיות
אלה נכפו בשנת 1944 בניגוד להצבעה אישית. תחת שיטה זו, הבוחר
מצביע למפלגה זו או זו, ולאחר מכן מנהיגי המפלגה ממנים את
"ציריהם". מצד שני, כל המפלגות בפלסטינה, לפני ואחרי הקמת
המדינה, הן אשכנזיות, ובדרך כלל נוסדו, ועדיין קיימות, בחוץ
לארץ. הן ממומנות על ידי ציונות העולם ואף קבוצה ספרדית לא
הצליחה להשיג מספיק כוח פרלמנטרי או כוח מספרי לייצג את
האינטרסים שלהם. כתוצאה מכך הספרדים החרימו את הבחירות של 1945
(ראה פרק שישי). בנוסף לכך, כל העיתונים וזרועות הפרופוגנדה
נשארו תחת שליטה אשכנזית, והמנגנון השלטוני הודף ברציפות כל
ניסיון של התארגנות פוליטית על ידי הספרדים. אלה שנאבקים עבור
קהילתם הנמצאת תחת דיכוי מואשמים בבגידה, בכיתתיות, בסתגלנות
ובניצול מצבה הקשה של קהילתם. למרות הגדילה הרבה בעלייה
האשכנזית בתקופת המנדט, הספרדים היוו שליש מהקהילה היהודית
בפלסטינה בשנת 1948. מצד שני, אם ניקח את הסוכנות היהודית
שתפסה כוח רב יותר, נציין שמנהיגיה נתמנו על ידי ארגון הציונות
העולמי שאינה כוללת אף ספרדי בגופיה העליונים.
אפילו הבחירות לרשויות המקומיות נערכו על בסיס הרשימות
המפלגתיות, כאשר התוצאה הייתה התעלמות מהאינטרסים של הנתינים
היהודים במשכנות העוני, במיוחד לגבי החינוך, התעסוקה, הדיור,
העבריינות וכו'. בירושלים בשנת 1938, לדוגמה, "מועצת הקהילה
הספרדית" זכתה בארבעה מתוך כלל ארבעים המושבים על אף העובדה
שרוב היהודים בירושלים היו ספרדים. מסיבה זו מנהיגי מועצת
הקהילה הספרדית החרימו את הבחירות ודרשו בחירות אישיות לפי
המודל הבריטי כך שספרדי יוכל להצביע לנציגות שלו ישירות.
האשכנזים, מצד שני, התנגדו להצעה זו ומצב זה המשיך עד 1945,
כאשר שני הצדדים הגיעו לפשרה. שיטת הרשימות המפלגתיות תישאר
בתנאי שהמועמדים של האשכנזים ושל הנתינים היהודים יתחלפו
לסירוגין, מה שהוביל את הספרדים להישג מדהים של רוב - 19 מתוך
30 מושבים. הפאניקה התחילה להתפשט בין דרגי המתיישבים
האשכנזים, והמועצה הלאומית (קרי, "הממשלה" האשכנזית) החליטה
לבטל את הבחירות כאשר אחת מן המפלגות שלהם (הפועל המזרחי הדתי)
זייפה את התוצאות. אחרי זה הם ביטלו את עקרון ההתחלפות, ועל
ידי תכסיסים ותחבולות שונים הם הצליחו לרסק את האחדות של
היהודים הספרדים ולבטל את הרשות המקומית ב-1948. דוד בן גוריון
מינה לאחר מכן מתנגד מוצהר של ספרדים, דב יוסף, המושל הצבאי של
ירושלים (ראה פרק שביעי).

מימון ויישובים
הממסד הציוני השתלט על התרומות מיהדות העולם כליל, והן הוסבו
לטובת ההתנחלות האשכנזית-ציונית. כבר הזכרנו את הנקודה הזאת
בפרק הקודם, אך השינויים במהלך תקופת המנדט היו באיכות ולא
בכמות, והם הובילו להעמקת הפער בחינוך ובכלכלה בין האשכנזים
לבין הספרדים. קודם לכן הם היו מיעוט קטן בקהילות היהודיות, אך
עתה הציונים החלו להתקדם, במיוחד לאחר שגרמניה הנאצית התחילה
לדכא את היהודים. בגרמניה הנאצית, המפלגה הציונית הייתה התנועה
הפוליטית היחידה, מלבד הסוציאליסטים הלאומיים, שהותר לה לבצע
פעילות פוליטית. הציונים קיימו יחסי מסחר עם גרמניה הנאצית,
וכך הוציאו חלק מן ההון היהודי בצורה של סחורות [2]. באותו
זמן, לספרדים אסור היה לאסוף תרומות עבור הקהילה שלהם בפלסטין.
בהון שהצטבר בבנקים של הציונים השתמשו להבאת עולים אשכנזים
לפלסטינה וליישובם בה. עולים אלה הקימו רבים מן הקיבוצים
והמושבים, שהפכו להיות עמוד התווך של ההתנחלות הציונית. הם גם
רכשו נשק, והקימו את הפלמ"ח, או יחידות המתקפה של ההגנה, ואת
יחידות הנחת (פל-ים); הם חילקו כספים למפלגות האשכנזיות במסווה
של "חינוך ציוני" והוציאו לאור עיתונים וספרים ציוניים. לעומת
זאת, הייתה התעלמות מהאינטרסים של היהודים המקומיים בערים
במידה נרחבת כל כך, שהסביבה שלהם הפכה למשכנות מצוקה מצערות.
מרבית הספרדים שבאו לישראל לאחר 1948 לא הבינו שהפער התרבותי
והכלכלי לא קרה רק אחרי 1948 אלא התבסס מאז תחילת ההתנחלות
הציונית. כמה מיהודי ערב ניסו ליישב אחדים מן העניים באזורים
הכפריים כדי שיחיו מהאדמה כמו שכניהם הפלסטינים, אבל המנהיגות
הציונית התעקשה שהחקלאות תישאר בידיהם של המתיישבים האשכנזים
ושהיהודים המקומיים יהיו פועלים שכירים. מתוך שמונים היישובים
שהוקמו לפני 1926, אף לא אחד היה עבור היהודים המקומיים, מלבד
הר-טוב, שנוסדה בשנת 1895 ומומנה על ידי הספרדים מבולגריה;
הממסד הציוני סירב מאז ואילך להרחיב כל סיוע כספי לכפר זה.
אלישר [3] ציין שכל ניסיונות הספרדים בתחום הזה נכשלו. המודעה
שהציב המשרד של היישוב החקלאי הציוני מבהירה מאוד את הנושא
הזה. לגבי יהודי תימן נאמר: "אנו שמחים להודיעכם שיש לנו כמה
עבודות בתחומי הובלת-מים, כביסה ועבודות בית אחרות [4]."
בקונגרס הציוני החמישה-עשר בשנת 1927, אליהו אלישר העלה את
הנושא הזה. ראש המשלחת האמריקאית, סטיבן וייס, הביע את
התעניינותו בכך על אפו וחמתו של חיים וייצמן, יושב ראש פדרציית
הציונות העולמית. כשהוא פנה אל אלישר, הוא ייעץ לו לא לעורר
תרעומת מסוכנת בתוך קבוצות היהודים השונות. לאחר מכן הוא פקד
עליו: "חזור לעירך, ואני אבהיר את הבעיה [5]." אם למנהיג של
היהודים הספרדים התייחסו בזילות כזו, אנחנו יכולים לשער בדיוק
כיצד התייחסו לשאר הקהילה או לפלסטינים. אלישר טען כי למרות
שחיים וייצמן עודד את הספרדים להרכיב ארגון עולמי משלהם, הוא
ניצל את המנהיגים שלהם כדי לחזק את העמדה שלו ולא עשה מאומה
כדי לפתור את הבעיה האתנית שהחלה לצאת מכלל שליטה. וייצמן הביע
טרוניה בכל פעם שהנושא עלה. בחגיגות הקמתה של האוניברסיטה
העברית בירושלים בשנת 1925 נכח החאג' אמין אל-חוסייני, שנחשב
אז ללאומני מתון. וייצמן נתבקש לקדם את פני החאג' וללחוץ את
ידו - והוא סירב. ב-24 ביוני 1919, מוסא קאסים פאשה, ראש
עיריית ירושלים, קיבל בברכה את המנהיג הציוני מנחם אושיסקין
כשהגיע לירושלים. אושיסקין התחיל למתוח ביקורת על העירייה
ולהפחיד את הערבים בדיבורים על "כוח היהודים ונשקם" (לפרטים על
השיחה ראה נחום מנחם, 349-354).
בשנת 1925 יהודים ילידי פלסטינה עשו ניסיון לחכור אדמה ממשלתית
באזור יריחו וליישב שם 500 משפחות. הממשלה הבריטית הסכימה, אך
הממסד הציוני, בהנהגתו של מנחם אושיסקין, סיכל את התוכנית
באמתלה שהחכרת אדמות ממשלתיות הינה זכות של ארגון הציונות
בלבד. התפקיד של היהודים הספרדים היה להיות משרתים, פועלים
שכירים ביישובים ובמחצבות, מוכרי עיתונים ומצחצחי נעליים, ולא
להיות חקלאים המתמזגים עם העם הפלסטיני הערבי על יד יריחו.
הטרגדיה התימנית התרחשה לאורך כל המנדט (ועדיין מתנהלת).
ה"הומניסט" הציוני משה סמילנסקי פרסם מאמר ב"הארץ" (6 בינואר
1927), שבו הוא כתב שהשאלה התימנית הייתה כתם על מצפונו של
ארגון הציונות, וש-300 משפחות תימניות עדיין חיות בתנאים קשים
בסמוך להתנחלויות האשכנזים. למרות שהם כללו חקלאים מיומנים,
ארגון הציונות נתן להם הבטחה אחר הבטחה, אבל לא סיוע קונקרטי.
בסופו של דבר ספרדים אחדים הצליחו להקים את כפר חיטין על יד
טבריה בשנת 1944 בסיוע הספרדים בחוץ לארץ. חיטין סבלה ממחסור
במים, במימון ובדיור. האדמות החקלאיות שהם קיבלו היו גרועות,
ומרבית התושבים לא חיו מאדמתם אלא מעבודתם מחוץ ליישוב.
בזמן שארגון הציונות סירב לסייע לספרדים, הוא היה שולח את
השליחים שלו למדינות ערביות ואיסלאמיות כדי לנצל את הרגשות
הדתיים של היהודים ולאסוף תרומות עבור המתנחלים האשכנזים שלו.
יהודים אלה שתרמו, חשבו שזה בשביל "ארץ הקודש". בשנים
1924-1925 לדוגמה, נאספו 40,060 דינרים מיהודי עיראק עבור קרן
היסוד, בנוסף לתרומה של חזקיאל ששון, שר האוצר של עיראק. בשנים
1920-1922 נתרם סך של 32,187 דינרים לקרן הקיימת, וב-1921
חזקיאל ששון תרם 36,500 דינרים. ב-1920 אלי כדורי משנחאי תרם
10,000 דינרים כדי להקים ספרייה לאומית בהר הצופים בירושלים,
נוסף על תרומת סכום להקמת בתי הספר כדורי הערבי וכדורי הציוני
(שכל התלמידים בו היו אשכנזים). התרומות מעיראק היו כפולות
מאלה של יהודי פולין. ב-1920-1923 השתמש ארגון הציונות בתרומות
של העיראקים לקניית 76,000 דונמים במארג' איבן עמיר (עמק
יזרעאל) בין עפולה לבית-שאן, שם הוקמו מספר ישובים הנחשבים
לעשירים ביותר מבין הקיבוצים, כמו גבע, עין חרוד, תל-יוסף, בית
השיטה וכפר יחזקאל. ב-1923 הציונים הצליחו להשיג שליטה על
מרבית השטחים הסמוכים לדרך חיפה-דמשק ולדרך חיפה-נצרת. מסמכי
הציונות מראים שהתרומות מיהודי מצרים עלו על אלה שנתרמו מיהודי
מזרח ומערב אירופה. ב-1921 בלבד הציונים הצליחו לאסוף 67,800
לירות איטלקיות מטריפולי (לוב). בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה
ולבנון, ארגון הציונות הקים ארגון נוער יהודי ואיגוד ספורטאים
(מכבי החלוץ), ושלח את הילדים החוצה לאסוף תרומות עבור קרן
הקיימת. ב-8 ביולי 1926 הם שלחו 1,200 קופסאות התרמה וציוו על
הקהילה לאסוף 200$ בשנה. בשנות העשרים התרומות מיהודי סוריה
ולבנון הגיעו ל-6,000 דולר [6] שהוצאו על רכישות אדמה. ארגון
הציונות דרש מיהודי מרקש להגדיל את התרומות שלהם, והשליח
הציוני, תורטוס, כתב במאמר: "אנחנו לא רוצים רק זהב אמריקאי
אלא גם זהב מרקשי." הערה זו עוררה תרעומת חזקה מיהודי מרוקו
שהתחילו להרגיש שהציונים רצו לנצל אותם כלכלית [7]. בינתיים,
הנתינים היהודים בפלסטינה היו כותבים לקרוביהם בארצות ערב,
מזהירים אותם לא לתת לציונים האשכנזים כסף, ומתארים לפרטים את
היחס ואת האפליה של האשכנזים, אבל ארגון הציונות היה חזק יותר.
כיצד יכלו הכותבים לקוות לגבור על ההגמוניה הציונית כאשר
מנגנון הביטחון והממשלות של מדינות ערב ואיסלאם נכשלו במניעת
זרימת ההון לתוך היישובים הציוניים? בזמן שילדים מתו בעולם
האיסלאמי, שנה אחרי שנה, מעוני וממחלות, הכספים מערב שימשו
לבניית קיבוצים שחבריהם וילדיהם ניהלו את הממסד הציוני הצבאי,
הכלכלי והפוליטי בתוך היישות הציונית. חלק מיהדות ערב היה
עשיר, ומצב היהודים באופן כללי היה טוב יותר מאשר מצבם של
המוסלמים. רוב היהודים בעולם האיסלאמי בכלל, ובפלסטינה בפרט,
היו עניים, וכספים אלה היו צריכים לשמש לשיפור מצבם של כל
האזרחים בעולם הערבי, ולא של מתנחלים ציונים. הציונים ממשיכים
להפעיל שיטות ערמומיות נגד העולם הערבי: ישנו חרם ערבי על
מוצרים ישראליים, ואפילו כך מוצרים ישראליים מגיעים לארצות ערב
כשמקום הייצור שלהם מוסתר.
אף על פי שהיישובים בעמק יזרעאל נבנו בכספי יהודי עיראק,
לעיראקים שייך רק השם של היישוב האשכנזי "כפר יחזקאל" (הנקרא
על שמו של השר העיראקי היהודי שהוזכר לעיל). לדוגמה, "נעים",
שגדל בעיראק וגם בפלסטינה, היה מופתע בגלל שהוא לא שמע על כך.
"בתחילת שנות הארבעים," אמר נעים, "הלכתי לקיבוץ גבע בעמק
יזרעאל ללמוד חקלאות. היו שם רק 150 אשכנזים בקיבוץ, כולל נשים
וילדים. אחוז הנמצאים בעמדות גבוהות בממסד הציוני היה גדול
מאוד, כמו בשאר הקיבוצים." לאחר מכן הוא התחיל לקרוא בשמות
החברים ובתפקידיהם בממסד הציוני:
"יהודית שמחוני: ראש ארגון הנשים בהסתדרות. בנה חי בקיבוץ
הסמוך והיה מפקד בכיר בצבא בתקופת מלחמת סיני בשנת 1956.
"יוסף אפרתי: אחד מראשי לשכת החקלאות של ארגון הציונות ושר
אחרי קום המדינה.
"יוסף גוריון: מנכ"ל תנובה, חברת השיווק של ההסתדרות.
"משה הופמן: חבר ראשי של חבר הקבוצות, ארגון מתאם פעולות ראשי
של קיבוצי מפא"י.
"שאול רוזנפלד: מנהיג גדודי הנוער החמוש (גדנ"ע).
"נחמן רזניק: (כיום נחמן רז): חבר ראשי בארגון הנוער העובד
בהסתדרות. בשנות השמונים הוא היה יושב ראש הוועדה לחינוך
ולתרבות בכנסת.
"מיכה: בנו של אפרתי המוזכר לעיל - בשנות השמונים הפך להיות
אחד מראשי ליגת הקיבוצים ובנק ישראל."
מאז שנות הארבעים, מספר החברים שהגיע לצמרת הוכפל באמצעות
הפועלים הספרדים והערבים הזולים. "הלכתי לקיבוץ ההוא," נעים
המשיך, "כדי ללמוד חקלאות שימושית, אבל הם התחילו להשתמש בי
לעבודות מפרכות ולא מקצועיות. אמרתי להם: "אני רוצה ללמוד על
מיכון חקלאי." כשהתלוננתי, נחום רזניק, שהיה אחראי על הקבוצה
שלי, אמר: "אתה רוצה רק לנסוע בטרקטור", ואז "אתה תעבוד בשביל
האוכל" (כלומר - אתה לא עובד בחינם). כמובן שלא קיבלנו שום שכר
מהקיבוץ, אבל לחברי הקיבוץ שילמו בחינוך עבורם ועבור ילדיהם,
בדירות נוחות וכן הלאה. אותנו הם אכסנו מעל הרפת וכאשר החרקים
נשכו אותנו הם נתנו לנו אוהל לגור בו - שלושה מאתנו באוהל אחד
קטן. בדרך זו הקיבוץ ניצל קבוצות רבות של נוער שבאו מן הערים
לתקופה מוגבלת של שנתיים." שאלתי את נעים האם בסופו של דבר הוא
למד משהו על מכונאות חקלאית. "שום דבר", הוא ענה. "לאחר שנתיים
בסוף הם אמרו לי: 'תראה, אנחנו לא נלמד אותך את זה'. הם לא
נתנו לי שום נימוקים אבל ידיד אמר לי: 'המוצא שלך הוא הנימוק.'
חבר הקיבוץ, נחום רזניק, שכנחום רז הפך להיות ראש הוועדה
לענייני חינוך ותרבות בכנסת הישראלית, אמר: 'היחס שלהם היה
גועלי', אבל הוא לא עזר לי. כשהם נתנו לי את ה'לא' הסופי,
חליתי קשה מאוד במשך כמה שבועות ואחרי זה עזבתי. הגב שלי עדיין
עושה לי בעיות. קראתי לאחרונה, שאחד מן הילדים שלהם, אמנון
ידין, שהפך להיות אחד מראשי ארגון הקיבוצים ואשר הוציא
מיליונים על קניית מניות לקיבוצים ה"סוציאליים", ביצע התאבדות
כאשר הבורסה קרסה והקיבוצים הפסידו סכומי כסף ענקיים. הם בונים
על החול. כילדי העולם הערבי, אנו יודעים שחולות ערב הם
הפכפכים."

סבלים ספרדים
האפליה נגד המהגרים מארצות ערב ואיסלאם הייתה נפוצה. מלבד כמה
אלפי ספרדים, התנועה הציונית לא הטרידה את עצמה בהבאת יהודי
ערב עד שהתברר כי מרבית יהודי אירופה נטבחו בידיהם של הנאצים.
כבר הזכרנו את 2,000 היהודים שהובאו מתימן ב-1911-1912 כדי
לשבור את כוח העבודה הערבי ביישובים. בתקופת המנדט הבריטי כמה
אלפי יהודים הובאו מכורדיסטן ומאיראן כדי לעבוד במחצבות
ובעבודות שוליים אחרות. נוסף על כך, מעטים מאוד מיהודי ערב
היגרו לפלסטינה במהלך התקופה הזאת. הם הפכו להיות 10 אחוזים
מכלל העולים והם באו מסיבות דתיות. עלינו לציין שאלפים מיהודי
ערב היגרו לפלסטינה במהלך עידן הח'ליפות האיסלאמית והאימפריה
העותומאנית ואף אחד לא התנגד להם - בדיוק מפני שהם באו מסיבות
דתיות [8]. בעוד האוטונומיה הציונית בתקופת המנדט קלטה 382,000
מיהודי אשכנז [9], הם התעלמו לחלוטין מן המהגרים
הספרדים-דתיים. אלה הצטרפו מאוחר יותר אל מה שידוע כ"החגורה
השחורה", משכנות העוני מסביב לערים הגדולות, אשר רק העמיקו את
הפער בין האשכנזים לבין קהילת היהודים ילידי פלסטינה. בקרב
היהודים שהיגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה היו כמה ספרדים
מסלוניקי (קהילה שמקורה באנדלוסיה הערבית). הם היו סוחרים
מיומנים ומלחים ושאפו להשתמש בכישרונותיהם בפלסטינה. מאוריס
רפאל ומשפחת צרפתי עשו ניסיון להקים חברה להנדסה ימית, אבל
הממסד הציוני החליט שהתפקיד שיהודים אלה צריכים למלא הוא לא של
סוחרים אלא של עובדי נמל בלתי מקצועיים. היא הפכה אותם לעובדי
מספנה ולסבלים, והקהילה האשכנזית כינתה אותם "חורנים", כלומר
"אספסוף" בעברית. סלוניקי משמעו היה "סבל" [10] ו"כורדי" היה
"עובד-מחצבה". "תימניה" הייתה "משרתת" ו"שוורצה" (שחור) ביידיש
היה "יהודי ספרדי" או "ערבי". אחד ממנהיגי התימנים בוועידה
הציונית השמונה עשר ב-1933 הצהיר שאחיו נחשבים לאזרחים מדרגה
שנייה, כמי שאינם בני גזע הארים בגרמניה [11].

חינוך
את הנתינים היהודים שמו ללעג. לאחר הקמת האוטונומיה הציונית,
החינוך בקהילה היהודית בפלסטינה נפל תחת סמכותו של הממסד
הציוני השולט. כל החוגים הפילנתרופיים היהודיים אשר ניהלו
ומימנו תוכניות חינוך בארצות ערב לפני מלחמת העולם הראשונה,
הפסיקו את הפעילויות שלהם בפלסטינה. חוגים אלה אמרו לממסד
הציוני, כי מאחר שהם היו צריכים לסייע בחינוך בארצות ערב,
הואיל והיהודים שם לא קיבלו שום מימון מיהדות העולם, אזי על
הרשויות הציוניות להשתמש בחלק מכספי היהודים לממן בתי ספר
יהודיים בפלסטינה. הממסד הציוני השולט בפלסטינה החליט שלא לשים
לב לנתינים היהודים, ויותר מכך - למנוע מהם לקבל חינוך, על ידי
כפיית תשלומים לבית הספר. מאחר שמרבית יהודי פלסטין היו עניים,
הם נאלצו לעזוב את בית הספר. נוסף על כך, ילדים רבים נאלצו
לצאת לעבודה כדי לסייע למשפחותיהם הגדולות, והצטרפו לצבא גדול
של מוכרי עיתונים, מוכרי גפרורים ומצחצחי נעליים, או לצבא
משרתות בבתי האשכנזים. הבערות שררה ברחובות "החגורה השחורה",
והיא הולידה עוני, פשע, הוללות ושימוש בסמים.
הפרופסור הציוני ר. באקי הודה במחקר שעשה ב-1943 ש-67 אחוזים
מהנתינים היהודים לא הרוויחו אפילו 2 ליש"ט בחודש, שהשכר של
הספרדי היהודי היה נחות מהשכר של האשכנזי, ושמרבית יהודי ערב
עבדו בעבודות שוליים [12]. מובן, שלא יכלו להרשות לעצמם את שכר
הלימוד של ילדיהם, ולאחר שלוש שנים, 25 אחוזים מן הילדים כבר
נשרו מהלימודים בעיר הגדולה. 11 אחוזים בלבד מן הספרדים סיימו
את החינוך היסודי שלהם. כתוצאה מכך, יותר מ-95 אחוזים מן
הסטודנטים באוניברסיטה היו אשכנזים. חברי קהילה רבים שלחו את
ילדיהם לבתי ספר דתיים שהיו דומים יותר למחנות כלא. ב-21
בנובמבר 1945, כתב העת "הד המזרח" שלח דו"ח מפורט לוועדת
החקירות הבריטית שחקרה את החינוך היהודי בפלסטינה. המנשר כלל
את העובדות שנאמרו לעיל, וכתב העת דרש את השתתפות הספרדים
בוועדות החינוך בממשלה [13].
לעומת זאת, בארצות ערב, הילדים היהודים היו לומדים בחינם בבתי
הספר באליאנס, בתי ספר קהילתיים או ממשלתיים. כשיהודים אלה
הגיעו לישראל לאחר 1948, עליונות החינוך שלהם הייתה ניכרת
[14].
לאחר מאבק עצום של מנהיגי הספרדים, הסוכנות היהודית החליטה
ב-1948 להקים לשכה לענייני ספרדים, שבראשה עמד (כמובן) יהודי
אשכנזי, י. זרובבל. במאמר "אבחנות על בעיות פוליטיות וחברתיות
בהקשר לקהילות מזרחיות" [15], הפרופסור האשכנזי אייזנשטדט דרש
את הקמתם של ארגונים שיאפשרו לספרדים להטמיע את הערכים
האשכנזיים, בתנאי שהם ייהנו מאוטונומיה בארגונים אלה. הפרופסור
הזהיר נגד השמדת רוח הביטחון העצמי והיוזמה בחברה הספרדית.
סוציולוג זה מאוניברסיטת ירושלים לא ראה את הסתירה בהשקפתו.
כיצד הילידים היהודים יכולים לאושש את ביטחונם העצמי ואת רוח
יוזמתם כשאומרים להם לנטוש את התרבות שלהם? התוצאה עבור
הספרדים הייתה כפירה במוסכמות (ראה פרק שביעי).
נעים נשאל איך הוא התקבל לאוניברסיטה. הוא ענה: "כשהתברר לי
שהקיבוץ לא יאפשר לי ללמוד חקלאות, עזבתי. התחלתי לעבוד כפועל
מגדל בקר, זאת הייתה עבודה קשה ממש, להתחיל בשתיים לפנות בוקר
ולסיים בערב. לאחר שנה מצאתי איזה עבודה קלה במקום אחר והתחלתי
ללמוד יום ולילה להתכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה."

חולשתם של יהודי פלסטינה
כיצד התמודדה קהילת היהודים ילידי פלסטינה עם האתגר הזה?
האם הם נאבקו, צייתו או נכנעו?
עקב העובדה שההתנגשות התרחשה בין שני כוחות שווים, התגובה של
רובם הייתה תערובת של מחלוקת ושל הסתגלות. העימות הסתיים עם
ניצחונה של הציונות ב-1948, כפי שקרה לעם הפלסטיני הערבי על אף
הסיוע שהם קיבלו מאומות העולם הערבי והאיסלאמי. הפלסטינים היו
מאוחדים, והמוסלמים והנוצרים נלחמו כאחד. היה להם בסיס כלכלי
מוצק באדמה ובחקלאות, בורגנות לאומית מפותחת ושפה ותרבות
משותפים. הם חיו על אדמה זו, לא מאות אלא אלפי שנים. ב-1918 הם
היו הרוב המכריע - מעל 95 אחוזים. למרות העובדות האלה, הציונים
ניצחו ב-1948, הרסו מאות כפרים ערביים, הביסו את רוב התושבים
הערבים והכריחו אותם לברוח. אם העם הפלסטיני נכשל, אז כיצד
יכולה הקהילה הספרדית הקטנה והחלשה לנצח?
המתיישבים האשכנזים אימצו את המדיניות של הפרד ומשול כלפי
מועצת הקהילה הספרדית של ירושלים. כתוצאה מכך, מספר מנהיגים של
הארגון התפצלו לכיוון אחר והרכיבו קבוצות כיתתיות המבוססות על
שורשיהם הערביים. אפילו המנהיגים שנשארו בארגון היו מפוצלים
לשתי קבוצות. בראש קבוצה אחת עמד אבו אל-עפייה, שתמך בבחירות
רשימת המפלגה הציונית ודרש שרק ליהודי ספרד יותר להצטרף לארגון
- השקפה שתמיד נתמכה על ידי תנועת הציונות שטענה שיהודי ספרד
הם "אירופאים". אף על פי כן, יהודי ערב שחיו בתחום האיסלאם
ממרכז אסיה עד ספרד ראו את עצמם כקהילה אחת שהתלכדה יחד בשל
תרבות משותפת. הציונים היו הראשונים שפיצלו אותם למה שכונה
"הקהילות המזרחיות" והאנדלוסים (הספרדים). בראש הקבוצה השנייה
עמד אליהו אלישר, שתמך בדעה המקובלת שיהודי האיסלאם היו קהילה
אחת. קבוצה זו תמכה באימוץ שיטת הבחירות הבריטית במקום הגישה
של הרשימות המפלגתיות. הם החרימו את הבחירות של הציונים.
ב-1946 הוועדה החליטה להעביר את דוד אבו אל-עפייה מתפקידו,
ואליהו אלישר נבחר למחליפו ב-20 בפברואר 1947. המימון היה
גרוע, כשחובות הוועדות הגיעו ל-3,000 ליש"ט. אלישר התחיל לשפר
את המצב הכלכלי. הוא שילם את החובות, חידש את יחסיו עם היהודים
הספרדים בכל העולם דרך הארגון העולמי של יהודי ארצות ערב,
וכינס ועידה עולמית של ספרדים.
הממסד הציוני התנגד לכך שהוועידה הזאת תתכנס בירושלים, שמא
עובדות על אפליה גזענית תתגלנה למשלחות מכל העולם. דוד בן
גוריון קרא לאליהו אלישר "אויב מספר אחת" מאחר שהוא מעודד את
יהודי ערב להגן על זכויותיהם, וטען שאם הוא יצליח, מפלגת מפא"י
[16] תפסיד קולות רבים מקרב אותו ציבור בוחרים. בן גוריון גם
אמר שאם יקום ארגון שיאחד את כל האנשים של הקהילייה הזאת, הוא
ושותפיו יצטרכו את אישורו של הארגון הזה. הוא הוסיף שהקהילה
הספרדית לא תהיה מסוגלת לקחת אחריות הקשורה לכוחם האלקטורלי
[17]. (ראה פרק שמיני על השקפותיו של בן גוריון על הספרדים.)
כתוצאה מלחץ ציוני זה, אלישר העביר את תפקידיו המנהליים הלאה,
למאיר משה לוי ולדוד סיטון.

לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים ב-1917, הספרדים הקימו את
"ארגון הנוער הספרדי", אשר במהרה הפך ל"ארגון החלוצים
המזרחים". הארגון הזה דאג לענייני הכלכלה והתרבות בקהילה, אך
סבל מחוסר מקורות כספיים, והיה הארגון היהודי היחיד ללא סיוע
כספי מן הממסד השלטוני הציוני. בסופו של דבר הוא סיים את
פעילותו ב-1929.
מנהיגות היהודים ילידי פלסטינה ניסתה לבקש עזרה מספרדים בעולם
כולו, ועם מטרה זו הם כינסו ועידה עולמית בווינה ב-1925. הם
דרשו את השתתפותם של היהודים ילידי פלסטינה בהתפתחות התרבותית
והכלכלית של פלסטינה. נכחו בוועידה זו משלחות מכל העולם, מלבד
ארצות ערביות ואסלאמיות. הוועידה החליטה להקים ארגון עולמי
ליהודים הספרדים, ואנו נראה כיצד הציונים השתלטו עליו לאחר
מכן. אחרי ועידה זו, ועידת הציונות העולמית הארבע-עשרה נערכה
גם כן בווינה (1925). אליהו אלישר, הרב עוזיאל וזכריה גלוסקא,
כולם נכחו כדי לתבוע זכויות ליהודים הספרדים שבפלסטינה. אלישר
העיר, שהסיוע שמושיטות זרועות התנועה הציונית לארגון הספרדים
הוא מינימלי: "מנהיגים ציונים כמו וייצמן ואושיסקין שיבחו את
הנציגים הספרדים ועודדו אותם להתארגן, אבל במציאות הם סייעו
מעט מאוד. לעתים אנחנו מוצאים אותם מתנגדים לארגון של הקהילה
הזו, לאחר שהם הבטיחו לה הבטחות [18]."
מנהיגים ציונים טענו שאחדות הספרדים תגרום להתרסקות הקהילה
היהודית בפלסטינה. טענות אלה נתמכו על ידי כמה יהודים מקומיים
סתגלנים שעזבו את הקהילה שלהם והצטרפו לארגוני המפלגה
האשכנזית. האמת היא שהקהילה היהודית בפלסטינה הייתה, ועודנה,
מפולגת. היה חשש מהתארגנות פוליטית של יהדות הספרדים, מאחר
שהיא איימה על הדומיננטיות הציונית האשכנזית.
אפילו בהסתדרות, התאחדות העובדים הכללית, האפליה הייתה נפוצה.
כאשר ערבים או יהודים ילידי פלסטינה ביקשו עבודה, פקידי
ההסתדרות דחו אותם בתירוץ זה או אחר. יהודי פלסטינה, אם כן,
החליטו בשנת 1941 להקים בירושלים איגוד מקצועי משל עצמם,
"ארגון העובדים של הספרדים". בין החברים המייסדים היו יצחק
אל-איסקנדרי, מזכיר הארגון העולמי של יהדות הספרדים, יעקב
אלעזר, יעקב מזרחי, יהודה חבשוש, י. יפה ונחום צ'וצ'ה. לאחר
משאים ומתנים ממושכים בין האיגוד לבין ההסתדרות, ההסתדרות
נאותה להעניק 16 אחוזים משוק העבודה לספרדים, על אף שהיו הרוב
בקרב יהודי ירושלים. ארגון עובדים נוסף הוקם מאוחר יותר בתל
אביב.
לאחר מכן, ההסתדרות החליטה לחסל את הארגון הספרדי בכך ששילמה
"מלגות" (קרי, שוחד) לכמה מן המנהיגים המובילים, שהסתכמו
ב-1,775 ליש"ט. לאחדים מהם (כמו יעקב אלעזר, יעקב מזרחי ויצחק
אל-איסקנדרי) הוצעו משרות בהסתדרות. יתרה מזאת, כל מי שניסה
לחלץ את עצמו מן הפטרונות האשכנזית היה חשוף לאיומים ולאיבוד
מקום העבודה שלו. כך, איגודים ספרדיים אלה נעלמו [19],
והעובדים הספרדים נותרו ללא איגוד ייצוגי. ביוני 1948, חנוכה
מזרחי מפתח-תקווה שלח מכתב לעיתון "קול העם", שבו הוא מתאר את
מדיניות האפליה הגזענית שמפעילה ההסתדרות נגד עובדי יהודי ערב.
הוא אמר, שבמשך כל חייו הוא חש אזרח ממדרגה שנייה, שקיבל
מההסתדרות רק עבודות שוליים בשכר נמוך. כשהוא התחיל לעבוד
במפעל בלילות, ההסתדרות לא סייעה לו לקבל שכר הולם, ולמעשה בעל
המפעל הוריד לו את השכר. ההסתדרות הסכימה לכך ואת דמי החברות
עדיין ניכו לו מן השכר, בשיעור גבוה יותר. הגישה של משפחתו אל
שירותי הבריאות של ההסתדרות הייתה מוגבלת. לאחר שהוא נכווה
קשות בעבודה, הוא קיבל תשלום במשך ארבעה חודשים בלבד, אף על פי
שנזקק לטיפול רפואי במשך שנה שלמה. הרופא ייעץ לו להימנע
מעבודה מאומצת, אך הוא נותר מובטל וללא תמיכה של דמי אבטלה מן
ההסתדרות. כשלא יכול היה לממן עוד את דמי החברות בהסתדרות,
הופסק הטיפול הרפואי בו והוא גורש מן הארגון. מזרחי הוסיף כי
הפקידים האשכנזים דאגו לבני מינם ודחו בקשות עבודה של "מזרחים"
כביכול.
כאשר הוקמו משרדי סוכנות העבודה, הבטיחו לעובדים שוויון, אולם
במהרה הם הפכו למרכזי אפליה המתעלמים מזכויותיהם של העובדים
הספרדים. רבים מקהילה זו עזבו את איגודי ההסתדרות, אולם אחרים
נותרו בהם מכיוון שנזקקו לשירותים הרפואיים שהיו, ועודם, חלק
מההסתדרות. לא היה שירות רפואי לאומי מקביל. ארבעים שנה לאחר
הופעתו של המכתב ההוא, עיתון "זו הדרך" פרסם אותו שוב ב-25
ביוני 1987. מדיניות ההסתדרות גרמה לניכור יהודים ספרדים רבים
מ"השמאל" הציוני. הימין הציוני ניצל את האפליה "הסוציאליסטית"
בתקווה לזכות בקולות של קבוצה מקופחת זו. ניתן לטעון, אם כי
הדבר שנוי במחלוקת, כי זה הניח את היסודות לעליית הימין
הציוני.
בתחום העיתונות, קבוצת "הסולל" קמה בירושלים והוציאה לאור כתב
עת שבועי בערבית בשם "הדיילי פוסט" (באריד אל-יום), אשר ביקש
יחסי אחווה עם העם הפלסטיני. מנהיגים ספרדים דרשו ללמד את
השפה, את ההיסטוריה ואת התרבות הערבית בבתי ספר יהודים, אבל
הציונים האשכנזים סיכלו זאת. בשנת 1942 משה לוי נחום הוציא
לאור את כתב העת "אל-שארק", עם אליהו אלישר כעורך. הם הפיקו
שלושה עשר גליונות, עד שאלישר הצליח להוציא לאור את "הד המזרח"
כעורכו הרשמי ב-15 בינואר 1943. כתב העת המשיך להופיע עד
אוגוסט 1946; לאחר מכן ההוצאה לאור פסקה, עד ה-12 בנובמבר 1948
כשהוא התחיל להתפרסם שוב. ב-1950 הוא נסגר סופית עקב מחסור
במימון. גם דוד סיטון ואברהם אל-מליח היו חלק ממערכת העיתון.
לאחר מכן דוד סיטון הפך להיות העורך של כתב העת "במערכה" שהיה
זרוע של הקהילה הספרדית. כתבי עת ספרדים אלו דיברו על תרבותם
של הספרדים מארצות ערב ועל בעיותיה של הקהילה, לפי עיקרון של
הרמוניה בין-עדתית ושיתוף פעולה תרבותי. שאר העיתונים היומיים,
השבועיים והחודשיים, הרדיו (והטלוויזיה מאוחר יותר), היו,
ועודם, בשליטתם של קומץ מתיישבים אשכנזים ובמימונה של הציונות
העולמית.
כפי שראינו, מנהיגות היהודים ילידי פלסטינה נכשלה במאבקה
לשוויון בתקופת המנדט. את הגורמים לכישלון זה ניתן לחלק לשתי
קטגוריות עיקריות:

א. החוזק של הציונים האשכנזים:
1. הסיוע שניתן על ידי המנדט הבריטי אפשר לציונים האשכנזים
להשיג שליטה על כל היהודים בפלסטינה (ובעקבותיו באה התמיכה
האמריקאית לאחר הקמת המדינה).
2. היעילות של ארגון הציונות העולמי, והעובדה שהוא היה אשכנזי
העלתה את הסטטוס שלו בחברה היהודית באירופה ובאמריקה, שהיא
אשכנזית.
3. הצלחת הממסד הציוני להשיג מונופול על התרומות של יהדות
העולם, כולל התרומות מארצות ערב.
4. החוזק של הקהילה האשכנזית, שהתפתח כתוצאה מדיכוי אירופאי
לאורך מאות שנים.
5. החוזק של ארגון המפלגה האשכנזית אשר התפתח לפני ההגירה
לפלסטין, ושליטת מפלגת העבודה לפני ואחרי הקמת המדינה על
הממשלה, על ההסתדרות ועל הסוכנות היהודית. מפלגה זו לחמה בכל
זהות וארגון עצמאיים ספרדיים.
6. למרות שהיהודים ילידי פלסטינה היו רוב בקרב היהודים
בפלסטינה במאה התשע-עשרה, הם התדלדלו ל-30 אחוזים עד לשנת 1948
עקב התגברות העלייה האשכנזית בתקופת המנדט.
7. כמה מתיישבים אשכנזים ביססו מעמד בורגני עשיר, שהשתמש בכסף
שלו עבור הייחוס של עצמו בתקופת המנדט.
8. השימוש בשוחד המבוסס על העיקרון של הפרד ומשול כדי להרוס את
אחדותם של היהודים ילידי פלסטינה ואת יהודי ערב שהצטרפו אליהם,
והשימוש בשירותים חשאיים כדי לרסק כל התנגדות ספרדית לאחר הקמת
המדינה.

ב. החולשה של היהודים הספרדים:
1. ארגון פוליטי של מפלגה לא היה קיים בעולם הערבי. לכן,
ליהודים הספרדים לא היה מספיק ניסיון פוליטי להקמת מפלגות בכדי
להגן על האינטרסים שלהם. עקב כך, הציונים הצליחו לחלק אותם
בהתאם לארצות מוצאם ולשחד כמה ממנהיגיהם.
2. המחסור במקורות כספיים עבור העבודה הפוליטית. הרוב המכריע
של יהודי ערב חיו מתחת לקו העוני, ומדיניות התעסוקה הגזענית
החריפה מצב זה. אחת הסיבות להצלחת המהפכה הפלסטינית מאז 1965
הייתה שפע המימון לעבודה המהפכנית.
המעמד הבורגני של היהודים ילידי פלסטינה היה חלש מאוד, ומעמד
העשירים היה קטן מאוד ולא דאג כל כך לגורלו של הציבור העמל.
חלק גדול ממעמד זה היגר לארצות אירופה ולדרום אמריקה, כפי שעשו
כמה יהודים עשירים מארצות ערב, שהעדיפו את אירופה ואת אמריקה
על פני ישראל.
3. בעקבות הקיצוץ בחינוך החינם, הבערות הייתה נפוצה בתוככי
הקהילה הזאת, ולא גדל אף דור מחונך חדש בכדי להגן על האינטרסים
שלו ועל האינטרסים של הקהילה.
4. הנאיביות הפוליטית של יהודי ערב. הם האמינו באחדות הדתית של
כל היהודים, ולא הבחינו בכך שרוב האשכנזים אינם דתיים.
העקרונות הליברליים הדמוקרטיים השכיחים במערב אירופה כמעט ולא
היו קיימים אצל המתיישבים האשכנזים, במיוחד כלפי האוכלוסיות
הנתינות, באם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים, הואיל והם נולדו
וחונכו בצילם של מדינות רודניות כמו רוסיה הצארית, פולין,
גרמניה הנאצית ומשטרים אוטוריטריים מזרח אירופאיים אחרים. לרוב
מנהיגי הציונות לא היה חינוך משני או אוניברסטאי, אבל עדיין
הגיעו לשיא באמצעות המפלגה. כתוצאה מכך הראייה הפוליטית שלהם
בהכרח הייתה, ועודנה, קצרת-רואי. יהודי ערב חיו בשלום במשך
מאות שנים עם אחיהם המוסלמים והנוצרים, וכל שלוש העדות, כמו
אצל הפלסטינים, נטו יותר לקראת סובלנות. לכן הם נתפסו לא
מוכנים, ולא יכלו להכין את עצמם מהר מספיק להתמודדות עם האתגר
ההתנחלותי.
5. המנהיגים הספרדים לא גייסו את הציבור. הם ערכו דיונים על
המצב במסגרת הערכים היהודיים והאנושיים שלהם. אמצעים אלה עבדו
במשך מאות שנים בעולם הערבי ואפשרו למנהיגים היהודים להבטיח את
עמדתם המכובדת עד המאה העשרים. בכל אופן, הממסד הציוני האשכנזי
לא התרגש משיטות דיפלומטיות אלה, וראה את אלה שהשתמשו בהם
כנאיביים וחלשים. נוסף על כך, מרבית המנהיגים הספרדים היו
ממשפחות מסורתיות עשירות ואריסטוקרטיות, ומאבק ציבורי לא היה
חלק מסדר היום שלהם.
ליהודים הספרדים, יחד עם החברה האיסלאמית, כולל מוסלמים,
נוצרים ויהודים, לא היה שמץ של מושג על אופייה הגזעני של
הלאומנות הציונית האשכנזית, מאחר שהשקפות גזעניות ורעיונות
לאומניים היו זרים לאופן החשיבה שלהם. זה הקל על הציונות
להוליך שולל את היהודים הספרדים, לנצל את רגשותיהם הדתיים כלפי
ירושלים וכלפי ארץ הקודש ולשלוט בהם.

הערות:
1. שבט ועם, 1970.
2. לני ברנר, ציונות בעידן של רודנויות.
3. לחיות עם יהודים, 179.
4. גלוסקא, 454.
5. לחיות עם יהודים, 184.
6. מנחם, 114-121.
7. ראה מ. אבו-טבול, "ציונות בצפון אפריקה", כתב העת פעמים,
1979, 65-91; צוטט על ידי נחום מנחם.
8. סמוחה, 281.
9. ראה שם.
10. אלישר, 1980, עמ' 204.
11. לקר, תולדות הציונות, 1972.
12. אלישר, 1980, עמ' 493.
13. הד המזרח, 7 בדצמבר 1946, אלישר, 1980, עמ' 492-501.
14. בשנת 1951 מספר גדול של עיראקים הצטרפו לאוניברסיטה העברית
בירושלים. הממשלה חשה שסטודנטים אלה היו יכולים לשנות את ההרכב
האתני של האליטה. לכן מרביתם גויסו לצבא מיד (קשר אישי, 1952,
ד"ר יצחק שמוש מהאוניברסיטה העברית).
15. הופיע בילקוט, פברואר 1949.
16. מפלגת העבודה.
17. אלישר, 1980, עמ' 125-126.
18. אלישר, 1980, עמ' 146.
19. אלישר, 1980, עמ' 273-275.

פרק רביעי - היציאה ההמונית של יהודים מעולם האיסלאם

הספרדים דוחים ציונות והתנחלות
התנועה הציונית טוענת שהיא "התנועה הלאומית לשחרור העם
היהודי", אבל במציאות היא תנועה אשכנזית לאומנית אשר ניסתה
לפתור את בעיית היהודים באירופה באמצעות התנחלות בפלסטינה.
את אי-ההשתתפות של הספרדים בארגון הציונות ניתן לייחס לסיבות
רבות, החשובות ביותר מביניהן מובאות להלן:
1. הספרדים לא סבלו מדיכוי גזעני, מלבד כמה תקריות בודדות
בהיסטוריה הארוכה של העולם האיסלאמי (ראה פרק ראשון).
2. האידיאולוגיות הלאומניות והגזעניות שנפוצו באירופה במאה
התשע-עשרה היו ועדיין הינם זרים לעמים שחיו בדאר אל-איסלאם,
כולל ליהודים, כפי שהסברנו קודם. למרות שמושג הלאומנות הוא
יצוא אל העולם הערבי במאה האחרונה, אין זה יכול להסתיר את
העובדה ששורשי האיסלאם הם הרבה יותר עמוקים משורשי הלאומנות
הערבית, ואין אנו מתכוונים לאיסלאם מנקודת המבט הדתית הטהורה,
אלא המכלול שלה כדרך חיים המאחדת את כל אלה החיים תחתיה ללא
קשר לדת או גזע. מצד שני, הציונים תמיד התייחסו אל סאלאדין כאל
"המנהיג הכורדי", ובכך משתקפת הלאומנות הקיצונית של עצמם
והנצלנות שלהם כלפי התנועה הכורדית בעיראק. סאלאדין, בכל אופן,
לא ראה את עצמו ככורדי, אלא כמנהיג איסלאמי. הוא לא נלחם עבור
לאומנות כורדית, אלא עבור תהילתה של הקהילה האיסלאמית כולה.
היהודים באימפריה האיסלאמית ראו את עצמם כקהילה דתית ותרבותית,
חלק מן הקהילה האיסלאמית, והם שימרו את רגשותיהם הדתיים
לירושלים, שעתידה להיות המרכז של המלכות השמימית ביום הדין.
צדק, אמת ושלום ישלטו שם, בין כל העמים, גדולים וקטנים. אף אחד
מאלה לא חל על המדינה הישראלית אשר הרסה את העם הפלסטיני,
ותקפה את מצרים, סוריה ולבנון בין היתר.
3. התנועה הציונית באופן מכריע היא ארגון לא-דתי. אכן ישנן כמה
מפלגות דתיות קטנות, המייצגות 15 אחוז מהאוכלוסייה, אבל הן
מנצלות את הדת למטרות פוליטיות. מאז 1967 קבוצות של יהודים
אמריקאים מגיעים לישראל, כמו הרב מרטין כהנא וכנופיות
הטרוריסטים האשכנזים בגדה המערבית ורצועת עזה. הם היו מושפעים
מהתנועות הדתיות של נוצרים שנולדו מחדש, שהופיעו לאחרונה
בארצות הברית, וקיבלו עידוד מהממסד הציוני להצדיק את הכיבוש
בגדה המערבית שהייתה מרכז המדינה היהודית לפני מילניום. ראוות
הדת של מנהיגים ישראלים, במיוחד כשהם הולכים למערב לאסוף
תרומות מיהודים דתיים, היא טובה לעסקים. יתרה מזאת, מאז הקמת
המדינה, אף מפלגה לא הייתה מסוגלת אי פעם להרכיב ממשלה בלי
לגרום למיעוט הדתי להטות את המאזן (למרות כל זאת, הערבים באופן
כללי מדגישים את האופי הדתי של הציונות וישראל). הזלזול בכבוד
של הציונים האוכלים חזיר וזורקים את כל מסורות היהדות שלהם,
הביאה, מאז ראשיתה של הציונות, לניכור הספרדים שהם, כמו שאר
המוסלמים והנוצרים במזרח התיכון, חברה מסורתית.
4. התנועה הציונית מאמינה בעלייה של כל או מרבית היהודים
לפלסטינה כפתרון פוליטי לבעיה היהודית. הגירה המונית אינה מושג
זר לאשכנזים, הואיל וההיסטוריה של יהדות אירופה גדושה בדיכוי
ובפיזור, כפי שהם גורשו ממדינה אחת לאחרת. נדידות אלו גרמו
לאירופאים לראות את היהודים האשכנזים כנוכרים חסרי שורשים.
בסוף, מספר רב מהם היגר לאמריקה. רבים מן היהודים האשכנזים חיו
גם כן בגטאות, מנותקים מהאוכלוסייה הסובבת ומבוערים משפתם
וממנהגיהם. הם לא התלבשו כמו שכניהם או אכלו את אותו האוכל.
מצב זה נמשך לתוך המאה התשע-עשרה, ובמקומות אחדים עד המאה
העשרים. מצד שני, המושג של הגירה המונית היה זר לספרדים, הואיל
והם לא גורשו מאף מדינה ערבית או איסלאמית (מלבד על ידי
הנוצרים לאחר נפילתה של ספרד המוסלמית). הם לא חיו בגטאות, אלא
ברובעים לעתים הומוגניים ולעתים מעורבים. הם דיברו את אותה
השפה וחלקו את התרבות של הקהילה האיסלאמית, נהגו באותן מסורות
ולבשו את אותם בגדים. הם אכלו את אותו האוכל והשתתפו באותם
ערכים. אבי סירב לשנות את הלבוש הערבי המסורתי שלו. הוא סירב
ללבוש חליפה אירופאית והמשיך לחבוש תרבוש בקיץ וכאפיה בחורף.
הוא סירב לקצץ את שפמו הארוך ונהג לומר "שפמו של גבר הוא סימן
לכבוד ולגברות שלו." הוא היה גאה לצאת כשהוא לבוש בעבייה [1]
שלו הרקומה בצבע הכסף ולעג לדור הצעיר שחיקה את האירופאים. הוא
סירב לגמרי לדבר עברית ובקביעות דיבר ערבית עד ליום מותו.
שורשי היהודים הספרדים מרחיקים לכת באדמת האיסלאם, ואם הם כן
הסתובבו תמיד היה זה למדינה איסלאמית אחרת. המוסלמים התייחסו
לספרדים כאל חבריהם האזרחים. היהודים בחצי האי ערביה, ובמיוחד
בתימן, עברו תהליך של ערביזציה במשך הזמן. לכן היהודים חיו
בבטחה בעולם הערבי מאז שחר ההיסטוריה; זאת אומרת, עד שעשו להם
טרנספורמציה לישראל ב-1948. היליד היהודי חש שהוא אחד התושבים
הוותיקים ביותר באזור ולעתים קרובות מאוד היה מסתכל על האנשים
באופן כללי שבאו אל הערים, שם הוא בדרך כלל חי, כחיצוניים.
הספרדים, במיוחד אלה מעיראק, תימן ומרוקו, משתמשים בצורת
ההיגוי הקוראנית הקלאסית של העיצורים, אפילו כאשר הם מדברים
ערבית מדוברת. יהודי ספרד שגורשו יחד עם אחיהם המוסלמים והלכו
לתורכיה ולבלקן (ולצפון אפריקה) אינם "אירופאים", כפי
שהיסטוריונים ציונים (כמו ברנרד לוויס) מכנים אותם, אלא מזרח
תיכוניים.
5. הציונות היא תנועה התנחלותית אשר דחקה את האוכלוסייה
הילידה. הספרדים נהגו לשמוע דיווחים על היהירות וההפליה הגזעית
של האשכנזים הציונים מקרוביהם היהודים בפלסטינה, ומספרדים
אחרים שהיגרו לפלסטינה ולאחר מכן חזרו לביתם. הספרדים הבחינו
שכל מנהיגי התנועה הציונית היו אשכנזים. האפליה הרחיקה את
הספרדים מהתוכניות של הציונים. יתרה מזאת, ספרדים שהייתה להם
תובנה לקחו חלק במאבק נגד הציונות יחד עם המוסלמים והנוצרים.
במצרים חבר אשכנזי מחובבי ציון כתב מכתב ב-13 בדצמבר 1910
למשרד הציונות בקלן. הוא תיאר את התנגדות יהודי מצרים
לרעיונותיהם של הציונים. הכותב אמר שהם היו הרוב המכריע בקהילה
היהודית המצרית. הפרו-ציונים היחידים היו המיעוט שהיגר לשם
מאירופה במהלך שלושים השנים הקודמות ואשר לא יכלו לחדור לקהילה
הילידה. הוא המשיך ואמר שראש הקהילה היהודית המצרית, מיסייה
קאטאני, שם את תוכניתו של הרצל מטרה ללעג [2]. אינטלקטואלים
יהודים רבים, עם יעקב סאנועה (או אבו-נאדארה) בחזית, הצטרפו
למאבק העממי נגד שלטון זר. סאנועה היה מחזאי ועיתונאי שהקים את
התיאטרון המצרי הראשון ב-1870. אנשים אחדים קראו לו "מולייר
המצרי". תחת השם של אבו-נאדארה, הוא גם פרסם את כתב העת
ההומוריסטי הראשון בעולם הערבי שהכיל קריקטורות ב-1876.
הבריטים הגלו אותו לפריז, שם הוא המשיך את כתיבתו נגד
ההתנחלות. הוא היה אחד מחלוצי הדוקטרינה "מצרים עבור המצרים"
ו"מצרים עבור כל המצרים"; סיסמא זו עלתה במפגשים עממיים אל מול
הפירמידות. בקהיר, המפלגה האנטי-ציונית עשתה אסיפת תמיכה בראש
הקהילה ונוצרי מונה לנהל את בתי הספר של הקהילה ולהפסיק את
התעמולה הציונית בבתי הספר. הציונים האשכנזים היו נחושים בדעתם
להשיג כספים עבור פלסטינה, אך יהודי מצרים הגיבו שזה מיועד
לגרום להם לעוני ולהתפוררות. האשכנזים היו קהילה נפרדת מיהודי
מצרים, לא רק בגלל הציונות שלהם אלא גם בגלל הכפירה שלהם.
הואיל והציונות הפוליטית הייתה חילונית, הציונים האשכנזים היו
נוכריים ליהודי מצרים. בחוגי הציונים, הדיבורים נסבו בעיקר על
יהודי אירופה, כאילו שהספרדים לא היו קיימים. "איזו משמעות
יכולה להיות לציונות, המתבטאת במונחים של מחשבה רוסית, לגבי
אלה שספגו את הפילוסופיה של המזרח והיו מושפעים רק באופן שטחי
על ידי הערכים המערביים. אילו פתרונות היו לציונים להציע
לבעיות שלהם" [3].
במאי 1938, בתקופת המרד של הפלסטינים, כשכמה אזרביז'נים הפגינו
נגד "היהודים", והפרלמנט המצרי דרש נקיטת אמצעים נגד בעלי ההון
היהודים, הרב הראשי במצרים, חיים נחום אפנדי, קרא אל הקהילה
שלו להגן על ארצם נגד הציונים והאיץ בהם לתרום לסיוע לפליטים
הפלסטינים [4]. קריאה זו הוכיחה את טענתו של חיים וייצמן
"הציונות לא קיימת במצרים." בשנות הארבעים, יהודים רבים היו
מעורבים במפלגה הקומוניסטית המצרית, או בארגון MDLN לשחרור
לאומי. הקראים הרכיבו ארגון קומוניסטי משלהם בקהיר (הכוכב
האדום) להיאבק נגד הציונות והאימפריאליזם. למרות זאת, חוגים
מוסלמים חילוניים בקהיר האשימו את כל היהודים שהם "ציונים"
ו"מסייעים לאימפריאליזם". לאחר הקמת מדינת ישראל, ובמיוחד לאחר
סואץ (1956), יהודי מצרים למעשה נאלצו לעזוב את הארץ שבה הם
חיו יותר מאלפיים שנה. מתוך 79,000 יהודים שם ב-1946, רק 2,000
נותרו. שני שליש מן המהגרים הלכו למערב. השליש האחר, הואיל
והיה עני מדי ללכת למערב, היה חייב ללכת לישראל. אנואר סאדאת
ידע איזו טעות עשתה הממשלה המצרית וקרא ליהודי מצרים בישראל
"לחזור כאזרחים ממדרגה ראשונה" - הערה אירונית על הסטאטוס
המעמדי המשני שלהם בישראל [5].
באלג'יריה נכשלו הציונים בניסיונותיהם להביא את היהודים
לפלסטינה. 150,000 מיהודי אלג'יר (99 אחוז) היגרו לצרפת,
ומטוניס 60 אחוז מהיהודים הלכו לצרפת ולארצות אירופאיות אחרות
[6].
בעיראק, היהודים לקחו חלק בחיים התרבותיים, החברתיים
והפוליטיים של המדינה, ורבים היו רדיקלים. היו מלומדים יהודים
מפורסמים כמו מאיר בסרי, המשורר אנואר שאול, מורד מיכאל, יעקב
בלבול, האחים סלים וסלמן דרוויש, אברהים יעקב, עובדיה וסלים
אל-כתיב וסלים קטן. הסופרים היהודים היו בין הראשונים שתרגמו
עבודות משפות אירופאיות לערבית. הם הוציאו לאור כתבי עת שונים
כמו אל-חריס (1920), אל-מיסבח (1924-1929), אל-חאסד
(1929-1937), אל-בוסטן (1929-1938) ואל-באריד אל-יומי (1948) -
כולם היו בערבית - והיו פעילים בכתבי עת עיראקיים אחרים. משנות
העשרים היהודים בלטו בתיאטרון מודרני עיראקי ובעיקר בתחום
המוסיקה הערבית והעיראקית. ראה רשימת המוסיקאים היהודים
העיראקים בעבודתו של י. קוג'מן (1978) [7].
חוגים לאומנים קיצונים אחדים האשימו את יהודי עיראק "בשיתוף
פעולה עם האימפריאליזם". האשמה זו הייתה מבוססת על התנגדותם של
כמה נכבדים יהודים לעצמאות עיראקית, אבל בעמדה זהה זו אחזו כמה
מוסלמים מזרח-תיכונים ונוצרים כפי שנראה בתצהיר שעשה הנציב
העליון הבריטי בעיראק ב-11 ביוני 1921 לשר המושבות [8]. יהודים
רבים ראו בכך שחלוקת המזרח התיכון למדינות קטנות ולממשלות
אזוריות תחת מנהיגות מקהילה אחת או אחרת תהווה פגיעה במיעוט
הדתי ותעודד שוביניזם כתתי ואזורי. אחרים, לעומת זאת, רצו
בדיוק בכך, ובלבנון נראו התוצאות. כמה ממנהיגי היהודים שלחו
מברקים לעיתונים עיראק ואל-נהדה ב-1 בספטמבר 1918, בהם הם
הביעו את תמיכתם להתנגדות הערבים להצהרת בלפור [9]. ב-13
בספטמבר 1929 יהודים השתתפו במפגן לאומי במסגד היידאר-חאנא,
בהשתתפות ג'עפר אבו אל-טימן ואחרים שנאמו. המשורר היהודי,
אנואר שאול, האשים את האימפריאליזם הבריטי בפלסטינה ואמר
שהצהרת בלפור נועדה לשרת את השאיפות להתנחלות [10], ובספרו,
'הפעילות הציונית בעיראק', כהן חיים יוסף כתב שנוכחות הבריטים
הייתה הגורם החשוב ביותר לציונות בעיראק. לאמיתו של דבר, במרץ
1921 הבריטים נתנו לארגון הציונות המסופוטאמי לפעול בעיראק.
שנתיים לאחר מכן הוסר ההיתר, אולם זה לא מנע מחופן יהודים
אשכנזים זרים להמשיך באיסוף הכספים שלהם ו"לייצג" את יהודי
עיראק בועידות הציונות העולמית. למרות הסיוע שקיבלו שליחי
הציונות מהבריטים, נתיני עיראק היהודים היו אדישים או עוינים
לציונות. כשהותר ל"מועצת הציונות" לנהל פעילות פוליטית, הנציב
העליון הבריטי קיבל משלחת של יהודים שהביעו את התנגדותם.
הציונים, אם כן, נכשלו בשכנוע כל אישיות חשובה מלבד האיש הידוע
בשם "המורה", ששמו האמיתי היה הרון ששון. במלאת שנה להצהרת
בלפור, סר ארנולד ווילסון כתב למשרד המושבות שההצהרה לא עוררה
שום עניין בעיראק. הוא הוסיף שהוא שוחח על העניין עם אישים
יהודים, אך הם הביעו את תחושת השייכות שלהם לעיראק, אותה הם
תיארו כגן עדן בהשוואה לעוני בפלסטינה [11]. עמדה זו הייתה גם
עמדתו של מנחם סאלי דניאל, אחד ממנהיגי היהודים של בגדאד ובעל
קרקעות גדול. הוא שלח מכתב לארגון הציונות כשהוא מתריע מפני
ההרס שהציונות יכולה להביא ליהודי עיראק, ושהציונות יכולה
לגרום לניכור היהודים מן העיראקים ולפגוע ביחסים הבין-עדתיים.
הוא המשיך שכל ערבי חש שהציונות מתנגשת עם זכויותיו ולכן מוטל
היה עליו לא לחסוך בשום מאמץ כדי להיאבק בה. "כל סימן של אהדה
לציונות", הוא הוסיף, "יתפרש כבגידה במטרה הערבית." המחבר
מייחס זאת למצב הרגיש שיהדות עיראק מצאה את עצמה בו עקב הכוח
הכלכלי והתפקידים הממשלתיים שלה, במיוחד בבגדאד, שם היוו
היהודים שליש מן האוכלוסייה [12]. אחד מעורכי הדין היהודים
המפורסמים ביותר של בגדאד גם כן מתח ביקורת על הציונות. בעיראק
טיימס בשפה האנגלית מה-5 בנובמבר 1938, יוסוף אל-כביר כתב
שהצהרת בלפור הייתה מדיניות מסוכנת ופזיזה וציין את השטות של
האשליה ההיסטורית שהציונים נהגו לקשר את ה"זכויות" שלהם למדינה
עברית שנעלמה אלפיים שנה קודם לכן.
לאחר מלחמת העולם השנייה, ארגון הציונות שיגר משלחות לארצות
ערב כדי להבריח יהודים אל פלסטינה. אולם הנתינים היהודים אתגרו
ניסיונות אלה, ומספר היהודים שעזבו את עיראק, לדוגמא, בשנים
1946-1948 היה רק 65 [13]. רבים מן המהגרים האלה מספרים שהם
היו ילדים באותו זמן ושסוכני הציונות הונו אותם לעזוב את עיראק
ללא ידיעת וגם ללא הסכמת משפחותיהם. אנשים התחילו לעזוב את
עיראק בתחילת מלחמת העולם השנייה, במיוחד לאחר אלימות כנופיית
פושעים, הידועה בשם אל-פרהוד, ותנועת ראשיד עלי אל-גיילאני
ב-1941 שהקיפה את עיראק,סוריה, לבנון וארצות אחרות. היה זה
אסון להורי הילדים האלה. אחדים מהם הלכו לשגריר העיראקי
בירושלים ובכו כשהם מתחננים אליו להחזיר את הילדים הביתה. דן
רם, אחד משליחי הציונות, דיווח ליגאל אלון - ראש מבצעי החוץ של
ההגנה - במכתב מתאריך 9 באוקטובר 1945, שהפעילות הציונית אינה
מניבה תוצאות והציע שהשליחים האשכנזים יחזרו לפלסטינה [14].
אנצו סירני, ראש המשימה הציונית החשאית בעיראק, כתב מכתב
לסוכנות היהודית שבו הוא מביע דעה שתנועת הציונית נכשלה "עקב
אדישותם של הנתינים היהודים" [15]. אפילו לאחר ההתקפות וההרג
שהתרחשו בפרהוד העיראקי, היהודים עדיין לא הפגינו כל תמיכה
לרעיון ההגירה. סרני זוקף את זה לנכונות של היהודים לשכוח מה
שקרה להם ולהמשיך עם חייהם, ונוסף לכך להתפתחות הכלכלית המהירה
שנבעה מהמלחמה והפיצויים ששילמה הממשלה לקורבנות [16].
השליח היהודי לסוריה ולבנון, מונייה צ. מרדור, גם כן כתב
שהנתינים היהודים אינם מעוניינים בהגירה, ואז הארגון הציוני
החשאי הפנה את מאמציו לכיוון הנוער בלבד [17]. כאשר רות קליגר
הגיעה למצרים כדי לארגן את הגירת היהודים ולאסוף תרומות
מהעשירים, קטני פאשה, ראש הקהילה היהודית, הכריז שהוא ישסה את
הכלבים שלו בה ובכל שליח ציוני אחר [18].
כאשר הם הגיעו לטוניס לאחר מלחמת העולם השנייה, השליחים
הציונים מצאו שליהודי טוניס לא הייתה שנאה לגרמנים. יהודי
טוניס התקשו להאמין שהשואה התרחשה באירופה, היות והפאשה
המוסלמי של טוניס הבטיח ערובה לביטחונם בעת פגישה פרטית
בארמונו בה נכחו ראשי הקהילה היהודית ומנהיגי המוסלמים. הפאשה
הבטיח לנתיניו היהודים שהוא יגן עליהם כי הם היו דימים. כאשר
השפעתם של השליחים הציונים גברה לאחר המלחמה, מנהיגי הקהילה
הטוניסאית תבעו את גירושם. הם ניגשו לרשויות הטוניסאיות עם
מכתב התנגדות מן הקהילה היהודית על פעילותם - והם אכן גורשו
[19].
ב-1948 יהודים עיראקים השתתפו עם שכניהם המוסלמים והנוצרים
במאבק נגד הפרו-בריטי סאלי ג'אבאר ונגד הסכם פורטסמות'. כאשר
הפעיל היהודי שמרן עלואן נהרג בידי המשטרה, העיתון הימני
לאומני, אל-יאקזה, במהדורה של ה-5 בפברואר 1948, הלל אותו
כקדוש מעונה של העם העיראקי על מאבקו לחופש. הוא גם פרסם את
שמותיהם של היהודים שתרמו למטרת העם הערבי הפלסטיני [20].
ב-1946 יהודים עיראקים, מוסלמים ונוצרים התחילו את "הליגה
האנטי-ציונית" כדי להתנגד למזימות של הציונים ולהברחת יהודים
לפלסטינה וגם לשמר את זהותם העיראקית. בהתאם למערכות (1969),
בשעה שישיבות הציונות החשאיות התנהלו בנוכחות של בערך שלושים
ושישה איש ב-1948, עיתון הליגה (עוסבה) יצא יום יום ב-6,000
עותקים. ב-1949 המשטרה עצרה ארבעים ושמונה ציונים חשודים וכהן
מעיר על האירוע הזה "מעצרים אלה הביאו לחיסולה של התנועה
הציונית בעיראק" [21].
הפוליטיקאי הישראלי, אליהו אילת, טען ש"הספרדים אינם חפצים
להעביר את נאמנותם לישראל" [22], ובתקופת הסתערות הפרופגנדה
הציונית, הרב הראשי ששון כדורי הכריז כי "המנהיגים האחראים של
יהדות עיראק מאמינים שארץ זו היא מולדתם באש ובמים",
והמנהיגות, לפי דברי הרב הראשי, האמינה שהזמנים הקשים יחלפו
במהרה [23]. ב-11 בדצמבר 1949, ששון כדורי התפטר מתפקידו כראש
הקהילה היהודית מחמת המגבלות שהוטלו על היהודים כתוצאה מהמלחמה
בפלסטינה. בגיליון מה-30 בדצמבר 1949, העיתון הבריטי, הכרוניקל
היהודי, העיר "הרב הראשי ויהודי עיראק אינם אוהבים את הציונות
היות שהיא גרמה להם לקשיים. הם מעדיפים להישאר בעיראק ולחיות
תחת החסות של האיסלאם וסובלנותו. הם קשורים לבתיהם ולמסורות
שלהם, ולקברם של נביאיהם בעיראק. אין להם שום רצון לעזוב את
ארצם ולחיות במחנות פליטים בישראל. הם מאמינים שהאנשים שם אינם
ידידותיים למדי כלפי יהודים מזרחים" [24].
יהודי ספרד בטורקיה הצטרפו אל התנועה האנטי-ציונית גם כן. בין
1897 ו-1919 הם הוציאו לאור עיתון בשם אל-מאסיראנט שהתריע בפני
כל היהודים נגד הציונות [25].
למרות שהלאום והתרבות הצרפתית נכפו עליהם, משכילים יהודים
באלג'יריה הצטרפו להתנגדות הלאומית - במיוחד למרד של ג'אוזי
אבו אל-חייר ב-8 בנובמבר 1942. המרד סלל את הדרך לצבא האמריקאי
לשחרר את המגרב מהגרמנים. כשהיהודים גילו לאמיתה שהצרפתים הרסו
את היחסים היהודים/מוסלמים, הם לא היגרו לישראל אלא לצרפת.
בסוריה רוב היהודים הצביעו ברגליהם! למרות שהיו שם 27,770
יהודים בהתאם למפקד של 1943, 22,000 הלכו לאמריקה באמצע שנות
הארבעים [26].
לסיכום, הרוב המכריע של הספרדים התנגד לציונות או פשוט לא היה
מעוניין בה. באופן טבעי הם ניסו להישאר כל אחד בארצות
הערביות/מוסלמיות שלו. המיעוט ששיתף פעולה עם הציונים לא תפס
למעשה את החשיבות של הציונות עד שהוא נתקל באפליה הגזענית
במחנות העבודה בישראל. רובם הסתכלו אחורה בצער.

הציונות דוחה את הספרדים
באותה מידה שהספרדים התנגדו לציונות, השתיקה הזאת הייתה הדדית.
תנועת הציונות סירבה להביא יהודים אלה לפלסטינה או לתת להם
להשתתף בתוכניות ההתיישבות שלהם. זאת אומרת, מלבד אלפיים
תימנים, כורדים ואיראנים, ששוגרו לישראל כדי לעשות את עבודות
השוליים שהאשכנזים לא רצו לעשות. הסיבות החשובות ביותר
למדיניות זו היו כלהלן:
1. התנועה הציונית, בהיותה תנועה אשכנזית אירופאית, דאגה רק
ליהודים אשכנזים.
2. היות והם חיו בגטאות במשך מאות שנים, האשכנזים יצרו קהילה
סגורה אשר דחתה כל אחד מבחוץ.
3. כשהם מאמינים שהם העילית של העם היהודי, הם ראו את הספרדים
כנחותים ואינם מסוגלים לבצע עבודה חלוצית (ראה פרק שמיני -
דעותיהם של האשכנזים על הספרדים). היות ואין להם דבר מלבד
זילות כלפי הערבים, האשכנזים ראו את היהודים שחיו עם הערבים
באותו אור (ראה כדורי, 1970, 310-311). יתר על כן, היהירות
שלהם אינה מתירה להם להודות בפחד תת-הכרתי מערבים ומספרדים.
4. התרומות מיהדות העולם נחלקו בין תוכניות הציונים למפלגות
הציוניות; השתתפות הספרדים משמעותה הייתה הפחתת הכספים
לאשכנזים.

הגורמים להגירה
לאחר הקמת מדינת ישראל, מרבית היהודים מארצות ערב ואיסלאם
היגרו לישראל. ההיסטוריונים חלוקים לגבי הסיבות המדויקות לכך.
היסטוריונים ציונים תולים את זה ב"דיכוי היהודים על ידי
המוסלמים והערבים", אך היסטוריונים אנטי-ציונים מסכימים שזה
היה כתוצאה מקשר ציוני.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הממסד הציוני החליט להביא את כל
"הספרדים", אם כי החלטה זו בלבד לא הייתה מספקת כדי לגרום
ליהודים מארצות ערב ואיסלאם לעזוב ולבוא לישראל. כל האמצעים
שהפעילו הציונים כמו רמאות, טרור, שוחד ולחץ על ממשלות ערב לא
עזרו. בגלל סיבה זו, לציונים היה צורך בגורם אחר שידחוף את
הספרדים לידי הגירה. והגורם הזה היה כיתתיות שאת גרעיניה זרעה
ההתנחלות, ואשר ניזונה מהעימות הציוני-ערבי והקטסטרופה של העם
הפלסטיני. אדם חייב, בכל אופן, להימנע מהכללה, מאחר שהגורמים
המעורבים השתנו ממקום למקום ובהתאם למעמד וחברה. זה גם חל על
המניעים של הממשלות הערביות והאיסלאמיות שאפשרו ליהודים להגר
לישראל.
במהלך מלחמת העולם השנייה התברר לממסד הציוני שגרמניה הנאצית
השמידה את מאגר ההגירה היהודית מאירופה. יתרה מזאת, יהודי
אמריקה ואירופה לא הביעו רצון להגר לפלסטינה, וגם לא מרבית
האשכנזים מברית המועצות, לכן הממסד הציוני שינה את עמדתו לגבי
הגירת הספרדים מארצות ערב ואיסלאם. בין 1948 ל-1975, הרשויות
הצליחו להביא 819,000 אשכנזים (במיוחד מארצות סוציאליסטיות),
אך הממסד הציוני עדיין לא היה מרוצה היות ומרביתם סלדו מעבודת
כפיים וחלקם השתמשו בישראל כמקום ביניים בדרך לאמריקה. וכך
הוחלט להביא את הספרדים ככוח עבודה זול ולשירות צבאי. בן
גוריון לעתים קרובות הכריז "זוהי עלייה אשר תחזק את ביטחון
המדינה יותר מכל דבר אחר." שמעון פרס, מאוחר יותר ראש מפלגת
העבודה, הצהיר בסוף שנות החמישים שהגירה ממושכת תאפשר לישראל
להיות בעלת צבא בן-מיליון אשר בתמורה יסייע לישראל לכפות את
המנהיגות שלה על המזרח התיכון, הצהרה שנדחתה על ידי בן גוריון,
ראש הממשלה, מסיבות טקטיות. פרס, הנחשב לאחד הנצים של מפלגת
העבודה, והיה מנכ"ל משרד הביטחון, שינה את שמו הפולני מ"פרסקי"
למילה העברית פרס (עוף דורס). ישראל גם התכוונה ליישב את כל
השטחים שכבשה ואשר את תושביהם היא גירשה כדי למנוע את חזרתם
ולהצדיק את טענתה שמה שקרה שם היה פשוט "חילוף אוכלוסין" בין
ישראל ומדינות ערב. במהלך תקופה זו מספר "הספרדים" שהגיע
לישראל היה 751,000, או 48 אחוז מכלל הנהירה של 1,570,000.
הקטסטרופה של הפלסטינים, הערבים והאיסלאם היא שכוח-האדם האדיר
שהסיט את מאזן הכוח לטובת ישראל לא היה מארצות אויב, אלא בא
בדיוק מאותן ארצות ערביות, איסלאמיות וסוציאליסטיות. כשלון
דיפלומטי או לאומי זה דורש תחקיר זהיר מאוד. אנו יכולים לאמוד
את ההתפתחויות הכלכליות והצבאיות שהתרחשו בישראל כתוצאה מהגירה
המונית זו אם ניקח בחשבון שסך הכל מספר היהודים בפלסטינה בזמן
הקמת המדינה היה רק 630,000, שהיוו שליש מן האוכלוסייה. הנושא
גם כן דורש תחקיר על ההתפתחות הכלכלית שהתרחשה כתוצאה מהייבוא
של כוח עבודה זול לתוך ישראל (ראה פרק תשיעי). נוסף לכך, עלינו
להשוות את הנהירה עם ההגירה היהודית שהתרחשה מאז תחילת
ההתיישבות הציונית כדי למצות את הפרופורציה של יהודי האיסלאם.
ההגירה היהודית לפלסטינה ביחס למהגרים מתחום האיסלאם
(1882-1975) [27]:
- עלייה ראשונה 1882-1903: סה"כ מס' מהגרים 25,000 ; מס'
מארצות איסלאם 1,000 ; שיעור הספרדים 4%
- עלייה שנייה 1904-1914: סה"כ מס' מהגרים 40,000 ; מס' מארצות
איסלאם 2,000 ; שיעור הספרדים 5%
- עלייה שלישית 1919-1923: סה"כ מס' מהגרים 35,000 ; מס'
מארצות איסלאם 2,400 ; שיעור הספרדים 7%
- עלייה רביעית 1924-1931: סה"כ מס' מהגרים 82,000 ; מס'
מארצות איסלאם 9,800 ; שיעור הספרדים 12%
- עלייה חמישית 1932-1948: סה"כ מס' מהגרים 265,000 ; מס'
מארצות איסלאם 36,200 ; שיעור הספרדים 10%
- לאחר קום המדינה 1948-1975: סה"כ מס' מהגרים 1,570,000; מס'
מארצות איסלאם 751,000 ; שיעור הספרדים 48%

ישראל הצליחה להכפיל את האוכלוסייה שלה במשך שלוש השנים
הראשונות מאז הקמתה. את 559,675 המהגרים שהגיעו בין השנים
1948-1951 ניתן לחלק כך:
271,188 ממזרח אירופה
241,870 מדאר אל-איסלאם
46,617 ממערב אירופה, אמריקה וארצות אחרות. [28]

בשנת 1954 מספר המהגרים מאז הקמת המדינה הגיע ל-725,000. נחלק
להלן:
מארצות ערב והאיסלאם [29]
עיראק 125,000
תימן ועאדן 49,000
מרוקו/טוניס 90,000
טורקיה 35,000
איראן 27,000
סה"כ 326,000

ממזרח אירופה (קרי, אשכנזים, מלבד הבולגרים הספרדים):
בולגריה 38,000
הונגריה 15,000
רומניה 122,000
פולין 107,000
ארצות אחרות 117,000
סה"כ 725,000

ב-1954 שיעור הפלסטינים צנח מ-70 אחוז ל-11 אחוז עקב גירושם
ועקב הגירת היהודים. במהלך אותה תקופה 50,000 יהודים, שהיוו 7
אחוזים מכלל המהגרים וברובם ספרדים, עזבו את הארץ [30].
ב-1958 אברהם עבאס, יהודי סורי שהשתייך לאחדות העבודה (המפלגה
הסוציאליסטית הציונית) כתב שמספר הספרדים שהיגרו מאז 1948 היה
600,000 (מתוך כלל של 900,000 מהגרים במהלך אותה תקופה). הוא
פירט את ארצות מוצאם כלהלן [31]:
צפון אפריקה 150,000
עיראק 125,000
תימן 50,000
לוב 40,000
מצרים 40,000
איראן 35,000
טורקיה 40,000
בולגריה 40,000
יוון ויוגוסלביה 10,000
הודו 10,000
ארצות אחרות 60,000
סה"כ 600,000

סיפור הגירת היהודים מארצות ערב והאיסלאם לאחר 1948 הוא סיפור
מוזר. הוא מדגיש לא רק את הפעילויות הערמומיות של הממסד הציוני
אלא גם את כישלון המבנה הפוליטי של העולם הערבי והאיסלאמי ואת
הנאיביות והחולשה של יהודי האיסלאם בעמידתם מול השפעת הציונות
והמערב. ערבים ומוסלמים הקוראים את העובדות על אפליה
אנטי-ספרדית בישראל עלולים לא להיות מלאי אהדה והם יכולים בצדק
לומר שזוהי אשמתם בלבד על שהם הלכו לגור שם מלכתחילה. אין ספק
שהגורם הראשי בקטסטרופה זו הוא המזימה הציונית, אך היא לבד לא
הייתה מצליחה אם הקרקע שבו היא נשתלה לא הייתה מדושנת על ידי
ההתנחלות והטרגדיה הפלסטינאית של 1948.
מקורות לאומנים ערבים מציינים שהבריטים והצרפתים תמכו ביהודים
בארצות ערב וסייעו להם אל תוך תפקידים רמי דרג בממשל וגם עודדו
אותם על השתדלותם הפיננסית והמסחרית. אם הדבר נכון לגבי המאה
העשרים, הוא עדיין אינו חושף במידה מספקת איך מעורבות מערבית
מעמיקה בעולם הערבי והאיסלאמי גרמה לנזק במעמדם של היהודים מאז
המאה השמונה עשרה.
תיארנו לעיל כיצד המדינה האיסלאמית העדיפה יהודים על פני
נוצרים בנושאי המדינה והכלכלה. אולם ארצות אירופה ניסו, מן
המאה השמונה עשרה, לחזק את השפעתם באימפריה העותומאנית על ידי
התערבותם בעניינים הפנימיים ובהגנה על "האינטרסים של הנוצרים"
באמצעות קפיטולציה. הנוצרים גם נהנו מחסותה של הכנסייה ושל בתי
המיסיון הנוצריים באירופה והם קיבלו סיוע מסוחרים אירופאים.
עלינו להזכיר שהסחר היה מונופול בידי הבריטים ממחצית האימפריה
העותומאנית, והמחצית השנייה הייתה בידי הצרפתים. הייתה זו חברת
סחר בריטית, חברת לבנט, אשר אסרה את השימוש במתורגמנים יהודים
בסוריה הגדולה. ערבים נוצרים התחילו לשלוח את ילדיהם לאירופה
לשם השכלתם וכשהם היו חוזרים הם היו מקבלים עבודות בממשלה
שקודם היו של יהודים. בו זמנית, אנטישמים אירופאים (דיפלומטים
וכמרים) החלו לייצא את המיתוס שהיהודים הרגו ילדים נוצרים כדי
להשתמש בדמם לאפייה של מצות. באירופה זה הצית פוגרומים
אנטי-יהודיים במשך מאות שנים. בעולם האיסלאמי לא היו כלל
האשמות כאלה של רצח ריטואלי עד המאה התשע-עשרה. המקרה הידוע
ביותר במזרח התיכון היה היעלמותו של האב טומאסו בדמשק בשנת
1840 כאשר השגריר הצרפתי, ראטי מנטון, עורר רגשות
אנטי-יהודיים. האנטישמיות, אם כן, הייתה ייבוא אל תוך המזרח
התיכון, ובמיוחד אל תוך חוגים נוצריים, על ידי מתנחלים
אירופאים שניצלו את התחרות בין הקהילות בסחר ובתעסוקה בממשלה
כדי לקדם לאומנות כיתתית.
בתוך הקהילה המוסלמית, מן המאה השמונה עשרה והלאה, תחום
האיסלאם היה חשוף לפלישות עזות בחזיתות הכלכלית, הצבאית
והתרבותית, אשר הגיעו לשיאן בשנת 1918 עם שעבודו המוחלט לשליטה
האירופאית. במהלך תקופת המפלה הזו המוסלמים החלו להביע את
התמרמרותם על הקהילות הלא-מוסלמיות. למרות ההגנה שהוענקה
ליהודים על ידי הרשויות, מעמדם נחלש בהשוואה לבני ארצם. זו לא
הייתה התדרדרות פיננסית, היות ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם
לקחו חלק בהתפתחויות הכלכליות והפכו להיות אמידים, אלא היא
הייתה במקביל להתדרדרות ביחסי הקהילה שסיבותיה היו הגורמים
הבאים:
1. לאחר 1918 הרשויות הבריטיות והצרפתיות העדיפו לא-מוסלמים
במערכות הפוליטיות והכלכליות שלהם בארצות ערב. היו לכך סיבות
שונות, כמו מדיניות ההבדלה הכיתתית, חשדנות האימפריאליסטים
באיסלאם, והכישורים המקצועיים שהמיעוט התחיל לרכוש בבתי הספר
המודרניים שלהם (ראה פרק ראשון). כל אלה הובילו לצמיחה של
הקנאות הבין-עדתית.
2. ערעור שיווי המשקל הבין-עדתי כתוצאה מהקמת מדינות ערביות
אזוריות.
3. תעמולה נאצית אנטי-יהודית בשנות השלושים ובתקופת מלחמת
העולם השנייה, כולל התוכנית הערבית של יוניס בכרי "זוהי
ברלין".
4. התיישבות אשכנזית ציונית על חשבונה של האיכרות הפלסטינית,
הקמתה של מדינת ישראל, הריסתם של מאות ערים וכפרים, גירושם של
מרבית הנתינים הפלסטינים והפקעת רכושם ואדמתם, משטר צבאי לאחר
1948 לכל הפלסטינים שנשארו בתוך הישות הציונית, וסיפוח יותר
מ-80 אחוז מהאדמות של המיעוט הזה בנוסף לאדמות הפליטים.
בנוסף לכל זה היה הדם - הדם שזרם בין הציונות לערביזם, שפיכת
הדמים של דיר-יאזין, כפר קאסם ועין-זייתון בין היתר. ואז באה
המלחמה התלת-צדדית נגד מצרים ב-1956.
5. תעמולה ציונית אנטי-ערבית באירופה ובאמריקה אשר ניצלה את
מצבם הקשה של הספרדים במטרה לגרום להם להגר לישראל.
אין ספק שהיהודים הפיקו תועלת מהמערכות הפוליטיות והכלכליות
שהוקמו בארצות ערב לאחר המלחמה הגדולה. הם פתחו בתי ספר רבים
ומוסדות חינוך, פיתחו מסחר משל עצמם וקיבלו משרות בממשלה.
המושל העליון הבריטי לעיראק קבע ב-1918, לדוגמא, שיש לעודד את
הקהילה היהודית בבגדאד [32]. התקדמות היהודים לא הייתה בגלל
הבריטים או הצרפתים בלבד, אלא עקב סיבות היסטוריות אחרות:
1. מרבית היהודים היו עירוניים בעוד שמרבית המוסלמים חיו באזור
כפרי.
2. מאחר שהיהודים לא היו חלק מהעילית הצבאית והפוליטית בדאר
אל-איסלאם, במשך כמאות שנים הם התרכזו בפעילות מסחרית
ופיננסית. יחסיהם עם יהדות העולם סייעו להם בכך, וכשדלתות
הקדמה נפתחו הם היו מהירים יותר בנקודת הזינוק מאחיהם
המוסלמים.
בשנות השלושים התעורר מעמד חדש של עובדים ואינטלקטואלים
מוסלמים אשר מצא ששיעור היהודים במעמדות העליונים והביניים היה
יחסית גבוה משיעור המוסלמים. פרדוקס זה התרחש גם כן באירופה,
אמריקה וקודם במדינה האיסלאמית. בגרמניה המפלגה הנאצית ניצלה
זאת כדי לעלות לשלטון ולחזק את השפעתה גם בגרמניה ומאוחר יותר
בכל הארצות שהיא כבשה.
בארצות המערביות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות, האליטות השולטות
החליטו לנצל את התעשייה היהודית כדי לתמוך בשלטון הקפיטליסטי
והקומוניסטי כל אחד בהתאם, כפי שבעבר מדינת האיסלאם עשתה שימוש
בפעילות של היהודים כדי לחזק את האיסלאם, במיוחד בספרד
המוסלמית.
במדינות ערביות מודרניות חוגים מסורתיים, נוסף על כמרים
ומנהיגויות דמוקרטיות לאומניות, ניסו לשמר את השוויון, את
הסובלנות ואת התחרות ההוגנת בקרב הקהילות. כל הקבוצות
השמאלניות, כמו זו של ג'עפר אבו אל-טימאן בעיראק, הכריזו על
הצורך באחדות לאומית בלתי-השתייכותית כדי לעמוד מול
האימפריאליזם והריאקציה. אולם, חוגים קיצונים ימנים היו
מושפעים מן הפרופגנדה הנאצית והאמינו בעיקרון של "אויביהם של
אויבי הם חבריי", בתקווה לשחרר את עצמם מן האימפריאליזם הבריטי
והצרפתי בסיוע גרמניה הנאצית. קבוצות אלה לא הבינו
שהאימפריאליזם של גרמניה הנאצית היה הרבה יותר גרוע מן הזן
הבריטי. הם גם היו מושפעים מהאנטישמיות הנאצית. למרות הסיוע
המועט שקיבלו קבוצות אלו בקרב המעמד העליון ומעמד הביניים, הם
רכשו קהל מעריצים עממי גדול באמצעות ניצול העוינות העממית
לקולוניאליזם ואהדה ציבורית להתמרדות הפלסטינית בשנות השלושים
[33]. כמה גולים סורים ופלסטינים הצטרפו, והסיתו את אחיהם
המוסלמים בארצות ערב נגד בני ארצם היהודים [34].
שורש הסיבה לבעיה זו היא שחוגים כיתתיים קיצוניים אינם יכולים
להבדיל בין הציונים הזרים לבין היהודים המקומיים, אשר היו במשך
מילניום חלק מהותי של דאר אל-איסלאם. חוץ מזה, היה קל יותר
למרוד ביהודי חלש אחד מבני ארצם מאשר לצאת ולשחרר את פלסטינה
בכוח. זו הייתה הטעות הגדולה ביותר שהערבים הלאומנים עשו במאה
העשרים. הטרגדיה של הפלסטינים ב-1948 הייתה עצומה, אך הגירת
יהודי האיסלאם לישראל הייתה אפילו גדולה יותר, לא רק ליהודים
המעורבים אלא גם לפלסטינים ולכל הקהילה האיסלאמית. היא הטתה את
מאזן הכוח לטובת ישראל.
המדינה האיסלאמית, ואפילו העותומאנית, שמרה על שיווי המשקל
הבין עדתי לאורך מושבותיה בעת שהם נותרו מאוחדים תחת ממשלה
אחת. לאחר החלוקה של המדינה האיסלאמית למספר מדינות קטנות
נוצרו סכסוכים בין עדתיים אין סופיים עקובים מדם.
הגורם הנוסף אשר ערער את מעמדם של היהודים בחברה האיסלאמית היה
הקמתם של תאים ציוניים מזוינים חשאיים בתוך מדינות ערב. על אף
העובדה שארגונים אלה הוקמו על ידי סוכנים חשאיים אשכנזים
שנשלחו מפלסטינה ושהם נכשלו לחלוטין להביא מספר גדול של יהודים
להגר לישראל, הם כן הצליחו לזרוע ספקות וחשדות בראשם של
המוסלמים לגבי האמינות של בני ארצם היהודים.
זאת ועוד, תעמולה ציונית אנטי-ערבית באמריקה ובאירופה, יחד עם
ההפגנות שאורגנו על ידי סוכנים ישראליים, ייסרו את הערבים
והמוסלמים בקשר ליהודים בארצות ערב. פעילויות ציוניות אלה בחוץ
לארץ רק החמירו את מצב היהודים בדאר אל-איסלאם [35].
לממשלת עיראק בסופו של דבר הייתה סיבה נוספת לתמוך ביציאה
המונית של יהודים: להיפטר מיהודים רדיקלים וקומוניסטים. השאה
של איראן גם כן עודד 3,000 יהודים קומוניסטים להגר לישראל.
האמונה הרווחת במזרח התיכון היא שהאומות המערביות ייעצו
לממשלות הערביות להקל על הגירת היהודים בתמורה ליישוב בשנית של
פליטים פלסטינים. אלה האוחזים באותה דעה מציינים שמנהיגי
המדינות הערביות באותו זמן היו פרו-מערביים קיצונים ושהחרמת
רכושם של היהודים על ידי מדינות ערביות אחדות הייתה חלק
מקנוניה שמטרתה הייתה "להצדיק" את הפקעת רכושם של הפלסטינים
בישראל. דעה זו מגובשת בתזכיר ממשרד החוץ הבריטי מה-5 בספטמבר
1949 אודות יישובם מחדש של 100,000 פליטים פלסטינים בעיראק
בתמורה לייצוא של 100,000 יהודים לישראל [36]. לאחר שממשלת
עיראק הכריזה במרץ 1951 שהיא מקפיאה את הנכסים של היהודים
שבחרו לוותר על אזרחותם ולהגר לישראל, לורד סמואל, הציוני
הבריטי, הציע למלך עבדאללה מירדן את גירושם של יהודי עיראק ואת
הפקעת נכסיהם כ"עין תחת עין" למה שארע לפלסטינים. דעה זו נתמכה
בסנאט העיראקי על ידי מוזאהים אל-פאצ'צי על בסיסה של הצעה מאת
סופר ציוני אמריקאי. באותו זמן דווח בעיתון סקרייב בלונדון,
ששר החוץ הישראלי, משה שרת, הבהיר שבכל הסדר עתידי על הרכוש
הפלסטיני המוקפא תתבצע הפעלה על רכוש היהודים המוקפא בעיראק.
דיפלומטים ישראלים כבר היו פעילים בוושינגטון, בפריז ובלונדון
בניסיון להסדיר את הגירתם של היהודים ממרוקו, טוניס, מצרים,
עיראק, איראן ותימן, אשר גררו את הכוחות המערביים להפעיל לחץ
על מדינות ערב ואיסלאם. כמובן, שהתיאוריה של "חילוף אוכלוסין"
הייתה חסרת בסיס היות והאוכלוסיות המעורבות, יהודים ופלסטינים,
לא נתנו את הסכמתן לחילוף כזה. הפלסטינים לא קיבלו את הרכוש של
היהודים ולא ההיפך, אבל שתי הקבוצות איבדו את הכל. השגרירות
הבריטית בירושלים העירה שישראל תקבל ברצון את המהגרים שיהוו
כוח עבודה זול ושישראל תדרוש שעיראק תקלוט את הפליטים
הפלסטינים במקומם של היהודים שעזבו [37, 38]. ההיסטוריון
הישראלי תום שגב אומר ש"ישראל הייתה זקוקה בדחיפות למהגרים
אלה", ועיתון הארץ כתב ב-13 באפריל 1949 ש"רבים ראו אותם
כבשר-תותחים" [39]. ישראל וארגון הציונות העולמי השתמשו בכל
סוגי הלחץ והתעמולה כדי להכריח את הממשלות הערביות לדחוק החוצה
את האוכלוסיות היהודיות שלהם. במרץ 1949 התעמולה הציונית טענה
שעיראק הוציאה להורג בתלייה שבעה יהודים על פעילות ציונית.
האמת היא שהשבעה האלה כבר נמלטו מעיראק לפני המשפט שלהם. ישראל
ניסתה יותר מדי בכדי למנוע מהבנק העולמי להעניק הלוואה לעיראק,
ארגנה הפגנות מול שגרירויות עיראק מסביב לעולם והציקה לשגריר
עיראק באומות המאוחדות בכל פעם שהוא נכנס לבניין או יצא ממנו.
ישראל פנתה לאו"ם ולאלינור רוזוולט עם האיומים שלה לנקוט
באמצעים חריפים כלפי הערבים בתוך ישראל ולארגן תנועה חשאית נגד
נורי סאעיד בתוך עיראק [40].
לגבי יהודי תימן, הרשויות הבריטיות, עם התפרצות מלחמת
הפלסטינים ב-1948, מנעו מהיהודים לעזוב את עאדן. ארגון הציונות
הפעיל לחצים דיפלומטיים כדי לבטל את החרם הזה. נציג הקונגרס
היהודי העולמי, לאון קובוביצקי, נפגש עם מוחמד ג'יבלי, נציג
האימאם, כדי לדון בשאלת הגירת היהודים מתימן ומהאזורים שתחת
חסותה של בריטניה. ג'יבלי נאות לשכנע את האימאם. לאחר שהמצרים
חתמו על שביתת נשק עם ישראל, האימאם הגיע להסכמה על תוכנית
ההגירה [41]. שליח הסוכנות היהודית, יוסף צדוק, לאמיתו של דבר
נפגש עם האימאם ושליח ממשרד הקליטה, עובדיה טוביה, נפגש עם
סולטאן אל-עוואדהלי [42]. הם הצליחו להעביר 50,000 יהודים
מתימן ועאדן במבצע "מרבד הקסמים", בנוסף ל-35,000 תימנים
שהיגרו כבר קודם לפלסטינה, אך יהודים אלה שילמו את המחיר ברכוש
ובכבוד, כפי שנראה להלן.

הטרדה קנאית
ששת הגורמים שדנו בהם קודם יצרו אווירה אנטי-יהודית בארצות ערב
והיו כמה מקרים של התפרעויות נגד יהודים, תקיפות והריגות אשר
סייעו לישראל להעביר את רוב היהודים לישראל. השאר היגרו לארצות
מערביות (מספר היהודים שעדיין חי בארצות ערב הוא 63,000, חלקם
הגדול במרוקו. עורכי מחקר בסימפוזיון באוניברסיטת בגדאד העריכו
שיש שם 21,000) [43]. להלן תמצית המאורעות הנוראים ההם.

עיראק
בספטמבר 1934 שר הכלכלה והתקשורת פיטר מספר רב של עובדים
לא-מוסלמיים. לאחר מחאות מהקהילה היהודית, אחדים הוחזרו
לעבודתם. שנה לאחר מכן שר ההסברה שלח הוראות חשאיות לבתי הספר
התיכוניים ולמוסדות החינוך הגבוהים יותר להפסיק ללמד עברית
כשפה, מלבד למטרות דתיות. בספטמבר 1936 "הוועדה להגנת פלסטינה"
האשימה את יהודי עיראק בתמיכה בציונות. אחרי כן כמה תוקפים
אלמונים פתחו באש על שני יהודים והרגו אותם. למחרת, תוקפים
אלמונים שוב תקפו שני יהודים, הרגו אחד ופצעו אנושות את השני.
ב-27 בספטמבר 1936 הושלך רימון אל בית כנסת, אך לא התפוצץ. היה
זה ברור למדי שהתוקפים לא ידעו מה ההבדל בין בני ארצם היהודים
ובין המתיישבים הציונים-אשכנזים שהיו מהגרים מאירופה. לכן
הצהירו ראש הקהילה, ששון כדורי, והנהגת הקהילה על תיעובם כלפי
הציונות. מנהל בית ספר וסופר מפורסם, עזרא חדד, כתב במאמר
בעיתון אל-בילאד "אנחנו קודם ערבים ואחר כך יהודים". יעקב
באלבול אמר באל-אכבר מה-21 ביולי 1938, "הנוער היהודי רואה
בציונות לא יותר מאשר התנחלות ושליטה". ביולי 1937 שני יהודים
נהרגו בהפגנה נגד ממשלתו של חיקמאת סוליימאן, ובמהלך ההפגנות -
כתוצאה מהתקוממות הפלסטינים - נמשכו מתקפות רחוב על אזרחים
יהודים. באוגוסט 1938, שלושים ושלושה מנהיגים עיראקים יהודים
שלחו מברק למשרד המושבות בלונדון ולליגת האומות, בו הם הביעו
את התנגדותם לציונות ואת מסירותם למולדתם המהימנה. יחד עם זה,
סופרים ועיתונאים יהודים הביעו את הסתייגותם מהפעילות הציונית
ומתוכניות ההתיישבות בפלסטינה. באוקטובר 1938 ממשלת עיראק נטלה
על עצמה אמצעים שונים שהיו מיועדים לשכך כל תסיסה כיתתית
נוספת.
במאי 1941, במהלך מלחמת עיראק-בריטניה שבאה בעקבות ההפיכה
הצבאית של רשיד עלי אל-כילאני, כמה תקריות איבה כוונו על ידי
לאומנים כיתתיים נגד יהודים ברחוב. הם טענו שהיהודים הפיצו
עלונים פרו-בריטיים או פשוט קראו את העלונים שמטוסי הבריטים
הצניחו על בגדאד. היהודים הואשמו גם כן בשימוש במראות לשיגור
איתותים סודיים למטוסים נוסף על האשמות כוזבות אחרות. שלושה
עשר יהודים נהרגו, אשר עשרה מהם היו מהכפר הצפוני של סנדור.
הסיוע הצבאי הגרמני לא היה מספיק כדי להלום בבריטים, ועיראק
הפסידה במלחמה. בתחילת יוני 1941, לאחר שממשלת אל-כילאני נפלה
והוא נמלט לאיראן, אלימות המונית פרקה עול. בתים וחנויות של
יהודים רבים נבזזו, רבים נפצעו ו-170-180 יהודים נהרגו. מספר
גדול יותר של מוסלמים נהרגו, חלקם פורעים וחלקם הגנו על בני
ארצם היהודים. אילו היהודים לא היו מוגנים על ידי שכניהם
המוסלמים, מספר הקורבנות היה מגיע לאלפים רבים. עלינו להזכיר
כאן את מנהיג השיעים בבגדאד, אבו אל-חסן אל-מוסאווי, אשר סירב
להוציא פתווה נגד היהודים והורה לשיעים לא לקחת חלק בטבח.
הכוחות הבריטיים שהגיעו לקרבת בגדאד סירבו להתערב להפסקת
שפיכות הדמים, מחשש לערער את הממשלה הפרו-בריטית החדשה. תפקידם
של הבריטים במאורעות האלה נראה חשוד, במיוחד מאז שהבריטים
החליטו לחסום את אחד המסמכים עד 1992 [44], ואת השני עד 2017
[45]. דוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, אמר שיחידות בריטיות
(גרקאים ואשורים) השתתפו במהומות נגד יהודים במאי 1941 [46].
למאורעות האלה, שתומרנו על ידי השגריר הגרמני, ד"ר פריץ גרובה,
ואשתו, הייתה השפעה מעמיקה על יהודי עיראק. ביטחונם התערער
בעקבות ההרג והם היו מודאגים לגבי עתידם בעיראק [47]. לאחר
מלחמת העולם השנייה, הוצבו מגבלות על סחר החוץ ומספר היהודים
בבתי הספר התיכוניים ובמוסדות הממשלתיים לחינוך גבוה יותר ירד.
שר ההסברה כפה מורים מוסלמים על בתי ספר יהודים ללימוד נושאים
שונים. מספר המורים היהודים בחינוך הגבוה יותר הופחת, ובבית
הספר למשפטים, למשל, היו רק תשעה סטודנטים יהודים מתוך סך של
שלוש מאות סטודנטים. צעדים אלה ננקטו על ידי ממשלה פרו-בריטית
בכדי להשביע את רצון הלאומנים הכיתתיים ולהוכיח את כתב האמנה
הלאומני שלה. בינתיים, תנועת הציונות החלה את הפעילות החשאית
שלה והצליחה להרעיל את האווירה נגד היהודים, בעיקר בחוגים
הימניים. מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר מוחמד פאדיל אל-ג'אמאלי, הודה
בכך בעדותו בפני המשלחת האנגלו-אמריקאית בקהיר (מרץ 1946). הוא
תיאר את הקשיים שנתקלה בהם ממשלתו בניסיון לשמור על השלום בין
היהודים והמוסלמים. שנתיים לאחר מכן אל-ג'אמאלי אמר "גורל
היהודים בארצות האיסלאם תלוי בהתפתחויות בפלסטינה." נורי סאעיד
אמר בתגובה "יהודי האיסלאם הם "בני ערובה" של מדינות האיסלאם."
וכך הערבים נפלו לתוך המלכודת הציונית.
ב-1948 יהודים השתתפו במהומות נגד הסכם ה שלום פורטסמות'
הפרו-בריטי, בניסיון להוכיח את לאומנותם ואת נאמנותם לעיראק,
אך זה עורר את זעמם של הבריטים ושל הלקוחות שלה במשטר העיראקי.
ב-27 באפריל 1948 הממשלה חוסלה בקרב של אל-ג'יסר שבו נהרגו
שוטרים ומפגינים רבים. המפגינים השתלטו על הרחובות והמהומות
התפשטו עד סולימנייה, ארביל, קירקוק ומוסול. נורי סאעיד נעלם,
סאלי ג'אבר נמלט לקהיר ופאדיל אל-ג'אמאלי לא עזב את ביתו -
שלושתם ליקקו את פצעיהם והתחילו לזמום לחזור לשלטון. מאוחר
יותר רבים הועמדו למשפט והושלכו לכלא. אחרים, כולל יהודים,
הוצאו להורג בתלייה. בלי ספק, אחת הסיבות להגירה ההמונית הייתה
חיסולם של היהודים הרדיקלים.
כאשר האומות המאוחדות הצביעו בעד החלוקה של פלסטינה ב-29
בנובמבר 1947, ראש הקהילה היהודית הכריז על התנגדותו לציונות
ועל תמיכתו בזכותם של הפלסטינים. למרות זאת מפגינים אימצו את
הסיסמה "מוות ליהודים" לאחר שעבד אלקאדר אל-חוסייני נהרג בקרב
על הקסטל, על יד ירושלים. ב-27 באפריל 1948 אחד מבתי הכנסת
בבגדאד נשרף כליל. לכן יהודים הפכו להיות מעורבים באופן פעיל
בליגה האנטי-ציונית אשר ארגנה הפגנות נגד אימפריאליזם וציונות.
לאחר ייסוד ישראל, הוטל מצב חירום, ומוזאהים אל-פאצ'צ'י הכריז
"האמצעים החריפים הננקטים מכוונים ישירות רק נגד היהודים."
הממשלה פיטרה מספר גדול מעובדיה היהודים, כולל איברהים
אל-כביר, מנכ"ל משרד האוצר. הפיטורים הגיעו לשיאם באוקטובר
1948 כאשר כמעט כל העובדים היהודים פוטרו, ונאסר על בנקים
יהודים לנהל עסקים עם בנקים זרים. הממשלה עצרה יהודים, נוצרים
ומוסלמים חפים מפשע רבים.
הצבא העיראקי הוכן להישלח להציל את פלסטין, אבל הוא כמעט לא
השתתף בקרבות ולא כבש אף לא יישוב ציוני אחד. כשהצבא העיראקי
נסוג, משולש אום אל-פחם נמסר לישראל תחת הסכם רודוס בין ישראל
לירדן. בעיראק, המשפטים נגד היהודים נמשכו עם קנסות של עשרים
מיליון דינרים (דינר = לירה שטרלינג) שהוטלו לתשלום למשרד
הביטחון כדי לכסות את ההוצאות של "הקרבות העזים" שנלחמו כדי
"לשחרר" את פלסטינה. המשפט המפורסם ביותר מבין המשפטים הללו
היה של שאפיק אדס, איש עסקים יהודי מבסרה, שב-1946 מכר ציוד
לחימה בריטי לאיטלקים, ציוד אשר מאוחר יותר מצא את עצמו בידיהם
של הציונים. למרות שבית המשפט לא יכול היה להוכיח כל קשר הוא
נידון למוות וההון שלו - 5,000,000 דינרים - הוחרם. שותפיו
המוסלמים לא נשפטו. אדס הוצא להורג בתלייה פומבית ב-27 לספטמבר
1948. ביולי 1948, ארבעים מתוך הסוחרים היהודים המפורסמים
ביותר נשפטו על ידי בית משפט צבאי באשמות של סחר עם ברית
המועצות. אף על פי שהעסקים שלהם סוכמו בהתאם להסכם הסחר
העיראקי-סובייטי, כל אחד קיבל קנס של 10,000 דינרים. אף מוסלמי
שהמשיך בעסקים עם ברית המועצות לא נשפט. בספטמבר, עזרא מנחם
דניאל פנה בנאום לסנאט שבו הוא הצביע על הקשרים ההיסטוריים בין
עיראק לבין אזרחיה היהודים וקרא לשים קץ להטרדות. הממשלה
הבטיחה לו שהיא תשמור על זכויותיהם של בני דתו ואכן מצבם השתפר
במידה מסוימת עד אוקטובר באותה שנה, כאשר הממשלה החרימה את
נכסיהם של יהודי עיראק הנמצאים בחוץ לארץ אם לא חזרו בתאריך
מסוים. לאחר מכן משרד הבריאות סירב להסמיך בכלל רופאים יהודים
ולא חידש את רישיונותיהם של רופאים יהודים שעסקו ברפואה.
בתחילת פתיחת שנת הלימודים של 1948/49, מנהלי בתי הספר
הממשלתיים הודיעו לתלמידיהם היהודים שאין הם יכולים לערוב
לביטחונם נוכח העוינות של הסטודנטים המוסלמים. במהלך מערכה זו
שכוונה אל "הצלת פלסטין", החוליה של סאלי ג'בר הכפילה את
פעילויותיה וסללה את הדרך לנורי סאעיד להרכיב ממשלה חדשה
בינואר 1949. בקיץ של אותה שנה המשטרה עצרה כמה ציונים, אולם
מנהיג המחתרת הצליח להימלט לאיראן. ההתפרעויות פרצו שוב
והתחדשו שם המעצרים של קורבנות חפים מפשע. סוכנים ישראלים
האשימו את ראש הקהילה, האנטי-ציוני ששון כדורי, בפחדנות. הם
כפו את התפטרותו ובאמצעי עורמה הצליחו להביא למינויו של חזקאל
שם טוב, והתחילו לנצל אותו לטובת האינטרסים שלהם. וכך, האמצעים
שננקטו נגד היהודים סייעו לקליקת הציונים להכתיב את כלליה
באופן ישיר ובאופן עקיף גם יחד. כאשר מצב החירום הוסר, הם
התחילו להבריח יהודים לפלסטינה דרך איראן. ב-2 במרץ 1950 סאלי
ג'בר הגיש הצעת חוק שיאפשר ליהודי עיראק להגר, בתנאי שהם
יוותרו על אזרחותם. החוק עבר ברוב קולות. במרץ 1951, לאחר
שרובם המכריע של היהודים וויתרו על האזרחות שלהם, ממשלתו של
נורי סאעיד הקפיאה את רכושם של היהודים [48].

מרוקו
אף על פי שרשויות מרקש סירבו לממש את מדיניות האפליה הגזענית
של ממשלת וישי, וניסו להציל את אזרחיה היהודים מהשמדה, הממסד
של מדינת ישראל עורר את חמתם של המוסלמים באוג'דה, שם, ב-7
ביוני 1948, הם תקפו את מחוז היהודים, הרגו חמישה אנשים, פצעו
שלושים ושבעה איש והרסו מספר בתים וחנויות. באותו לילה,
התפרעויות פרצו בג'רדה, ושלושים ותשעה יהודים נהרגו. כאשר
הרשויות הצליחו לבסוף להשיב את הסדר על כנו הם עצרו כמה מן
הפורעים, שפטו אותם ושניים נידונו למוות [49].

עאדן
ב-2 בדצמבר 1947, לאומנים מוסלמים הכריזו על שלושה ימים של
שביתה כללית במחאה על ההחלטה לחלק את פלסטינה. הם תקפו את בני
ארצם היהודים, הרגו אחד ופצעו 20. לאחר מכן, היו שם מהלומות
דמים שבמהלכן נהרגו 122 אנשים ורבים נפצעו. חנויות ובתים רבים
נבזזו. כוחות הביטחון, שהיו תחת הנהגה בריטית, השתתפו
בהתפרעויות שבהם נהרגו שמונים ושניים יהודים ושלושים ושמונה
מוסלמים [50]. השאלה שאין עליה תשובה היא רק מדוע הרשויות
הבריטיות התירו לכוחות הביטחון לקחת חלק בשחיטה הזאת.

סוריה
ב-18 בנובמבר 1945 קנאים בעיר אלפו ביצעו מתקפה על בית הכנסת
הגדול. הם ריסקו את המנורות (פמוטים רבי-זרועות) והתנפלו על
הזקנים במהלך תפילתם. ההתגרות הקנאית התפשטה, והובילה להריגתו
של ג'ק פרנקו, סגן מנהל בית הספר אליאנס בדמשק. לאחר ההחלטה על
חלוקת פלסטינה, קנאים שרפו כליל 18 בתי כנסת באלפו ב-2 בדצמבר
1947, הרסו 150 בתים והרגו מספר יהודים. בעקבות הצהרת העצמאות
של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 כל היחסים בין יהודי סוריה
לעולם החיצון נותקו וסחר החוץ היהודי הופסק. ב-5 באוגוסט 1949
הושלך רימון לתוך בית כנסת בדמשק, בו נהרגו 12 יהודים ונפצעו
26 אחרים. הנשיא חוסני אל-זאעים הורה על הוצאתם להורג של אלה
שהואשמו, אולם ימים מספר לאחר מכן המהפכה המדינית של סמי
חינאווי התרחשה ואל-זאעים בעצמו הוצא להורג [51].

מצרים
ב-2 לנובמבר 1945 חברי מיסר אל-פאטאת ביצעו מהומות נגד יהודים
בקהיר, שהסתיימו בשריפת בית כנסת, בהריסה של בית חולים, בית
אבות ומספר חנויות של יהודים. לאחר ייסוד מדינת ישראל הוכרז
מצב חירום, והממשלה עיקלה את רכושם של אישים רבים, בעיקר
יהודים. המשטרה גם עצרה מספר יהודים. בין יוני לנובמבר 1948
התרחשו מספר מהומות נגד יהודים, שבהן כמה יהודים נפצעו ונהרגו.
ב-1949 מספר רב של עצורים שוחררו, הרכוש שלהם הוחזר להם והותר
להם לעזוב את מצרים. יהודים אחדים הואשמו בציונות למרות שהיא
הייתה חוקית. כאשר הוואפד עלה לשלטון בתחילת 1950, שאר העצורים
(מלבד הקומוניסטים [52]) שוחררו. במהלך התוקפנות התלת-צדדית
נגד מצרים ב-1956 כל יהודי מצרים מלבד 2,000 גורשו או "עודדו"
לעזוב.
הטעות המאוחרת ביותר של הערבים בהקשר הזה הייתה כאשר "ארגון
המדוכאים עלי אדמות" המוסלמי עינה ואחרי זה הרג מספר יהודים
לבנוניים עניים [53] ב-1989.

עקירת יהודי האיסלאם
כאשר ישראל ראתה שלא התמרונים בבירות המערב ולא ההטרדות נגד
היהודים הצליחו בעקירת קהילות יהודיות אלו, היא התחילה להשתמש
בשיטות אחרות (נגד יהודים): טרור, שוחד, הברחה, רמאות והולכת
שולל.
1. טרור ישראלי: יצחק מנחם, אחד מהסוכנים הישראלים בחוץ לארץ,
כתב "הגירה מרחיקת לכת תתרחש רק בעקבות קשיים קיצוניים. זו
האמת המרה, לא ערבה לחיך ככל שתהיה. עלינו ללמוד על האפשרויות
ליצירת קשיים אלה בעצמנו. עלינו לתת את התנופה ולהיות המדרבנים
בפזורה היהודית השונה... שכן היהודים זקוקים לדחיפה בלתי
רצונית כדי לעזוב את מקום מושבם. עלינו לתת להם הלם ולעורר
אותם מעצלותם כפי שהמשורר (חיים נחמן ביאליק) כתב:
הוא (העם היהודי) לא ייקץ אם לא יעירנו השוט.
הוא לא יקום אם לא יקימנו השוד" [54].
יושב ראש הוועד הפועל של ארגון הציונות, ברל לוקר, אמר באחת
מאסיפות הועדה על יהודי תימן "אפילו היהודים שאינם רוצים להגר
יהיו חייבים" [55]. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות
היהודית, ציין, שבנוגע ליהודי תימן, סוכני הציונות העסיקו
ערבים "להגביר את מהירות" עזיבתם של שארית יהודי תימן, אולם
הוא לא הבהיר בדיוק כיצד זה התרחש. יהודי תימן סיפרו בהקשר הזה
שערבים שכירים נהגו לתקוף אותם ואז להכות בהם וגם להטריד אותם
בעבודתם היומיומית. יתרה מזאת, שליח הסוכנות היהודית בעאדן,
שלמה שמידט, דרש להרשות לו לעתור לממשלת תימן להוציא הכרזה
לגירוש שארית היהודים מתימן [56].
כאשר ממשלת עיראק הודיעה במרץ 1950 שהיהודים חופשיים להגר,
נענו להצעה רק 4,000 מתוך 130,000 בסך הכל. סוכנים ישראליים
התחילו להפעיל טרור כדי לעורר היסטריה בקרב היהודים. ב-8
באפריל 1950 התפוצצה פצצה בבית הקפה דאר אל-ביידע שהיה מלא
יהודים, ארבעה נפצעו - אקרם עזרא, מורד כדורי, שאול ואליאס
יוסף. המשטרה עצרה שלושה חשודים, אולם היהודים חששו שהמוסלמים
ינסו להרוג אותם כפי שקרה במהומות של 1941 ואז הם החלו להגיש
בקשות להגירה. כאשר גאות המהגרים דעכה, פצצה נוספת התפוצצה
ב-14 בינואר 1951 בבית הכנסת מסעודה שם טוב, ארבעה נהרגו, כולל
ילד, ועשרים נפצעו. ב-14 במרץ 1951 פצצה נוספת התפוצצה במרכז
התרבותי האמריקאי בבגדאד, שם נפצעו כמה אינטלקטואלים יהודים
שהשתמשו בספרייה. ב-10 במאי 1951 התפוצצו פצצות בחברת הרכב
היהודית, בית לוי. ב-5 ביוני התפוצצה פצצה בחברה המסחרית
היהודית סטנלי שאשא. בעקבות טרור זה, כל היהודים מלבד 5,000
הגישו בקשות להגירה. הממשלה החליטה לעקל את רכושם ועצרה מספר
ציונים שהיו מעורבים בפעולות טרור אלה. שניים הוצאו להורג. אבל
ישראל הצליחה בהעברת כל הקהילה הזאת ובקשירתה אל גלגל ההתנחלות
הציוני מאחר שהכריחו אותם להגיע לישראל ולישראל בלבד. ממשלת
בריטניה הורתה לשגרירות שלה בבגדאד לא להעניק שום אשרות כניסה
לבריטניה [57]. ב-1951, בעת שהמרגלים הישראלים הפעילו את
פצצותיהם בבגדאד, הופצו עלונים הקוראים ליהודים לשלוח את
ילדיהם לישראל [58].
2. שוחד: בנוסף לטרור, סוכנים ישראלים השתמשו במתן שוחד כדי
"לרכוש" יהודים ממדינות שונות. הם שילמו 50$ על כל יהודי
בולגרי, 100 דולר על כל נער ו-300$ על כל עצור ציוני בבולגריה.
שליח הציונות, אפרים שילה, מסר מקדמה של שלושה מיליון דולר
לרשויות בולגריה, שלאחריה הועברו תשלומים נוספים על ידי שליחים
אחרים. הם הצליחו לשכנע את המדינות הסוציאליסטיות שההגירה לתוך
פלסטינה ושרכישות נשק יסייעו למאבק נגד האימפריאליזם הבריטי,
הואיל וישראל הייתה במצב של לחימה נגד מדינות ערביות
פרו-בריטיות [59]. מפקד המשטרה הכללי של לבנון הסכים לקחת
25-30 לירות לבנוניות על כל יהודי בתנאי ש-150-200 יהודים
יוברחו בכל שבוע [60]. שלמה זלמן שרגאי אמר ששרים ממרוקו קיבלו
תשלומים דרך חשבונות בבנקים שוויצריים. בהתאם לדו"ח בעיתון
הגרדיאן מה-29 בדצמבר 1988, "500,000$ [שולמו] למשטרת מרוקו
ולפקידי ביטחון רשמיים, שנאותו להעלים עין מהרשת הישראלית...
[ו-] הסיוע של המשטר הפשיסטי במדריד התיר לסוכני המוסד להבריח
76,000 מיהודי מרוקו לתוך המובלעות של ספרד, סאוטה ומלילה
ולאחר מכן ליבשת ספרד ולצרפת בדרכם לישראל." רשויות תימן דרשו
את התשלומים במזומן. ההגירה מעיראק הייתה לתועלתו של ראש
הממשלה טאופיק אל-סווידי, שהיה גם מנהל חברת הנסיעות של עיראק.
השוחד ששולם לשליטי תימן כלל את רכושם של יהודי תימן, וכמו כן
"דמי חסות", הורדת מס, מס גולגולת, השוחד הרגיל ומתנות שונות
[61].
שוחד שולם, ולא רק לאימאם, אלא גם לשליטים המקומיים. יוסף צדוק
אמר "כשנפרדנו, הצעתי לסולטאן אל-עוואדהלי מתנות של שמיכות
ושטיחים שעשו עליו רושם רב!" [62] בדרך זו שליטים ערביים
מסוימים מכרו את הספרדים ואת הפלסטינים באותו זמן.
3. הברחה: הממסד הציוני הקים ארגון מיוחד בשם "מוסד לעלייה" או
"הקרן לקליטה ולהברחה של יהודים לתוך ישראל". הציונים הבריחו
יהודים ממרוקו לאלג'יריה, מלוב למלטה, מתימן לעאדן, מעיראק
לאיראן של השח, מהונגריה לאוסטרליה, ומן המגזר הסובייטי בווינה
לאמריקה ומשם לישראל. במרץ 1949, באמצעים של הסכם חשאי בין
ישראל ובין המפקד הכללי של משטרת לבנון, פעולות הברחה נרחבות
התבצעו בסוריה ובלבנון - דרך ביירות ולאחר מכן ברכב לאזורי
הגבול ההרריים, ולאחר מכן ברגל לקיבוץ גלעדי. לפי מודיעים,
פעולות ההברחה מסוריה ומלבנון כבר החלו בתחילת מלחמת העולם
השנייה. לסוכנים בכל מדינה היה שם צופן, כמו מקסי למצרים, ברמן
לעיראק, גולדמן לאיראן וברוך לבולגריה. היו להם מערכות
אלחוטיות ולעתים קיבלו את הוראותיהם מן השירים העבריים בתוכנית
'שירים כבקשתך' של רדיו ישראל. שליחי הציונות שילמו למפקחי
מכס, למשטרת הגבולות, למשטרה החשאית, לקצינים, לשגרירים של
מדינות זרות ואפילו שרים. היו להם פגישות עם נורי סאעיד, השח
של איראן, ועם רקוצי, המנהיג היהודי הקומוניסטי בהונגריה.
ב-1949 ג'ק גרשוני, נציג הסוכנות היהודית, הגיע להסכם עם המושל
הצרפתי ברבאט על יציאתם השקטה והמסודרת של יהודי מרקש למרסיי
[63]. עיראקים שנמלטו דרך סוריה ולבנון אמרו לי ש"הציונים סמכו
על הסורים ועל הלבנונים שהתפרנסו מהברחות" [64]. אבל היו אלה
הפליטים היהודים שהיו צריכים להשיג את הכסף כדי לשלם להם.
4. רמאות והולכת שולל: שיטות התעמולה הציונית כללו רמאות,
הולכת שולל, הפחדה והקנטה. היהודים הוזהרו מפני סכנת ההשמדה
ההמונית והובטחו להם חיי מותרות ואושר בישראל. כל המכתבים שבהם
תוארו הקשיים במחנות המעבר בתוך ישראל נבלמו. המוסד לעלייה
הוציא מיליונים שלא סופר עליהם, ומפקח בסוכנות היהודית ציין
שקודם להקמת המדינה שום רישומים מדויקים לא התנהלו, ואפילו
לאחר הקמת המדינה "מוסד" זה נמנע מפיקוח הולם על הפנקסים שלו.
ב-1948 הוא הקים חברה להובלה ימית להעברת המהגרים, ועם ארבעים
הדולר ששולמו עבור כל אחד על ידי הוועד היהודי האמריקאי המאוחד
לסיוע, המוסד לעלייה צבר מיליונים. בין אלה שהפיקו תועלת
מהכספים האלה שנגנבו היו המפלגות הציונות בתוך ישראל. מפקח
הסוכנות היהודית האשים את המוסד הזה בניצול המהגרים ובעשיית
רווחים מופרזים מצפיפות היתר ומהתנאים הבלתי אנושיים על סיפון
האוניות. המוסד הכפיל את מספר המהגרים בכל הובלה באונייה במטרה
להכפיל את הרווחים שלו [65]. לפני שהתימנים עלו למטוסים, כל
חפצי הערך שלהם, כולל ספרי תנ"ך עבריים עתיקים, חפצי אומנות של
תשמישי קדושה, תכשיטים, רקמות, חפצי זהב וכסף, ספרים וכתבי יד
ישנים נלקחו על ידי המוסד, והובטח למהגרים שחפצים אלה יישלחו
באונייה, אולם חלק גדול מהם נגנב בדרך, וחלק אחר הגיע לחנויות
של תכשיטים זולים לתיירים [66]. בסדרה של חקירות שעשתה ישראל
נחשפו מקרים רבים כאלה [67]. יותר מאוחר, מאות מתינוקיהם של
המהגרים נגנבו ונמכרו בשוק השחור. הציונים יותר מאוחר גנבו
ספרים עתיקים וחפצי אומנות היסטוריים מיהודי אתיופיה, הפלשמורה
[68].
כאשר הגיעו המהגרים לישראל, חילקו אותם בקרב המפלגות
הציוניות-אשכנזיות אף על פי שלא היה להם ידע או הבנה של
התיאוריות ושל גילוי הדעת שלהם. לאחר מכן המפלגות ערכו עסקאות
כדי לגרום למהגרים להצביע עבורן ולשדל את רבניהם ונכבדיהם.
באחד התיקים של המפלגה הדתית-אשכנזית, המזרחי, ישנו פתק שנשלח
על ידי י. ויינשטיין לשלמה שמידט, שבו הוא כתב את הדברים
הבאים: "אנא תן לרב בדיחי סכום קטן לדמי כיס כל חודש" [69].
במרקש, לדוגמא, מפלגה זו הכריחה את המהגרים לשלם סכום השווה
ל-20,000 פרנקים עבור היתר יציאה, 50,000 פרנקים עבור דרכון עם
היתר יציאה, ו-100,000 פרנקים להגר ישירות לפלסטינה מבלי לעבור
במחנה מעבר במרסיי [70]. צבי חרמון ממשרד הקליטה של מועצת
הפועל של הציונות אמר ב-21 במרץ 1949 "מוסד העלייה שולח לישראל
אלמנטים נחותים." ב-6 באוקטובר 1949 הוא אמר שאין תנועה משיחית
בטוניס ואז הם ארגנו אחת. יוסף צדוק חילק מכתבים בקרב נכבדי
יהודי תימן המכריזים על יום הדין ומזרזים אותם ללכת לעאדן
[71].
בעקבות יחסים ידידותיים בין ישראל, איראן של השח ואמריקה,
50,000 יהודי איראן הועברו בשנות ה-1950. בין 1960 ו-1977
ישראל העבירה 70,000. אולם המהגרים החדשים סירבו להיות כוח
עבודה זול כמו האיראנים שבאו קודם לכן, ורבים מהם הלכו למערב.
זמן קצר לפני המהפכה האיסלאמית, סוכנים חשאיים הפיצו עלונים
שבהם הם חתמו "מהפכנים מוסלמים", המאיימים על יהודי איראן
במוות אם הם יישארו באיראן. זה גרם ל-30,000 עד 50,000 מיהודי
איראן להגר. הארץ ב-4 לאפריל 1980 העריך שמספר זה היה 30,000,
שמתוכם רק 6,000 נשארו בישראל. מוסף הארץ מה-9 באפריל 1982
העריך שהמספר הגיע ל-50,000 עד לשנת 1979, שמהם רק 15,000
נשארו בישראל ומחכים לחזור לאיראן או ללכת למערב. 35,000
האחרים חזרו לאיראן או הלכו לאירופה ואמריקה. מרביתם סרבו
להישאר בישראל משתי סיבות: תחילה, מאמצי אש"ף בטהרן לעודד את
יהודי איראן לחזור הביתה, שיצרו אווירה מועדפת לחזרתם; ושנית,
המצב הקטסטרופאלי של אותם יהודי איראן אשר היגרו בשנות
החמישים. העולים החדשים לא יכלו להאמין לעוני ולהשפלה שראו
עיניהם בחגורה השחורה ובעיירות הפיתוח, שם חיו יהודי איראן עם
קרוביהם הספרדיים. יהודי טורקיה היו מזועזעים באותו אופן כאשר
הם ראו כיצד קרוביהם חיים ומיד חזרו לטורקיה. יתר על כן,
מהגרים לטווח-קצר איראנים אלה, שגרו בבתי מלון, התלוננו על
האופן שבו הרשויות בישראל והחברה הישראלית התייחסו אליהם בקשר
לעבודה ודיור. היהודים האשכנזים קראו להם "חומייניסטים",
"פרימיטיבים", "פרסים" ו"לבנטינים". קבוצה זו של איראנים הייתה
מורכבת בעיקר מסוחרים, אנשי מקצוע ואינטלקטואלים אמידים. 500
מהם בקירוב נכנסו לאוניברסיטאות ישראליות. בעקבות דיונים בין
נציגי אש"ף והרשויות האיראניות בטהרן, קרובי משפחה של 50,000
היהודים שנשארו באיראן החלו להתקשר ולייעץ להם לחזור לאיראן,
שם הם יתקבלו בחמימות. כתוצאה מכך, חלק גדול אכן חזר לאיראן,
ומרבית האחרים בחרו ללכת למערב מסיבות כלכליות [72].
בשנות השבעים ישראל הצליחה להוליך שולל ספרדים בקווקז שבדרום
ברית המועצות להגר באלפיהם. אחרי כן, ישראל אכלסה אותם בעיירות
הפיתוח עם ספרדים אחרים, שם הם סבלו מדעות קדומות גזעניות
בתעסוקה ובדיור והיו מטרה ללעג במסע שניהלה העיתונות אשר כינתה
אותם "עבריינים שיכורים". גדעון אילון כתב בהארץ ב-15 בפברואר
1980 שחמישים משפחות גרוזיניות מתוך סך של 33,000 עזבו את
ישראל, ושבן ציון יקובשבילי, אחד ממנהיגיהם, טען "לעולם לא
נחזור לישראל!" ראוי לציין ש-20 אחוז מן המהגרים האלה היו בעלי
מקצוע בברית המועצות ו-70 אחוז היו עובדים מיומנים. ברגע שהם
היו בישראל הם כבר לא יכלו להרשות לעצמם לעזוב למערב. כשברית
המועצות סירבה לתת להם לחזור למולדתם, יהודים גרוזינים שהגיעו
לווינה ערכו הפגנות קולניות. חנה קלדרון, כתבת של הארץ, כתבה
ב-17 באוקטובר 1986 שיהודי קווקז ניהלו חיים מסורתיים. בישראל
הושיבו אותם בפרדס חנה, באור יהודה ובאור עקיבא, שם עזבו אותם
לנפשם. האווירה הייתה עוינת כלפיהם, וגורמים שונים, כמו שכר
נמוך ודיור עלוב, הפכו את בני הנוער הגרוזיניים תוך תקופה קצרה
מאוד לגנבים ולשודדים. בדרך כלל הם היו חשופים ללעג כמו
"גרוזיני מלוכלך" או "קווקזי גנב", לכן הם העדיפו לא להיטמע.
הם התחילו לראות תוכניות טלביזיה סובייטיות במקום ישראליות
והצעירים העדיפו את החינוך שהם קיבלו בבית על פני החינוך בבתי
הספר הישראליים. "זה תוהו ובוהו פה. שם לכל אחד היה בית. כל
אחד היה כמו ראש עיר כאן".

מחנות מעבר בחוץ לארץ
הממסד הציוני הבין שיהודי האיסלאם לא יסכימו לקבל את הסטאטוס
הנמוך שנקבע להם בחברה הישראלית. לכן צריך היה להשפיל אותם
ולהרוס את זהותם ואת כבודם ולגרום להם להיות כל כך נואשים
לעבודה עד שהם יהיו אסירי תודה לממסד על שהוא נותן להם עבודות
שוליים. "מעבדות" מעבר הוקמו עבורם והספרדים היו נכנסים בהם
סוחרים או אנשי מקצוע או בעלי מלאכה והיו יוצאים כמה שנים לאחר
מכן פועלים זולים ניידים ביותר עבור שוק העבודה הקפיטליסטי
וה"סוציאליסטי".
המעבדות היו מחנות העולים מחוץ ובתוך ישראל, ואחר כך המעברות,
הסוגים הקשים יותר של מחנות מעבר בישראל. לאחר שהמהגרים עוצבו
מחדש הושיבו אותם "בעיירות פיתוח", "קואופרטיבים" וב"החגורה
השחורה". כך היה בדרך כלל האופן שבו נקלטו המהגרים הספרדים, אך
במקרה של יהודי עיראק, לדוגמא, הם נשלחו היישר למעברות.
היסטוריונים ציונים ותומכיהם משקרים בצורה בוטה בכך שהם טוענים
שהאשכנזים סבלו את אותם קשיים. רק חלק קטן מהם נכנס למחנות
האלה והוענקו להם פריבילגיות רבות. יתרה מזאת, שהותם במחנות
הייתה קצרה מאוד לאמיתו של דבר, ולאחר מכן הושיבו אותם בערים
הגדולות או ביישובים אשכנזים, שם נתנו להם עבודות ההולמות את
כישוריהם ובאותה מידה מגורים נוחים. הם נקלטו במהירות לתוך
החברה המתנחלת הציונית-אשכנזית. הממסד, לעומת זאת, המשיך לפנות
אל הספרדים ואפילו לילדיהם ולנכדיהם כאל "עולים" או בלשון
נקייה "אוכלוסייה במצוקה", "שוכני עיירות הפיתוח", "תושבי
השכונות" (קרי משכנות העוני) או "ישראל השנייה". לילדים שלהם
פנו כ"טעוני טיפוח", כלומר "תיקון" או "נחשל". למעשה, במשך
שנים רבות תואר השם "נחשל" היה נהוג להיות מחובר לעמים מן
העולם השלישי בתקשורת הישראלית. הממסד הציוני לפיכך חילק את
היהודים לשתי סיעות עוינות והפער ביניהם התרחב והעמיק מדור אחד
לשני.
המכנה המשותף בכל המחנות האלה הוא תנאי המחייה הגסים ביותר אשר
קיפחו את הדיירים מן הזכויות הפשוטות ביותר ומכבוד. את מחנות
המעבר אשר הוקמו בחוץ לארץ עבור הצפון אפריקאים והתימנים ניתן
לסכם כך: בפברואר 1949 הסוכנות היהודית שלחה את איריס לוויס
למחנה המעבר באלג'יריה. לאחר שהיא חזרה היא כתבה בדו"ח שלה
"אנשים חיים כמו בהמות בתנאי צפיפות יתר ברחוב צר מאחורי בית
הספר אליאנס... הם מתקיימים ללא מזון, מתים ממחלות... מתרבים
ומתים, גברים ונשים, צעירים וקשישים. יותר מ-50 חיו בחדר אחד
ששטחו בין ארבעה לחמישה מטרים מרובעים." [73] הדה גרוסמן,
מדריכת נוער ציוני, כתבה "כל הילדים באו ממשפחות גדולות,
וההגירה גרמה לפירוק הקשרים המשפחתיים. רגישות וחמלה
למשפחותיהם, נוסף על הייסורים והדאגה לגורלם, הדאיגו את הילדים
האלה ללא הרף, ובהתחלה גרמו להיסטריה, לבכי וליללות במשך כל
הלילה. הנוער מן העיר ג'באס היה בדרך כלל רגוע יותר ומאופק
יותר. למרות שהיחסים בין ילדים בני אותו המין הם בדרך כלל
פיסיים, היו גם מקרים שיחסים אלה היו חריגים. באופן טבעי בעיה
זו תגרום לסיבוכים. לדוגמא, בקבוצה הנדונה לא הייתה אפילו בת
אחת" [74]. מוסד העלייה העדיף להעביר בנים לישראל כדי שהם
יוכלו ללכת ישר לצבא. ארציאלי, שליח הסוכנות היהודית בלוב,
מתאר את יהודי מרוקו כאילו שהוא היה סוחר סוסים. "גופם צנום
והופעתם נאה, אך יש לי קושי להבדיל אותם מהטיפוס הערבי הניכר"
[75]. אחד הרופאים במחנה המעבר במרסאי כתב למשרד הקליטה בישראל
"המהגרים מצפון אפריקה הגיעו למרסאי במצב של התקפחות... אין
להם כמעט בגדים ולא היה להם דבר לאכול במשך שלושת ימי המסע
באונייה. התנאים באונייה מחרידים. הם ישנים על הרצפה חשופים,
ללא כיסוי שיגן עליהם מפני תנאי מזג האוויר. ב-23 בספטמבר 1948
ילד נפטר על סיפון האונייה והרשויות הצרפתיות קבעו שהוא מת
מקור ומרעב. אני דורש ליצור קשר עם הרשויות המתאימות כדי לתקן
מצב זה... ישנו מחסור גדול בשמיכות בשני המחנות במרסאי.
המהגרים ישנים על מיטות צבאיות ללא פיסת כיסוי בבקתות עם גגות
מעץ. כתוצאה מהתנאים הנוראים והתדרדרות התזונה הבסיסית
לאחרונה, שניים עשר ילדים מתו... ישנו גם מחסור בסבון
ובביגוד... אינני מצליח להבין מדוע מחלקים ביגוד לכל העולים
האירופיים, ואילו דבר לא מגיע אל הצפון אפריקאיים" [76]. באחת
מישיבות מועצת הפועל של הסוכנות היהודית, ד"ר ישראל גולדשטיין
התריע על ההפליה במחנות נגד יהודי צפון אפריקה [77]. ב-31
ביולי 1949, בישיבת מועצת הפועל הציונית, אליהו דובקין הודה
שקיימת שם "תופעה של חוסר רצון לנסוע". אלי פלג אמר בדו"ח שלו
מה-24 ביולי 1949: "היה צורך לקחת את האנשים האלה בכוח כדי
שיעלו לאונייה" [78]. הממסד הציוני הרס את אחדותן של המשפחות
ממרוקו בכך שהם בחרו לקחת לישראל את החזקים והצעירים והותירו
את הקשישים והחולים למות באיטיות במחנות המעבר בצרפת. הציונים
השתמשו באותן שיטות לגבי הפלשמורה, יהודי אתיופיה, ב-1974
וב-1975. וזה קרה גם במרוקו לפני שהם בכלל עזבו לצרפת. שליחי
הציונות הפעילו לחץ על יהודי מרוקו מהכפרים. הם הכריחו אותם
לנטוש את בתיהם ואת עבודתם וללכת לקזבלנקה, שם התעלמו מהם. זמן
רב הם חיכו שם, סובלים מרעב וממחלות בשעה ששליחי הציונות היו
עסוקים בניפוי "החסונים" להגירה.
באחד התיקים של משרד הקליטה ישנו מסמך ללא תאריך, שנכתב על ידי
רופא שעבד בערך שנה וחצי במחנה מעבר עבור מרוקאים במרסאי.
"המהגרים מצפון אפריקה," הוא כתב, "יספקו לישראל כוח עבודה לא
מיומן זול במקום הפועלים הערבים שהיו עושים את סוג העבודה הזאת
לפני מלחמת העצמאות [כך]. רמת החיים של הצפון אפריקאים אינה
גבוהה יותר מזו של הערבים, ויהיה להם הרבה יותר טוב בישראל
מאשר אי פעם אפילו אם הם לא ישיגו רמת חיים של אירופיים אשר
האשכנזים נהנים ממנה. לעולים מצפון אפריקה לא יהיו כל קשיים
להסתגל למצב הזה..." [79]
באוקטובר 1948 ברל לוקר אמר לפוליטיקאי היהודי האמריקאי האמיד
הנרי מורגנטאו: "דעתנו היא שהספרדים והתימנים יצטרכו למלא
תפקיד גדול בבניית המדינה" [80].
במשך אותה תקופה מהגרים רבים מארצות האיסלאם, בעיקר בעלי
הכישורים האקדמיים הגבוהים יותר, נדחקו לשוליים מבחינה חברתית
או נאלצו להגר לצרפת, לאמריקה ולבריטניה. סלים רובן, לדוגמא,
גר במחנה כפר אנה על יד תל-אביב. הוא עבד בדרגים העליונים של
מנהלת הרכבת העיראקית, והיה מנהל התחנה הראשית בבגדאד, קירקוק,
מוסול וחנקין. כשהוא בא לישראל, הרשויות סירבו להעסיק אותו
במקצועו והוא נותר מובטל, מקלל את ישראל מתוך העוני שלו.
ב-1962 מנהיג מרוקאי טען כי קיימת תופעה שלפיה "ישנם יותר
פרופסורים מרוקאים בסורבון מאשר סטודנטים מרוקאים באוניברסיטת
ירושלים." למרות עובדות אלה, ההיסטוריון הפרוגרסיבי, תום שגב,
טוען שהספרדים "נדחקו לשוליים בגלל שהם לא הביאו איתם את
הכישורים הנחוצים כדי להיות מסוגלים להתחרות באופן חופשי על
מעמד בחברה הישראלית... או בגלל שהם אינם יכולים לדבר עברית
היטב" (חשוב לציין שהמהגרים האשכנזים לא ידעו עברית. אם זו
הייתה עמדתו של היסטוריון מתקדם, אנו יכולים לדמיין כיצד היא
נראתה בעיני ריאקציונר - ראה פרק שמיני).
למרות ההסכם החשאי בין הציונים לאימאם של תימן, מבצע הטרנספר
לא היה גלוי, מתוך חשש מפני דעת הקהל הערבית, והוחלט לשלוח את
היהודים קודם לעאדן. שם הם נאלצו להאריך ימים בשממה חולית בשם
"מחנה הגאולה" עד שהמטוסים היו מוכנים לקחת אותם לישראל [81].
ד"ר יוסף מאיר תיאר את בואם של התימנים למחנה הזה כך: "חמש
עשרה משאיות הגיעו, נושאות 313 גופות עירומים או עירומים
למחצה. אם בגלל חום הקיץ, או משום שכך נהוג אצלם, או עקב מחסור
בבגדים, הם ישבו צפופים יחד, מטונפים, גופותיהם מלאים חבורות,
פניהם נעוצי מבט וחרישיים. אפילו לאחר שקידמנו את פניהם היה
קשה לדבר איתם. אולי בגלל ביישנות; נאמר שהם הלכו ברגל במשך
חמישה עשר הימים האחרונים, או שזה יכול להיות בגלל חוסר עניין,
או מצוקה, או פחד ממה שעומד להתחולל איתם. אחדים מהם שאלו
אותנו "אתם אנגלים?" למרות שדיברנו עברית וניסינו לקבוע הבנה
איתם. הם התחילו לצאת מהמשאיות, אחד אחד, לאט לאט ובשקט. בקושי
היה שם קול של תינוק בוכה. התמונה היא של עדר כבשים המובל מן
השדה לעת ערב, ראש אחד בעקבות זנבו של האחר, עד שהם הגיעו לשדה
המוצל, שם כולם יכלו להצטופף יחד. בלילה הראשון הם מקבלים לחם,
מים ותמרים. לילה ראשון זה הוא מפגש היסטורי בין קבוצה עברית
עתיקה וקבוצות יהודים מאירופה ומהמזרח התיכון. פניהם לא הראו
כל רמז של אושר, רגש או כל רושם שהם מודעים לגאולה ולתום
המצוקות שלהם. אומר זאת בגלוי, יש להם מאפיינים חייתיים לגמרי
למרות שאנו יודעים שיש להם רמה גבוהה מאוד של אינטליגנציה
ויכולת אינטלקטואלית..." [82]
המחנה הזה הוקם עבור קליטת חמש מאות תימנים, אבל המספר הכולל
שם הגיע לשניים עשר אלף. לא היו שם אוהלים - הם פשוט שכבו
לישון על החול בלילה. הם עשו את צרכיהם בחול בתוך גבולות המחנה
או בקרבת מקום. מעת לעת סופות חול היו מנשבות על המחנה, או
גשמי זלעפות שהיו כמעט מטביעים את הפליטים והיו נושאים איתם את
חפציהם [83]. ד"ר מאיר הוסיף "אף אחד לא ידע כמה חולים היו
במחנה, או היכן הם היו. אחדים מהם הצליחו להגיע למרפאה לקבל
תחבושות או זריקת פניצילין, אחרים היו נושמים בפעם האחרונה
במקום כלשהו בו שכבו, בעיקר הקשישים והנשים." הנשים היו יולדות
על החול, והאחות הייתה מגיעה אליהם רק בזמן שצריך לנתק את חבל
הטבור. כשהנשים היו באות למרפאה, הן היו מתמוטטות על הרצפה עם
ילדיהם לצידם ולא הראו אף סימן של שמחה או התרגשות. המתים
נקברו בחול ללא ליווי של קולות בכי (בהתאם לדו"ח של ד"ר מאיר).
כשהתימנים הגיעו למחנה לקחו מהם את כל הבגדים שלהם ושרפו אותם
ונתנו להם בגדים אירופיים במקום - שלב ראשון בהריסת הזהות
שלהם. הנשים חשו עירומות כשהן לבשו את השמלות החדישות, מפני
שהן נוהגות ללבוש מכנסי שק עד לקרסוליהן מתחת לשמלות שלהן. על
התימנים נכפו שמות עבריים חדשים במקום שמם הערבי-מוסלמי
המסורתי. בתיקים של הסוכנות היהודית ישנן תלונות רבות אודות
המכות, הלעג והברוטאליות שאליהם חשפו פקידי הסוכנות את
התימנים.
בישראל היה דיון אודות הטרנספר של התימנים. יצחק גרינבאום, שר
הפנים, שאל "מדוע אנחנו מנסים לגרום לקהילה בתימן להיעלם
ולהביא לכאן אנשים שגורמים לנו יותר נזק מתועלת? כאשר אנחנו
מעבירים 70 אחוז מהחולים אנחנו פוגעים בעצמנו ובהם גם יחד..."
יצחק רפאל, ראש מחלקת הקליטה, ניסה להרגיע את עמיתיו במועצת
הפועל של הסוכנות בכך שאמר ב-5 ביוני 1949 "אין חולים רבים
בקרב התימנים," לרמוז שהחולים ימותו בדרך. אחרי כן הוא הוסיף
"אין צורך לחשוש מהחולים הכרוניים, מכיוון שעליהם ללכת ברגל
במשך שבועיים (כדי להגיע למחנה). החולים המסוכנים בכלל לא
מתחילים את המסע." ב-28 בספטמבר 1949 בן-גוריון כתב ביומן שלו
"הילדים [התימנים] נופלים כמו זבובים. עלינו להצילם. האמת היא
שקצב התמותה גבוה גם כאן, אבל יש לנו גם תרופות יעילות יותר."
כמה שבועות לאחר מכן הוא כתב "אם כתוב שהם צריכים למות, אז
יותר טוב עבורם למות כאן" [84].
עושה רושם שהתנאים הקשים שהתימנים היו צריכים לחוות כדי להגיע
לעאדן, ובאותה מידה המצב הבריאותי והתזונתי ב"מחנה הגאולה"
שירתו רק כדי להיפטר מהחלש, החולה והקשיש. בדרך זו רק הבריאים
והחזקים היו צריכים להיקלט בישראל, זאת אומרת אלה שיוכלו לשרת
את הכלכלה הישראלית או בכוחות הצבא. אדם יכול להציב כאן את
השאלה הכיצד בריטניה הגדולה יכלה לאפשר לפעולות בלתי אנושיות
כאלה להתבצע בעאדן. בין 1948-1975, ישראל הביאה יותר מ-719,000
אשכנזים מאירופה, אבל היא לא התייחסה אליהם באותה צורה. בוודאי
הבדל כזה ביחס מהווה האשמה כבדה של אפליה גזענית בה נוהגת
ישראל.

הערות
1. גלימה ערבית ארוכה.
2. לנדאו.
3. בת יאור Les Temps Modernes, 85.
4. שכטמן, 1961, 190.
5. ראה גם איסקנדרני, חמסין, מס. 5, 30-34; [השווה] שיבלק.
6. א. שוראקי, 1968, ושכטמן, 1961.
7. שיבלק, 28 עלם אל-יהוד פי איל עיראק, ירושלים, 1983, מאת מ.
באסרי.
8. (CO-730/2/34955).
9. עבד אל מוחסין, 1983, 253-340.
10. ראה שם.
11. שיבלק, 42-43.
12. ניסים רג'ואן, 207-209.
13. קמחי, 1976, 60-62 וכהן, 1969, 109-112.
14. כהן, 1969, 259.
15. ראה שם.
16. וולפסון, 146-147.
17. ראה שם, 143.
18. ראה שם, 144.
19. ראה שם 148-149.
20. ראה מהדורה של אל-יאקזה, 12, 13, 16 ו-17 בפברואר ו-7 ו-28
במרץ 1948.
21. 1969, 178.
22. 2 בנובמבר 1949. מוושינגטון אל שר החוץ של בריטניה. מברק
מספר 5182, משרד החוץ 371/75187.
23. ברגר, 1955, 30.
24. על יהודי עיראק, ראה את העבודה רבת הערך שנכתבה באנגלית
מאת הפלסטיני עבאס שיבלק.
25. כהן, חיים י., 1969, 38-47.
26. לנדסהוט, 1950.
27. סמוחה, 281.
28. הקונגרס הציוני העשרים ושלושה, [תיק פוליו] 178.
29. י.נ. שי, שבט ועם, 1954.
30. ראה שם.
31. שבט ועם, 1958.
32. בטטו, 1978, 311.
33. אני עדיין זוכר את האספסוף שנהג לאיים עלינו "חכו עוד קצת,
והיטלר יגמור גם אתכם!"
34. ארגון שחרור פלסטין היה הארגון הערבי/איסלאמי הראשון לתקן
את העיוות הזה, כשהוא דרש שארצות ערב והאיסלאם ייקחו בחזרה את
הספרדים מישראל. לאחר המהפכה האיסלאמית באיראן, אש"ף הצליח
לעצור יהודים מלעזוב את איראן לישראל, ודיונים בטהראן הובילו
לכך שיהודים רבים קיבלו תמיכה לעזוב את ישראל ולחזור לאיראן.
35. הכרוניקל היהודי מה-29 באוקטובר, 1949.
36. FO 371/75152 E9114/ 1105/ 93.
37. ירושלים - משרד החוץ הבריטי 24/3/51, FO 371/91690, EQ
1571/45.
38. ירושלים - אל משרד החוץ הבריטי ב-14 בפברואר, 1949 -FO
371/75182/024566.
39. שגב, עמ' 110 של התרגום בערבית.
40. ראה שם, 176.
41. ראה מכתב מקובוביצקי לקונגרס היהודי מתאריך 24 באפריל,
1949, בתיקים של משרד הקליטה, ארכיון צבא ישראל 14/49.
42. ראה שם. ראה מכתב מטוביה למשרד מתאריך 14 במאי, 1949.
43. הארץ, 29 במאי 1987.
44. Pro/FO E 4209/1/93.
45. Pro/FO E 4154/1/93.
46. קול העולם הערבי, ינואר, 1983.
47. ראה, FO 371 23202 סודי, מס' 251, הקונסוליה הבריטית, דמשק
למשרד החוץ, לונדון 14.4.1939 ו-FO 624/24/448, תעמולה נאצית
בעיראק, ללא תאריך, ו-FO37/2302, מס' 150, השגרירות הבריטית
למשרד החוץ 11.4.39.
48. ראה ספרו של ניסים רג'ואן.
49. שוראקי, 181 ו-182, ואנציקלופדיה ג'ודייקה, כרך 12, 344.
50. וועדת החקירות הממלכתית הבריטית, 22 בספטמבר, 1948. פורסם
בהאקונומיסט ב-9 באוקטובר, 1948 והניו-יורק טיימס ב-6 בדצמבר,
1947.
51. וולפסון, 174-176.
52. מפלגת "מצרים הצעירה", ידועה גם כן בשם החולצות הירוקות.
53. ג'ולי פלינט הגרדיאן, 2 באוגוסט 1989.
54. בן מנחם, 179.
55. פרוטוקול הוועדה, 22 באפריל 1949.
56. רפאל ללוקר, 22 בינואר, 1951, ארכיון הציונות המרכזי.
57. ראה התכתבות משרד החוץ עם השגרירות שלו בבגדאד ב-29
בספטמבר, 1952 - FO 371/98767, Eq
1571/24.
58. ראה העיתון העולם הזה, 20 באפריל 1966 ו-1 ביוני 1966,
כדורי, 1970, דפים 313-315 ומריאון וולפסון, נביאים בבל,
1980.
59. שגב, 109-110.
60. ארכיון המדינה, המשרד לענייני חוץ, 2451/11.
61. שגב, 115 ו-176.
62. צדוק למשרד הציונות בעאדן, 20 בדצמבר, 1949, ארכיון
הציונות המרכזי, L27, תיק רביעי. ראה גם זיכרונות ומכתבים של
צדוק.
63. רפאל למועצת הוועד של הציונות, 9 בספטמבר 1949. ארכיון
הציונות המרכזי, קליטה - S41/256/11.
64. ראה ספרו של שלמה הילל, מבצע בבל, 1989.
65. פרוטוקול הפועל של הציונות, 21 במרץ 1949 ו-29 באפריל
1949.
66. הדו"ח של בן צבי, 18 בספטמבר, 1949 - הארכיון המרכזי
להיסטוריה של העם היהודי: ארכיון של נחום לוין.
67. מנחם בן יוסף לאפרים הדר, 9 באוקטובר, 1949 - ארכיון
הציונות המרכזי, המשרד ליהודי המזרח התיכון S/20/600, וגם
S20/109 ו-S/20/547 II.
68. ראה הארץ, 11 בינואר 1985.
69. ארכיון הציונות המרכזי בעאדן, L27.
70. ארכיון הצבא הישראלי - A/5/ 14.
71. 31 בדצמבר, 1949, ארכיון הציונות המרכזי, 127.
72. ראה שם.
73. ארכיון הציונות המרכזי S20/5501.
74. תיקים של משרד הקליטה, צרור 61, תיק 393 - מספור מקורי
2421/73, ללא תאריך.
75. 9 באוגוסט 1949, ארכיון הציונות המרכזי, S20/555.
76. ד"ר גולדמן לד"ר קורנבליט, 31 בדצמבר 1948, ארכיון הציונות
המרכזי S/20550 I.
77. מועצת הפועל של הציונות, 18.7.49.
78. ארכיון הציונות המרכזי, S20/562.
79. תיקים של משרד הקליטה, צרור 61, תיק 393, מספור מקורי
2421/73.
80. מועצת הפועל של הציונות, 24 באוקטובר 1948.
81. שגב, 180 ו-181, תרגום בערבית.
82. משרד הבריאות, ספטמבר 1949, ארכיון המדינה, המשרד לענייני
חוץ, 2397/15 - ציטוט של שגב.
83. יוסף צדוק למנחם, 21 ביולי 1949, ארכיון הציונות המרכזי,
S20/457 II.
84. פרוטוקול הכנסת, כרך 3, 128, 21 בנובמבר 1949.

פרק חמישי - קליטה או השמדה מאז 1948?

פרק זה עוסק בקליטתם של המהגרים בישראל, אם כי "קליטה" היא
מילה אדיבה מדי מכדי לתאר את מה שאנחנו מאמינים שקרה למעשה.
"השמדה" משקפת טוב יותר את מה שלמעשה קרה במחנות שהקימו
הציונים עבור המהגרים, שאיבדו בהם את זכויותיהם האנושיות.
הפיכת הספרדים למעמד של פועלים החלה במחנות המעבר שבחוץ לארץ,
כפי שהזכרנו בפרק הקודם; אחר כך היא המשיכה ב"מחנות העולים"
וב"מחנות המעבר" בתוך ישראל; אחר כך ביעדיהם הסופיים שהיו
עיירות פיתוח, ה"קואופרטיבים" או "החגורה השחורה" של הערים
הגדולות.

מחנות העולים
ווידד סיפרה לי על הגירתה מבגדאד. "היינו לבושים בבגדי השבת
שלנו. כשהמטוס נחת חשבנו שישראל תקבל את פנינו בלבביות. אבל,
השם ישמור, כמה טעינו! כאשר המטוס נחת בשדה התעופה בלוד, התקרב
אלינו אחד העובדים וריסס את כולנו בכל מקום בדי-די-טי, כאילו
שורצות עלינו כינים. איזה סוג קבלת פנים הייתה זאת? הרגשנו שהם
יורקים לנו בפנים. כאשר יצאנו מהמטוס, כנוהגים עדר הם הובילו
אותנו אל תוך רכבת שהייתה כל כך דחוסה שדרכנו אחד על השני
והבגדים היפים שלנו התלכלכו. בעלי בכה וגם אני. אחר כך הילדים
התחילו לבכות. התייפחנו מבכי עד השמיים עד שהוטל ענן על הרכבת.
בגלל שזאת הייתה רכבת עם קרון משא לא היה אור וחשמל, וככל שהיא
דהרה אנחנו חשבנו על רכבות המוות שלקחו את יהודי אירופה למחנות
הנאצים. לבסוף הגענו למחנה "שער העלייה" יחד עם משפחות אחרות.
לאחר מכן הם רשמו את השמות שלנו ו"נתנו" לנו שמות עבריים
חדשים. "סעיד" הפך להיות "חיים", "סועד" הפכה ל"תמר", לי שינו
את השם ל"אהובה" וכך הלאה. אחר כך היינו צריכים לעמוד בתור
ארוך מאוד לאוכל, כאילו היינו קבצנים. לא היה לנו שום מושג מה
יהיה איתנו." היא הביטה לעברי בעיניים דומעות ושאלה: "האם זאת
ישראל שסיפרו לנו עליה?"
"מחנה שער העלייה היה מרכז מעצר של הצבא הבריטי לפני שהוא הפך
מחנה למהגרים. רשויות הביטחון הישראליות תגברו את אבטחת המחנה
בכך שהכפילו את גובה גדר התיל מסביבו והתקינו חיבור טלפוני
ישיר למשטרת ישראל בנמל חיפה. היה שם כוח משטרתי של שישים
שוטרים, ארבעה סמלים וקצין לפקח על המהגרים, ששוכנו באוהלים או
במכלאות עם גגונים מפח, שקודם היו מחסני תחמושת עם אדמה, ללא
מרצפות. בעת ששוטטתי בין האוהלים האלה ארב לי קשיש עיראקי. "יש
לי רק שאלה אחת," הוא אמר, "האם אנחנו מהגרים או שבויי מלחמה?"
לשוני דבקה לחכי ולא יכולתי לענות. הקשיש ירק על הרצפה וקילל
את ישראל וכל דבר הקשור לישראל. הבחנתי גם בכך שתנאי התברואה
במחנה היו מיושנים מאוד. השירותים היו מוצפים, כמעט ולא הייתה
הפרדה בין המינים ועקב מחסור במתקני רחצה האנשים התחילו להדיף
ריח."
המהגרים נלקחו ממחנה "שער העלייה" הזה למחנות אחרים בהם תנאי
המחיה לא היו שונים. ב-1948 היו 90,000 מהגרים במחנות, דהיינו
שליש מסך כל המהגרים. לעומת זאת, למהגרים האשכנזים העניקו את
בתיהם הנוחים של הפלסטינים שגורשו. יהודה בורגינסקי, בכיר
במשרד הקליטה, התריע מפני אזילתה של אספקת המזון, ומכך שעשרה
אחוזים מתושבי המחנה יסבלו מרעב [1]. כעבור חודש תושבי המחנה
קיבלו לחם וחלב עבור ילדיהם בלבד, ומנות הירקות הקצובות הופחתו
בשני שלישים. המהגרים במחנה פרדס חנה ארגנו הפגנת זעם [2].
תנאי התברואה, יחד עם מחסור ברופאים, בתרופות ובאוכל, גרמו
להתדרדרות בבריאותם של המהגרים, להתפשטות מחלות מידבקות
ולעלייה בקצב התמותה. ד"ר משה סנה, חבר כנסת ממפ"ם, דיווח
שמתוך 370 הילדים במחנה רעננה 200 היו חולים, ושבית החולים
מסכים לקבל רק 25 אחוזים מהמקרים שהרופאים המקומיים שולחים
[3]. יעקב גיל, חבר כנסת, דיווח שראה מחנות חדשים עם מאות
משפחות מהגרים, שלא היו בהם רופא קבוע או מרפאה נאותה [4]. הוא
גם ראה מאות אנשים עם מחלות מידבקות שעדיין גרו בקרב
משפחותיהם, היות ובית החולים לא מוכן היה לקבל אותם. בכפר
ברנדיס, על ידי חדרה, הוא ראה ילד עם שחפת ישן במיטה שבה
השתמשו שתי משפחות נוספות [5]. צבי חרמון, בכיר במשרד הקליטה,
אמר: "התנאים במחנות המהגרים הם בלתי נסבלים. לא תהיה זו הגזמה
לומר שהתנאים היו יותר טובים במחנות הנאצים לאחר מלחמת העולם
השנייה [6]."
בספטמבר 1949 כתבה רות קליגר, בכירה במוסד לעלייה, בדו"ח שלה:
"במחנות יהודים רודים ביהודים אחרים. עושה רושם שהם לא למדו
דבר מן הטרגדיה של העבר [7]." היא הוסיפה: "למהגרים אלה יש
תחושה של אזרחים ממדרגה שנייה." חינוך לחלוטין לא היה שם
במחנות. לא היו בתי ספר וגם לא פעילויות עבור הילדים, ומרבית
המבוגרים היו מחוסרי עבודה. עלינו להזכיר שהאדם האחראי ישירות
לתנאים הללו, גיורא יוספטל, היה יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית
לפני המלחמה ואז הוא הפך להיות מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות
היהודית. בתיקים במשרד ראש הממשלה הופיעו כמה דיווחים על
הקשיים שבהם נתקלים המהגרים. בארכיונים המרכזיים של הציונות
ישנם דו"חות על שחיתות בחלוקת האוכל [8]. יהודה בורגינסקי אמר
לחברי מועצת הפועל של הציונות: "לא הכנו להם [למהגרים התימנים]
לא מחנות ולא הסדרי מחיה. מה עליי לעשות עכשיו? אני בונה
מכלאות עם גדר תיל ושומר אותם שם כמו חיות במצב של אשליה
אופטית [9]." אפילו בן גוריון הקשוח הכריז, כאשר הוא ביקר את
הילדים התימנים בתל השומר: "זהו הדבר הגרוע ביותר שראיתי בחיי.
" בנאומו בכנסת הוא הוסיף שהילדים הללו "נראו יותר כמו שלדים
מאשר יצורים חיים... הם היו חלשים מדי אפילו לבכות, ואחדים מהם
היו חלשים מדי להיות מסוגלים לבלוע אוכל [10]."
באפריל 1949 הכריז מזכיר המפלגה השלטת מפא"י (העבודה):
"הביורוקרטיה היא כמעט פלילית", בקשר לקליטת המהגרים. יוספטל
הודיע למפלגתו שהמחנות שהיו תחת פיקוחו היו אמורים לקלוט
40,000 מהגרים, אבל הם למעשה הכילו בין 50,000 ל-60,000,
שמחציתם גרו באוהלים. פנחס לבון, מזכיר ההסתדרות, ציפה ל"פיצוץ
גדול". בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג המפלגה, התנגד לתזה הזאת,
ואמר שהמדינה מפנקת את המהגרים. "אינני יכול לקבל את הפינוק
הזה... אנשים אלה יכולים בהחלט לגור באוהלים במשך מספר שנים.
מי שלא רוצה לגור באחד לא צריך לבוא לפה [11]." שנה לאחר מכן,
הלכתי למחנה סאקייה לבקר את הקרובים שלי. המחנה היה מורכב
אוהלים הצפופים יחד. בן גוריון נתן שם נאום שבו הוא ציין: "משה
החזיק אתכם באוהלים במשך ארבעים שנה במדבר סיני. אני אחזיק
אתכם באוהלים רק שנים ספורות."
גולדה מאיר הייתה אחראית לבניית מגורי העולים מתוקף תפקידה
כשרת העבודה. היא קודם כל נתנה הוראה לבנות צריפים מפח או מעץ,
ואחר כך ממלט. הצריף היה לא יותר מאשר חדר בודד והוא נבנה על
ידי מכונה עם צינורות אופקיים, שכינויה היה "התותח של גולדה".
27,000 צריפים כאלה נבנו ב-1948, כאשר 18,000 מהם נבנו מעץ
והיו אמורים לשכן את אלה שגרו באוהלים [12]. חרמון, הבכיר שהיה
אחראי על הקליטה, אמר ב-29 במרץ 1949, בישיבה של מועצת הפועל
של הציונות: "אנחנו נעים לקראת הצבת משכני עוני וצפיפות יתר
ממושכת." זה בדיוק מה שקרה במחנות הללו, בעיירות הפיתוח
וב"קואופרטיבים". כולם הפכו לאזורי משכנות עוני, בדיוק כמו
"החגורה השחורה" בערים הגדולות. עיתונאית אמריקאית, רות גרובר,
כתבה לבן גוריון: "האדישות של הציבור מדהימה. החברה הציונית
לחמה לאורך המנדט הבריטי על הזכות להגר וזכתה בה, אולם עתה אף
איש אינו נותן את תשומת לבו לתושבי המחנות, והמעטים שלהם תחושת
אשמה אומרים: גם לנו היה קשה כשבאנו לראשונה, אז שהם יסבלו גם
כן [13]." הרשויות הצבאיות, שגייסו מייד את המהגרים הצעירים
ושלחו אותם לחזית, סירבו לתת מחסה לקשישים ולצעירים במהלך
השיטפונות החמורים בלוד. יהודה בורגינסקי דרש שהצבא יעביר את
שדה התעופה שבכפר סירקין לרשותו של משרד הקליטה. הצבא סירב,
אבל הציע את מחנה תל-נוף שהיה על יד מחנה צנחנים, והודיע
לבורגינסקי שהם ישתלו מוקשים כדי למנוע מתושבי-האוהלים לגור על
ידם [14]. קיבוץ משגב עם סירב לתת מחסה למהגרים שהוברחו פנימה
מלבנון, והם נאלצו להמשיך ברגל שעתיים נוספות. כשהם הגיעו
לקיבוץ מנרה נאמר להם שאם הם לא ישלמו על התחזוקה שלהם הקיבוץ
לא יקבל מהגרים יותר בעתיד [15].
נעים סיפר: "האופן שבו התייחסו הציונים לספרדים שאותם הם
הבריחו איננו חדש. אני זוכר איך הם התייחסו אליי ואל חבריי
העיראקים בתחילת מלחמת העולם השנייה. סוכני הציונות הבריחו
אותנו לביירות, ואחר כך הם שלחו אותנו למטה לכיוון הגבול של
פלסטינה עם מדריך דרך לבנוני - מוסלמי ככל שאני יכול לזכור.
הרכב נעצר באזור הררי והתחלנו ללכת ברגל בעקבות המדריך במשך
מספר שעות. כשגשם זלעפות התחיל לרדת המדריך אמר: "תמשיכו הלאה
לכיוון האור הזה - זה הקיבוץ." אחר כך הוא עזב אותנו וחזר
לביירות. הלכנו ברגל במשך כל הלילה בתוך איזורים נרחבים תוך
גשם וקור צורב. האור היה רחוק מאוד. עד שהגענו לקיבוץ הבגדים
שלנו היו רוויים במים ומטונפים. אחדים מאיתנו איבדו את נעליהם
בבוץ. השומר לקח אותנו לחדר האוכל והם נתנו לנו ספלים עם תה
ולחם עם מרגרינה. אחרי כן הם לקחו אותנו לספרייה והושיבו אותנו
שם למרות שרעדנו מקור והבגדים שלנו היו עדיין רטובים. בבוקר הם
לקחו אותנו לאסם ושם ישנו כאילו היינו בהמות. היה זה שיעור
מאיר עיניים בהכנסת אורחים אשכנזית. זה היה קיבוץ כפר גלעדי.
לאחר מכן הפרידו אותנו, ואותי שלחו לקיבוץ חולתה על יד החולה.
שם הם תחבו אותי לתוך צריף עץ קטן, שורץ כינים ופשפשים, ששכן
בדיוק בקצה היישוב ואשר היה במיוחד עבור הספרדים. הוא היה
בדיוק כמו רפת. למרות שהייתי נער צנום וחיוור, הכריחו אותי
לעבוד בעבודה פיזית מהבוקר עד הלילה. בלילה, אחד מחברי הקיבוץ
היה מלמד אותי חצי שעה עברית. העבודה הייתה מאומצת מאוד. חשבתי
שהגב שלי עומד להישבר מהכאב ומהעייפות. בראש חבורת העובדים
עמדה בחורה גרמנייה בשם גרדה, שהוסיפה לצעוק עליי ושהשפילה
אותי במשך כל היום. לא ידעתי מדוע, הואיל ובזמנו עשיתי את מיטב
יכולתי, אבל גרדה הייתה עדיין רודה בי במשך כל היום והחלומות
שלי היו מעיקים עליי במשך כל הלילה. נוספת לכך העובדה שכל הזמן
תקפו אותי פשפשים וכינים שהיו בתוך הצריף. בשנתי הייתי רואה את
אבי מחפש אחריי בהרים ובעמקים, עם שנאה בעיניו בגלל שהציונים
לקחו אותי ללא ידיעתם של הוריי. היטלר רדה בגרדה, אחרי כן גרדה
באה לפלסטינה, ועכשיו גרדה רודה בי! בסוף ברחתי מירקות
ומחקלאות, ומגרדה... כבר לא היה אכפת לי מכלום. התחלתי לרוץ
לכיוון ההרים, בוכה תוך כדי ריצה הרחק מן הישוב. לפתע נתקלתי
במוסא, שהיה שחום עור, היו לו עיניים שחורות נוצצות והוא דיבר
ערבית. הוא ומוסא השני, הסנדלר, היו חברי הקיבוץ הספרדים
היחידים בקיבוץ. מוסא הראשון היה יהודי יליד פלסטין, אני מאמין
שהיה ממוצא תימני, ומוסא השני היה מסוריה. הוא שאל אותי: "מה
קרה, נעים? למה אתה בוכה?" כשסיפרתי לו על הדרך שבה גרדה
מתייחסת אליי הוא כעס עליה ונזף בה קשות. "הישאר איתי," הוא
אמר, "ואנחנו נעבוד יחד עם המריצה הזאת." מוסא זה היה האדם
הראשון בקהילה הציונית שהתייחס אליי בצורה אנושית. לעתים
קרובות הייתי הולך לסדנה של מוסא, הסנדלר מדמשק, והייתי חש
תענוג בל יתואר כשדיברנו בערבית. עכשיו אני יודע את הסיבה -
היא לשון הדיבור, השפה של הוריי ושל הסבים והסבתות שלי. לא
יכולתי להבין מדוע גרדה התייחסה אליי באופן שבו התייחסה עד
שהתרחש אירוע שהבהיר לי את המעמד שלי בחברה האשכנזית. בקיבוץ
חולתה היה חבר ושמו ישראל, עד כמה שאני יכול לזכור, אולם
האנשים בקיבוץ נהגו לקרוא לו "סטאלין". לא ידעתי מדוע. סטאלין
זה ניצל קבוצה של דייגים ערבים באגם החולה. יום אחד ראיתי אותו
עומד על גדות האגם עם הפועלים הערביים שלו. הוא צעק עליהם
וקילל אותם; אחרי זה הוא תפס אחד מהם בכוח והתחיל להכות אותו
ולבעוט בו בפראות. הערבי לא הגן על עצמו. חבריו נותרו בשקט ולא
זזו. הייתי מופתע מאוד, מפני שמעולם בכל חיי לא ראיתי יהודי
מתייחס כך לערבי. כאן היה יהודי גרמני או פולני, זר, מכה בן
אדם, שבמקרה היה יליד ערבי. וכאן הייתה גם גרדה, שהתייחסה אליי
בנוקשות. מרגע זה ואילך הייתי מודע למעמדי המושפל וגם למעמדם
של אחיי הפלסטינים הערבים. לא הייתי מופתע כשהביאו את אבי ואת
משפחתי לפה בתחילת שנות החמישים ודחסו אותם לתוך המחנות,
בתחילה לפרדס חנה, אחרי זה לסאקייה ואחר כך לפתח תקווה, שם אבי
נפטר לאחר ששרד במשך עשר שנים בצריף מעץ, תוך שרופא המחנה מסרב
לבוא ולטפל בו. הרופא אמר לאמי: "שהוא יבוא אליי לראות אותי",
אבל אבי היה חולה מכדי ללכת ברגל. הוא נותר במיטתו עד שהוא
נפטר כמה שבועות לאחר מכן. ורק אז לקחו אותו לבית חולים
אבו-כביר, כדי לקבוע את סיבת המוות. אמי אמרה 'זה מה שהנאצים
עשו להם'." זה כל מה שנעים יכל לומר.
על אף התנאים הטרגיים במחנות הללו, בן גוריון, ראש הממשלה
ומנהיג מפלגת מפא"י (העבודה), התרעם על כל פת לחם שהספרדים
אכלו. בוועידת המושבים השמינית, המנהיג אמר: "100,000 יהודים
חיים במחנות העולים ואת המזון שהם אוכלים מספקים להם מתוך חסד
[16]." רק כמה שבועות לאחר מכן בן גוריון דרש לארגן את המהגרים
לתוך "גדודי עבודה", משהו הדומה לשורות צבאיות או
צבאיות-למחצה, ולשמש כעובדי כפייה בבנייה ובסלילה של כבישים,
לטובת הציבור, ללא תשלום מיוחד. בן גוריון חשב שקבוצות עבודה
אלה צריכות לכלול גברים בגילאים בין 18 ל-45 שיקבלו לפי מידת
הצורך עבור עצמם ועבור משפחתם, ונוסף לכך אותו סכום כסף כמגויס
לצבא. הוקמה ועדה כדי לבחון את ההצעה. חבריה כללו את יהודה
אלמוג, חיים גבעתי, הילל דן, גרשון זק, גיורא יוספטל ושלום
הכהן. הוועדה המליצה להקים את המחנה הראשון עבור 3,000 מהגרים
מגויסים בסביבות באר שבע. אולם התוכנית נכשלה עקב התנגדות
ממשרד העבודה, שלא היו ברשותו די משאבים כספיים כדי לגבות את
התוכנית, ואף לא יכל לוותר על עבודות שאותם הוא כבר הבטיח
למהגרים אחרים [17]. הרעיון של "גדודי עבודה" צץ מאוחר יותר
במבנה של עבודת חירום ומשכורות חירום, ואנו נבחן אותו מאוחר
יותר.
כאשר האוכלוסייה היהודית של פלסטינה הגיעה לכמות הרצויה -
מיליון, מועצת הפועל של הסוכנות היהודית ארגנה חגיגה בתל אביב,
אבל רק 15 אנשים נענו להזמנה [18]. זה מראה שההגירה ההמונית
נדחתה על ידי המהגרים, וגם על ידי היישוב הציוני שהפך להיות
עתה מיעוט דמוגרפי, ושהתחיל להתלונן על "ההרכב של החברה". משרד
החוץ הכין נייר-עמדה שאותו הוא הפיץ לנציגים הישראלים בחוץ
לארץ, ובו הקדיש תשומת לב לעובדה שמרבית המהגרים מגיעים עתה
מארצות ערביות איסלאמיות וששיעור הספרדים ימשיך לעלות. המשרד
הזהיר מכך שעובדה זו "תטביע את חותמה על כל מישורי החיים
במדינה", והתכוון לכך שבמטרה לשמר את "קני-המידה התרבותיים" של
היישוב הם יצטרכו מספר רב של מהגרים מערביים ולא רק "מזרחים"
[19]. חברת הכנסת שושנה פרסיץ אמרה על הספרדים: "אין לנו שפה
משותפת איתם, בדיוק כפי שרמת ההתפתחות שלנו אינה תואמת את
שלהם. הם עדיין חיים בימי הביניים [20]." בו זמנית התקשורת
הישראלית, שהייתה כולה תחת שליטה אשכנזית, ניהלה מסע גזעני נגד
נתינים יהודים אלו ונגד תרבותם הערבית ה"נחותה" כדי להצדיק את
האפליה נגדם (ראה פרק שמיני).
חבר הכנסת התימני זכריה גלוסקא מחה על האפליה שכוונה נגד חבריה
העניים של קהילתו בתחום הדיור, שירותי הדת, השירותים האזרחיים,
קצבאות הילדים ואפילו תוכניות הרדיו. הוא אמר שאפילו תוכניות
רדיו תימניות הוכנו על ידי "מומחים אשכנזים".
הגם שהתימנים היו קפדנים בניקיון במידה רבה יותר מכל קהילה
אחרת שאני ראיתי, נציג מהסוכנות היהודית טען: "ישנו סוג של
תושבים שאותו קשה מאוד ללמד בענייני תברואה." הסוכנות הבטיחה
שהיא תשקוד על בניית בתי שימוש קרובים לבתי המגורים במטרה
"לאלף את "האנשים האלה" (קרי, התימנים) להשתמש בהם לעשיית
צרכים [21]." יתר על כן, פעילי מפלגה אשכנזים השקיעו מאמץ רב
בניסיון לשנות את סגנון חייהם של התימנים ולהרוס את השפעת האב
והמורה.

היעלמותם של ילדי תימן
מאז אפריל 1950 ארגון התימנים שלח מכתבים לשר המשטרה אודות
היעלמותם של מאות מילדי תימן לאחר שהם הועברו לבתי החולים
[22]. השר לא ענה לאף אחד מהמכתבים הללו. 18 שנים לאחר מכן
רשויות הצבא שלחו צווי גיוס לילדים אבודים אלה, ובעיה מחרידה
זאת יצאה אל האור. מקורות ספרדיים בפלסטינה אומרים שהאשכנזים
ש"טיפלו" בענייני התימנים בכך שגנבו את הילדים ומכרו אותם
להורים מאמצים בתוך המדינה ומחוצה לה. וועדת החקירה הממשלתית
שהוקמה ב-1968 חשבה שבעיית ההיעלמויות הייתה קשורה למצב
הליקויים במחנות אבל הודתה שהבעיה מזעזעת. הוועדה בחנה 342
תלונות, בעיקר של תימנים אך גם של ספרדים אחרים מארצות ערב.
היא מצאה רק ארבעה ילדים ולא העלתה שום תוצאות בקשר לאחרים.
אולם היא כן ציינה שהמידע שלה מצדיק חקירת משטרה בארץ ובחוץ
לארץ, ושלחה דו"ח בקשר לכך לשר המשטרה ולשר המשפטים, והרשויות
דחו אותו. ביולי 1986 יהודים ספרדים ערכו מפגש המוני ביד אליהו
שבתל-אביב, ויצאו בקריאה אל הרשויות לבצע את החקירות הנדרשות
כדי למצוא 559 ילדים שנגנבו בתחילת שנות החמישים [24].
הדיכוי שכוון נגד התימנים היה בלי ספק גרוע יותר מהדיכוי שממנו
סבלו ספרדים אחרים כלשהם. אפשר שהיה זה בגלל שהתימנים עברו
תהליך מוחלט של ערביזציה, ועד לאחרונה ממש לא היו מושפעים
מהתרבות האירופאית. לעולם לא אשכח את חורף 1944, כאשר הסוכנות
היהודית הביאה מאות תימנים והושיבה אותם במחנה הקרוב לקריית
שמואל באיזור חיפה. הם נשלחו על ידי ארגון העובדים של ההסתדרות
למחנה מוצקין, ושם ראיתי אותם מסתובבים יחפים, לבושים בסחבות
ורועדים מקור. האוהלים שלהם השקיפו אל הים והיו חשופים לרוחות
קרות ולגשמי זלעפות. מפלגת מפא"י והמפלגה הדתית "הפועל המזרחי"
היו מוטרדות רק מכל הנוגע להשגת הקולות של האומללים האלה. בקיץ
היה הופך מחנה התימנים לגיהנום בגלל צפיפות היתר וערמות
הטינופת. בסופו של דבר הם התקוממו ופלשו לתוך הדירות הלא
גמורות שהרשויות החלו לבנות. מנהיגים אשכנזים ברשות המקומית
הגיבו בכך שהם לא התקינו דלתות או חלונות וניתקו את אספקת
המים, בתקווה לגרש בכוח את התימנים. באותו זמן שיכנו את
המהגרים האשכנזים בדירות גמורות בקריית חיים. כאשר התימנים
התלוננו, שאלו אותם בעוקצנות: "היה לכם יותר טוב בתימן?" והם
ענו: "כן, למען השם."
לאחר שנוסדה מדינת ישראל, האפליה הפכה למדיניות גלויה. למהגרים
האשכנזים העניקו את הבתים הטובים ביותר של הפליטים הפלסטינים,
או נתנו להם דירות חדשות חינם אין כסף. לאחר 1950, לכשהוכרז
שעל המהגרים לשלם עבור הדיור שלהם, הסוכנות היהודית, ההסתדרות
והרשויות המקומיות התחילו בבניית דירות עבור האשכנזים ונתנו
להם משכנתאות ל-30 שנה. בו זמנית, הממסד הציוני דחס מאות אלפי
ספרדים בתוך המחנות שלא נעלמו כליל עד שנת 1980.
הפרוטוקולים הבאים של מועצת הפועל של הסוכנות היהודית מראים
כיצד כל המפלגות הציוניות, מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני,
החליטו לתת יחס מועדף לאשכנזים על חשבונם של הספרדים.
פרוטוקול ישיבה מיום 9 באוקטובר 1949:
אליהו דובקין (מפא"י-עבודה): "אנו חייבים להעניק למהגרים אלה
הטבות, ואינני חושש מן המילה."
לוי אשכול (מפא"י): "...אם אנחנו מקימים מחנות עם מאה אלף איש
בהם ואחר כך פתאום אנחנו נותנים לאשכנזים הטבות, קל לדמיין את
המחאה... "לא חוסכים מהאשכנזים!""
צבי חרמון (מפ"ם-ציונים שמאל קיצוני): "...אם זו שאלה של הענקת
הטבות במהלך הקליטה, אני חושש שלא נצא מזה חיים... אינך רואה
איזה משמעות תהיה לכך אם עשרים אלף איש יקבלו הקצבות
מיוחדות?"
הוחלט פה אחד להקים וועדה לבחינת הנושא.
פרוטוקול ישיבה מיום 26 בדצמבר 1949:
י. גרינבאום (עצמאי): "...יהיה צורך להכין בית מלון ל-800 איש
לערך, אשר יהיו המגיעים הראשונים מפולניה בסוף נובמבר. עלינו
להזדרז כדי שהם לא יפתיעו אותנו וכדי שאנשים מכובדים לא ייאלצו
ללכת למחנות. ישנם אנשים בעלי מעמד בין המהגרים וזה יהיה אסון
אם ניאלץ לשלוח אותם למחנות."
א. דובקין (מפא"י): "עלינו לעשות מאמצים יוצאי דופן כדי להקל
על קליטתם של אנשים אלה. אינני רואה נזק בכך שהוועדה תשכור
מלון כדי לשכן אותם... ההגירה מפולין תלויה בדרך שבה מהגרים
ראשונים אלה נקלטים. אם ניכשל, האחרים לא יבואו... וזו תהיה
מכה לכל התנועה הציונית."
מ. גרוסמן (רביזיוניסט-ימין): "אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות
כל מה שביכולתנו כדי לסייע בקליטת המהגרים הפולנים, אולם אני
מתנגד שהמשימה תהיה באופן רשמי בידי הוועד הפועל [של הסוכנות].
עם כל הכבוד ליהודי פולניה, לא יבינו את הפרשה. מדוע פתאום
מתייחסים ליהודים אלה ודואגים להם באופן שונה מאחרים? העניין
יפורסם וממנים חבר מיוחד מהוועד הפועל. מה לגבי היהודים של
גרמניה, מרקש, טוניס, טריפולי ושאר היהודים? אני חושב שנחליט
כאן בוועדה מה שנחליט, אבל לוועד הפועל אסור לצרף את מר
גרינבאום כחבר בוועדה. הוא אישיות חשובה ומקובלת על ידי
היהודים מפולניה והוא ימלא כל תפקיד שיוטל עליו, וכולנו נסייע
לו. אינני רוצה שכל העולם יידע שלקחנו על עצמנו את האחריות
לטפל בעניין הזה... יכולה לקום ועדה ציבורית עבור יהודי פולין,
בתנאי שמר גרינבאום יהיה בה, אבל לא כממונה של הוועד הפועל.
אני כבר יכול לדמיין את כותרות העיתונים. אני מוכן לשריין
תקציב עבור הפרויקט הזה, אבל ללא שום פרסום - כי פרסום יכול
להיות מזיק ואינני רואה צורך בכך."
ב. לוקר (מפא"י): "באמת כולנו תומכים בתכנית הזאת, אולם השאלה
היא: האם אנו זקוקים למנדט פורמאלי ממועצת הפועל או לא?"
י. גרינבאום (עצמאי ושר הפנים): "בהקשר לפרסום, אתה יכול לסמוך
עליי..."
המועצה החליטה אם כן להקים ועדה ציבורית שתעסוק בקליטת יהודים
מפולניה, בהשתתפותו של מר גרינבאום. עוד יתגלה שהוא לא ייצג את
הוועד הפועל אבל פעל כאחד ממנהיגי יהדות פולין.
שבוע לאחר מכן (ב-2 בינואר 1950), המועצה נפגשה כדי לדון בהקמת
מחנה מיוחד עבור המהגרים מפולניה, שבו לכל משפחה יהיה חדר
משלה, בניגוד לחדרי המגורים של המשפחות המרובות במקומות אחרים.
אגף הקליטה לקח על עצמו לדאוג להסדרי מחיה ל-2,000 מהגרים
פולנים בתנאים האלה.
י. גרינבאום (שהיה פולני) ביקש שמתקנים אלה יורחבו כדי להספיק
לכל המהגרים הפולנים, אך זו נדחתה.
י. גרינבאום: "זאת אומרת שמפברואר יהיה צורך לשים מהגרים
פולנים בתוך צריפים עם 20 עד 30 מיטות צמודות אחת לשנייה
ושמשפחות שלמות ישנו ביחד... אם יתפרסמו ידיעות על כך, הן
ייצרו רושם רע מאוד."
י. רפאל (הפועל המזרחי-מפלגת עבודה דתית): "המהגרים הפולנים
אינם כמו מהגרים מארצות אחרות. מהגרים מארצות אחרות נמצאים פה
בגלל שדרשנו. במשך זמן רב מאוד הם לא רצו להגר ודחו את זה. לכן
אין לנו שום אחריות כלפיהם. לעומת זאת, יהודי פולניה לא יכלו
להגר - לא הייתה להם ההזדמנות לעשות זאת. אם אנחנו נפטור אותם
מהמחנות וניתן להם עדיפות בדיור, הם יתאקלמו הרבה יותר מהר
מאשר המזרחים במחנות, מפני שיש ביניהם מומחים שהמדינה צריכה
במידה רבה - זה יהיה לתועלת הכלכלה באופן כללי. לכן אני מציע
לתת להם עדיפות בדיור. היהודים מפולניה באים מרקע אמיד ולכן
חיי המחנות יהיו קשים יותר עבורם מאשר עבור יהודי תימן, אשר
רואים במחנות מבצע חילוץ. לפיכך אני חושב שישנם מספיק נימוקים
לטובת יהודי פולניה, וזה חייב לקרות באחת משתי דרכים: ראשית,
יש להעניק להם עדיפות בדיור, ושנית - אם זה בלתי אפשרי - אז
אני תומך בהצעה של מר גרינבאום שנספק להם תנאים יותר טובים
במחנות... אנחנו יכולים להקים קרן מיוחדת, הממומנת בעזרת
הקרובים שלהם ובכסף שהם מביאים איתם. קבוצת עולים זו איננה כמו
העולים התימנים. כאשר יהודי פולני מקבל הלוואה, הוא יודע שעליו
לשלם אותה בחזרה."
י. בורגינסקי (מפ"ם-ציוני/מרקסיסטי): "ישנה אפשרות שיהיה לנו
רק מחנה אחד, מחנה עתלית, שבו נמצאים עתה התימנים. נדחוף אותם
למקום אחר ואז נוכל לצופף בין שלושת אלפים לארבעת אלפים (למרות
שזה לא יהיה לוקסוס כמו שגרינבאום דורש), כמו במחנות אחרים...
כאמצעי זהירות שכרנו בין מאתיים לשלוש מאות דירות ב-200 לירות
ישראליות כל אחת. אנחנו ניקח את הבתים שהוקצבו לצפון אפריקאים
ולתימנים וניתן אותם ליהודים מפולניה. לכך נצטרך לא מאתיים אלא
שלוש מאות לירות. השאלה היא אם אנחנו יכולים לאסוף סכום כזה."
א. דובקין (מפא"י-עבודה): "החלטנו נכונה לתת יחס מועדף ליהודים
מפולניה. [אבל] העדיפות צריכה להינתן לאלה שמגיעים ראשונים. זה
לא חייב להימשך לאורך כל הזמן, אבל המטרה שלנו היא שהמגיעים
הראשונים יעבירו מסר לאחרים בפולניה שהמצב כאן לא רע בכלל.
אנחנו לא חייבים לטפל בכל עשרת האלפים כך. אין כל נזק בכך
שניתן לאלה שיבואו בעקבותיהם לחיות כמו שאר הפליטים."
י. גרינבאום: "במקום לצופף את היהודים מפולניה יחד בצורה כזו,
אני מאמין שעדיף יהיה לטפל כך ביהודים מטורקיה ומלוב. זה לא
יהיה בלתי הוגן. עליכם לדעת שיהודים [פולנים] אלה הם עילית.
לכל משפחה היו שלושה או ארבעה חדרים - בית גרמני עם רהיטים
גרמניים והמנעמים הגרמניים החדישים ביותר. יבואו הנה רופאים
מפולניה. תשים רק אחד מהם במחנות בבית-ליד או בפרדס חנה ותראה
מה הוא יחשוב אז ואיך הוא ירגיש."
לוי אשכול, יצחק גרינבאום וממונה ממחלקת העלייה נבחרו למי
שיבחנו דרכים שבהן ניתן יהיה לשכן את היהודים מפולניה "ברוח
ההצעות שהועלו בישיבה [25]."
מרבית ההחלטות שהיו בלתי אנושיות ומנוגדות לחוק הבינלאומי
בוצעו באופן בלתי רשמי. ההחלטה לגרש את הערבים מלוד ומרמלה היא
דוגמה לכך. יצחק רבין, אמר שכשהוא, כקצין בצבא, הלך לבן
גוריון, שר הביטחון וראש הממשלה, כדי לשאול אותו על גורלם של
תושבי שתי הערים הללו, בן גוריון לא השיב אבל רמז בתנועה
שכוונתה הייתה "להיפטר מהם". מאוחר יותר הוכחש שבן גוריון הורה
על גירושם של תושבי לוד ורמלה. ב-1956, כשקצין שאל מה יקרה אם
האיכרים של כפר קאסם שלא ידעו על העוצר, שהוטל לאחר שהם יצאו
לשדות, יחזרו בערב לכפר שלהם, הקצין המפקד השיב בפתגם הערבי
"אללה ירחמו", שבז'רגון הצבאי כוונתו "לשחוט אותם", ואת זאת
עשו. בלבנון קיבלו הפלנגות הנוצריות הוראה להיכנס לסברה
ולשתילה, הוראה שכוונתה יכלה להיות רק טבח הפליטים הפלסטינים.
כאשר דוד לוי, שר ישראלי ממוצא מרוקאי, התריע שכניסה זו של
ה"כתאאיב" משמעה טבח, הוא נתקל בהתעלמות מוחלטת.

המעברות
בפרק הקודם הזכרנו שבן גוריון התרעם על המנות הקצובות העלובות
שניתנו למהגרים ושהוא רצה לגייס אותם לקבוצות עבודה מיוחדות
ללא תשלום. התכנית התבטלה אז עקב קשיים שונים, אך העיקרון יושם
החל מ-1950 באופן שונה. או שהפכו את מחנות העולים למחנות מעבר,
או שסילקו את המהגרים בכוח למחנות חדשים, וכך מרבית הספרדים
הגיעו בסופו של דבר אל מחנות המעבר. הממסד הציוני הפסיק לספק
למהגרים אוכל ונאמר להם שעליהם למצוא עבודה ולצאת להתפרנס.
מטרתו של הממסד היה להפחית את העלות הגוברת של ההגירה הגוברת
ולהכריח את הספרדים לעבוד בעבודה גופנית עבור שכר נמוך מאוד.
כאשר כמה מן המהגרים סירבו ללכת למחנות החדשים, הממסד הפעיל
עליהם לחץ על ידי הפסקת כל שירותי הרווחה [26].
מחנות מעבר אלו הוקמו ליד היישובים האמידים של האשכנזים או ליד
הערים הגדולות, כדי לספק להם עובדים בזול. תנאי החיים במחנות
היו אחידים: אוהלים וצריפים מעץ ומפח. ייתכן שהתנאים במחנות
האלו היו אף גרועים מבעבר, היות והממסד השולט לא היה אחראי
לאספקת מזון למהגרים. לא הייתה "מדינת רווחה", ואם אדם היה ללא
עבודה, הוא לא קיבל סיוע כספי מן הממשלה. בעוד שתושבים אחדים
מן המחנות הישנים קיבלו בתים או דירות בחינם, תושבי מחנות
המעבר היו צריכים לקנות את הדיור שלהם מחברה ממשלתית. הרשויות,
במיוחד מפלגת מפא"י השולטת, השתמשו באבטלה כדי לטמטם את
הספרדים וכדי שהחיפוש אחר עבודה, כל עבודה (וזו הייתה על פי
רוב עבודת שוליים), יהפוך לעניין של חיים ומוות עבור מישהו עם
משפחה גדולה. השתמשו בספרדים לפיתוח הכלכלה הישראלית ולהגברת
הרווחים של העסקים, בלי שום תנאים סוציאליים. שילמו להם שכר
נמוך, הם יכלו לאבד את עבודתם בכל רגע והם היו קורבנותיו של כל
משבר כלכלי שהמדינה עברה. ב-1952 שיעור האבטלה במחנות נע בין
40 ל-60 אחוזים, בעוד ששיעור האבטלה הכללי בארץ היה רק 6-10
אחוזים. אפילו כאשר שיעור האבטלה ירד בכל הארץ, שיעור האבטלה
במחנות נותר גבוה, אם כי במחנות אחדים לא היו מוטרדים מהאבטלה
- המחנות שבהם התושבים עבדו בבנייה, בסלילת כבישים, בייעור או
בעבודות שונות ביישובים של עמק הירדן ובגינוסר; כל מי שהייתה
לו עבודה, עבד ארבעה ימים בשבוע והרוויח שתי לירות ישראליות
ביום.
לאחר שהתושבים של מחנה קריית שמונה סיימו לנקז את אגם החולה,
הקיבוצים האשכנזים קיבלו 40,000 דונמים [27], והוקמו ארבעה
מטעים גדולים חדשים לכותנה ולמוצרים אחרים המשמשים בתעשייה.
לעובדים ממחנה קריית שמונה לא הקציבו אפילו חלק קטנטן מהאדמה
שהוכשרה לשימוש. הצבא גם השתמש בתושבים רבים לעבודה הנדסית.
אחרים עבדו על פרויקט "מלחה" שניהלה חברת "מקורות". חלק גדול
מתושבי המחנה עשו עבודות חקלאיות עונתיות כמו קטיף פירות.
החלטה של המועצה המקומית במגדל מה-8 ביוני 1951 קובעת ש-80
אחוזים מתושבי מגדל ומתושבי המחנה היו מובטלים בתום עונת קטיף
הירקות.
המעסיקים, לא רק שהם לא הסתפקו בכך שהם שילמו שכר עלוב, הם גם
קיבלו סיוע כספי מן הרשויות כדי לעודד אותם להעסיק מהגרים.
בפרק התשיעי אנו נראה בפירוט רב כיצד סייעו הרווחים שלהם
להתפתחותה של הכלכלה הישראלית. יתרה מזאת, הממשלה המציאה דרך
חדשה לקצץ בשכר, והיא להעסיק את המהגרים ב"עבודות-חירום" שבהן
מקבלים "שכר חירום" שהוא מצומצם מאוד בהשוואה לשכר שהוזכר קודם
לכן. הממשלה טענה ש"עבודות חירום" אינן חיוניות ושהמטרה שלהן
היא למנוע את התפשטות האבטלה. מחקר הראה שעבודה זו אכן הייתה
כלולה בתקציב הפיתוח. עבודות החירום ב-1953-1954 כללו את
הדוגמאות הבאות: מיפוי שטחים, הגברת ייצור של שטחי ירקות,
עבודות בשמורות טבע, ייעור, הכשרת אדמות ויערות מדינה, עיבוד
אדמות הקרן הקיימת, עיבוד הדרים, מיפוי שטחים לגינון בתי ספר
ובתי חולים, איסוף אשפה, פרויקטים לפיתוח ועבודות ציבוריות,
פרויקטים של השקיה ושל סלילת כבישים. ניתן לראות, שתקציב
הפיתוח כבר כולל פרויקטים זהים, ולכן לא הייתה לממשלה זכות
לקרוא להם "עבודות חירום". השכר היומי הממוצע באותו זמן בערים
הגדולות היה חמש או שש לירות ישראליות ליום. לתושבי המחנות
שילמו רק לירה ישראלית אחת ולכל היותר לירה וחצי. יש לקחת גם
בחשבון שזו הייתה עבודה קשה עבור המהגרים הספרדים, שהיו קודם
סוחרים, סופרים או אומנים.
משפחתה של ווידד, שאותה הכרתי במחנה "שער העלייה", נשלחה למחנה
המעבר מגידו, ואחר כך לתל-מונד ואחר כך לסלמה ג'. בעלה, איש
עסקים קטן בשם אבו סאלי, היה בעלים של חברת אוטובוסים בבגדאד
ועבד כמורה נהיגה באופן פרטי. אף על פי שהוא עשה זאת במשך
שלושים שנים, סירבו לתת לו רישיון נהיגה בישראל, וכאדם חזק הוא
נאלץ לעשות עבודה גופנית קשה. לאחר עשר שנים של עבודה כזו הוא
פיתח מחלת לב. הרופא שלו באותו זמן אמר לו שהוא לא יכול לעבוד
יותר. אמרתי לווידד: "אם הוא ימשיך לעשות את אותה העבודה היא
תהרוג אותו." היא ענתה: "מה יותר גרוע? שנמות מרעב? יש לנו
שבעה ילדים!" הממשלה לא סייעה להם. אבו סאלי המשיך לעבוד ומספר
שבועות לאחר מכן הוא נפטר. ווידד התחילה לתפור ולעשות עבודות
בית כדי לגדל את שבעת ילדיה.
בנוסף לשכר הנמוך, לא הוענקו למהגרים אלה זכויות עובדים
מוכרות. למשל, בשעה שכמה מהגרים עבדו חמישה ימים בשבוע, אחדים
עבדו רק ארבעה ימים ואפילו יומיים בשבוע. בנוסף לכך, השכר שולם
מאוחר, והתורים היו נמתחים מחוץ למשרדי העבודה מחצות עד סוף
היום. לחסות קהילתית או מפלגתית היה חלק בהשגת עבודה, אבל בכל
מקרה, המהגרים היו הולכים הביתה מחוסרי עבודה. ויכוחים ומריבות
היו פורצים בזמן שהמהגרים צעקו במשרד סוכנות העבודה: "הוניתם
אותנו לבוא לפה, למחנות האלה. הלוואי שהשם ייקום בכם! לכו
ותירקבו בגיהנום!" הפקידים היו אז משיבים בצעקות: "תחזרו
לעיראק!" היה שיר מאוד פופולרי במחנות בימים ההם:
בן גוריון, ראה, מה עשית לנו,
אתה הברחת אותנו,
בגלל העבר
על אזרחותנו (העיראקית) ויתרנו
ולישראל הגענו.
אילו רק באנו על חמור רכבנו
להגיע לא הצלחנו!
מה אומלל הזמן
איזה תכנון אומלל
שאותנו הביאו לכאן!
המהגרים העיראקים האמינו שההגירה שלהם נעשתה בעקבות חתימה על
הסכם חשאי בין נורי סאעיד לבין בן גוריון. הם חיברו שיר עממי
על כך:
שם אותנו הם מכרו!
שם אותנו הם קנו!
אחר כך לכאן,
אותנו הם העלו!
במקרים מסוימים משרדי התעסוקה היו "נכבשים בסערה". המשטרה
הייתה מגיעה במהירות, מפנה אותם ונועלת אותם. במקרים אחרים
השכר לא שולם במשך שבועות וחודשים. ההסתדרות למעשה הסכימה לקצץ
את משכורות החירום בשליש, וב-1954 סירבה מועצת ההסתדרות להקשיב
לנציגי המחנות. תושבי המחנות הפגינו אז בקולניות מחוץ לבניין
ההסתדרות, ושוב המשטרה הייתה צריכה להזדרז להגנת חברי המועצה.
המפלגה השלטת (מפא"י-עבודה) ניצלה את החוויה המרה של המהגרים
בכדי לקבע את סמכותה. מפא"י הובילה את הממשלה, את ההסתדרות, את
הסוכנות היהודית, את היישוב החקלאי האשכנזי, את פועלי
ההסתדרות, את הבנקים, את חברות השיווק ודברים נוספים. במחנות,
פעמים רבות חילקו "ג'ובים" באופן בלעדי לחברי מפא"י והמפלגות
הדתיות הקטנות שהיו בקואליציה של הממשלה. מדרג העבודה במחנות
היה כדלקמן: מנהל המחנה, מנהל משרד העבודה, מזכירי המפלגה,
עובדי הניקיון, קצין המודיעין (הש"ב) והמרגלים שלו. כל המשרות
הללו, מלבד עובדי הניקיון, נשלטו בידי אשכנזים. המפלגה השלטת
השתמשה בשוחד, בדרך כלל במבנה של ג'ובים, של איומים ושל
אלימות, וטיפחה כנופיות שישליטו טרור על כל מי שיעביר ביקורת
על הממשלה. חוגים דמוקרטים פרוגרסיביים אשר השתתפו במאבק
לשחרור לאומי וחברתי בארצות ערב חוסלו. המשטרה החשאית השתמשה
בהיסטריה בכדי לחפות על העריצות שלה ובכדי לשמור על שלטונה של
מפא"י. כל מי שהעז לפתוח פיו ולעמוד על הזכויות של העם שלו
נקרא קומוניסט, והטרור נגדו היה זרוע באיומים בפיטורים
מעבודתו. מצב עניינים זה נמשך עד שהמפלגה הימנית "הליכוד" עלתה
לשלטון ב-1977. לפני כן, למפלגת העבודה השלטת היה רוב מכריע של
קולות במחנות בבחירות לממשלה בגלל לחצים כלכליים, בעוד שהיא
זכתה רק בשליש מהם בערים הגדולות.
תושבי המחנות לא היו מיוצגים במועצות המקומיות שאליהם המחנה
שלהם היה שייך בגלל ש"הבחירות כבר נערכו לפני שהמחנות הצטרפו
למועצות." שר הפנים הוציא צו המגביל את הסמכויות של המועצות
שהמחנות הקימו בעצמם, ובכמה מן המחנות הסוכנות היהודית מינתה
ועדה שתוכל לגשר בין דיירי המחנות ובין ההנהלה. שר הפנים לא
הכיר באף ועדה ממונה או נבחרת במחנות.
לעתים קרובות למדי אנשיו של מזכיר המפלגה ואנשיו של קצין
המודיעין היו אותם האנשים. המפלגה והמשטרה החשאית (ש"ב) סמכו
על גורמי פשע שיפחידו את דיירי המחנות. התפקיד הרשמי של המשטרה
החשאית היה לשמור על בטחון המדינה נגד ריגול מצד מדינות ערב,
אבל למעשה כלל לא היה ריגול כזה במחנות, ואף אחד אף פעם לא
הואשם בכך. הש"ב היה פשוט כוח משטרתי חשאי פוליטי אשר עבד כדי
לתמוך במפלגה השולטת. ש"מ אמר לי שנתנו לו תפקיד קטן בתמורה
לאספקה לש"ב של מידע אודות אנשים המעבירים ביקורת על המדינה או
המערכת. הוא הוסיף שהוא חש אשמה בגלל שהמידע שלו חיסל את
המשפחות של האנשים האלו, שפוטרו מעבודתם ולא היו להם אמצעי
מחיה. הוא ציין שמרבית האנשים הללו לא היו אויבי המפלגה השלטת
בכלל, אבל הש"ב הפעילו עליו לחץ שיספק שמות נוספים של
"חשודים", והוא היה חייב לתת להם שמות של אנשים שבכלל היו
א-פוליטיים, ואפילו תומכים של המפלגה השלטת. בהזדמנות אחת
פגשתי את זכריה, אחד מחבריי מימי בית הספר, והוא התחיל להתלונן
על מפלגת מפא"י: "הם ניצלו אותי כדי לשלוט על מחנה התימנים
ואחר כך זרקו אותי." זכריה (שהיה תימני) המשיך: "מינו אותי
למדריך חקלאי במחנה, אבל עבודתי האמיתית הייתה לעזור למפא"י.
ביום של הבחירות לממשלה באו למחנה נציגים ממפלגות אחרות כדי
לשדל את הדיירים. החלטנו להטיל עוצר על המחנה, "מטעמי ביטחון"
- אמרנו לדיירים, והחזקנו אותם בתוך האוהלים שלהם עד
שהפוליטיקאים עזבו. בשיטות אלו מפא"י הצליחה לזכות ב-90 אחוזים
מהקולות במחנה התימנים."
הממשלה והסוכנות היהודית החליטו לא לספק כל שירותי רווחה
למחנות. המועצות המקומיות שבתחום סמכותם שכנו מחנות אלו היו
אמורות לספק אותם, אבל היות שהמועצות היו אשכנזיות לא היה להן
מגע רב עם המחנות. הן גם התנגדו להקמת מחנות חדשים בסמוך אליהן
היות שתושבי המחנות לא יכלו לשלם מסים מקומיים. היו גם סיבות
גזעניות אחרות; לדוגמה, כאשר עיריית הרצליה לא הייתה מוכנה
לקבל שום מחנות בסביבה בגלל בתי המלון הגדולים לתיירים, והמון
בולט של שחומי עור עניים יהווה נזק גם למלונות וגם לישראל,
שהפיצה ברחבי העולם את המיתוס על הצדק החברתי שלה ועל
הדמוקרטיה האמיתית. לכן, ב-1953, על אף החוק, היו עשרים וששה
מחנות (30 אחוזים מסך כל תושבי המחנות) מחוץ לתחומה של מעוצה
מקומית כלשהי, והשאר היו חלק מהרשויות המקומיות העניות. שניים
עשר מחנות נאלצו להקים מועצות מקומיות ולספק לתושביהם שירותים,
אולם עקב העוני המכריע במחנות, לא ניתן היה לספק את השירותים
הנחוצים, והממשלה החליטה להפקיד אותם תחת סמכותו של משרד הפנים
- שלא עשה דבר. העיריות שכן קיבלו את המחנות לא סיפקו להם
שירותים, היות ששוב, תושבי המחנות לא יכלו לשלם מסים מקומיים.
כאשר המועצות המקומיות ביקשו סיוע ממשלתי נוסף הם לא קיבלו
כלום. ב-1952-1954 למעשה אף ירד הסיוע הממשלתי למועצות
המקומיות, מה שגרם לירידה ברמתם של השירותים שכבר כן היו
קיימים. במצבים מסוימים, מספר תושבי המחנות היה גבוה בהרבה
ממספר הדיירים ברשות המקומית הסמוכה. בנחלת יהודה הוא היה פי
ארבע יותר. תל-אביב, עם 254,000 תושבים, הסכימה לקבל 2,700
מהגרים מן המחנות הסמוכים וזאת רק לאחר לחצים נמרצים. המחנות
באזורי הכפר למעשה השתייכו למועצות הקיבוצים והמושבים
האשכנזים, שלא הסכימו לקבל מהם אף נציג. לעומת זאת, היישובים
האשכנזים כן השתמשו בתושבי המחנות ככוח עבודה זול, וכתוצאה מכך
הרווחים שלהם הוכפלו ורמת החיים שלהם עלתה באופן דרמטי בהשוואה
לתקופה שלפני ההגירה ההמונית.
בין עשרים לשלושים אחוזים מן המחנות הוקמו באזורים מרוחקים
ובאזורי הגבול. הם סבלו מהקשיים הכלכליים הבאים:
1. אבטלה. מעסיקי ההסתדרות ומעסיקים פרטיים שקיבלו סיוע כספי
כדי לקלוט את המהגרים, העדיפו להשתמש בכסף הזה באזורים
המרכזיים, שם הרווחים היו גדולים יותר.
2. מחסור בדיור. ההסתדרות העדיפה לבנות מקומות מגורים
באזורים המרכזיים, היות והרווחים היו גדולים יותר מאשר באיזורי
הגבול, אבל דירות אלו היו הרבה יותר קטנות. עבודת הבנייה
התקדמה לאט מאוד, דבר שגרם לתושבים לגור באוהלים במשך מספר
שנים.
3. מחסור באספקה. ההסתדרות אפשרה לחברות השיווק שלה (המשביר
המרכזי) לפתוח חנויות רבות למכירת מזון וביגוד באזורים
המרכזיים, דבר שגרם למחסור באספקה ולמחירים גבוהים יותר במחנות
המרוחקים.
בקיצור, הממשלה החליטה לפזר את האוכלוסייה ברחבי הארץ בלי
להכריח את הרשויות אשר קיבלו סיוע ממשלתי להשתמש בו בכל
האזורים בארץ.
את רשלנות ההסתדרות בתפקידה לסייע לספרדים במחנות ניתן לראות
בבהירות חדה יותר, כשמבינים שהמחנות למעשה הוסיפו לערכה של
ההסתדרות. 76 אחוזים מתושבי המחנות השתייכו אליה בכפייה (כדי
להשיג עבודה וביטוח רפואי), בעוד שממוצע החברות בכל רחבי הארץ
היה בין 40 ל-50 אחוזים מן האוכלוסייה (1950-1954). 78 אחוזים
מילדי המחנות הלכו לבתי ספר "סוציאליים" של ההסתדרות, לעומת
הממוצע הלאומי של 43 אחוזים. המפלגה השלטת השיגה בין 40 ל-50
אחוזים, ובמספר מחנות בין 80 ל-90 אחוזים מן הקולות, לעומת 32
אחוזים ממניין הקולות הכולל. אם נוסיף למחנות את עיירות
הפיתוח, את הקואופרטיבים ואת האנשים שחיו ב"חגורה השחורה",
אנחנו רואים שהיו אלה המהגרים הספרדים, על אף הניצול הכלכלי
שלהם, שהניעו את מפלגת מפא"י (עבודה) להחזיק בשלטון במשך 29
שנים. דוברים מטעם ישראל בחוץ לארץ טענו שהמערכת הישראלית
הייתה הדמוקרטיה המבוססת הכי יציבה באזור, אבל כל אחד שחי
בישראל יודע ששליטת הממשלה על הפרט הינה הדוקה להפליא.
היהודים הספרדים סבלו ממצב בריאות ירוד במחנות, כאשר כל משפחה,
עם כל הילדים הרבים שהיו לה בדרך כלל, חיה באוהל אחד שהשטח שלו
היה קטן יותר מחדר ממוצע כיום. ב1950-1951 היה חורף קשה
במיוחד, עם מפלי שלג בכל מקום. באוהלים ובצריפים לא היה חימום,
ומאחר שהיו שם רק צינורות בודדים של מים בכל מחנה, האנשים היו
צריכים לעמוד בתור ארוך עבור קצבת המים שלהם. באזורים הכפריים,
ניתנה עדיפות לחקלאים האשכנזים, ובמחנות ניתקו את המים. פעמים
רבות המים היו בוציים ולא ראויים לשתייה, דבר אשר הוביל לעלייה
בתלונות ולהפגנות אלימות נגד הרשויות אשר נמחצו ביד ברזל.
הייתה מקלחת אחת, עם מים קרים כמובן, עבור כל 16 איש, וגם היה
נדיר למצוא מקלחת שפעלה באופן סדיר. בתי השימוש היו בנויים
מבור קטן, בגודל מטר על מטר, והיה אחד כזה לכל ארבע משפחות.
לעתים היה רק אחד מהם למאה איש; מובן, שהתורים להשתמש בהם היו
ארוכים. לאחר גשם כבד, תכולת הבורות הייתה מוצפת ובקיץ הם
הדיפו ריח והזינו צבאות של חרקים. לממשלה לא היה אכפת מפינוי
האשפה, ומאחר שבמחנות לא היו תעלות ביוב, נערמו ערמות של זבל.
לגבי כמה מן המחנות, ששכנו בדרך לוד-תל-אביב, כתבו עיתונאים
אשכנזים שהמחנות הללו מסכנים את תדמיתה של ישראל, היות ותיירים
זרים יכולים לראותם, ולכן עדיף להזיז אותם הרחק מן הדרך
הראשית. עקב כך, הממסד החל לבנות בקתות מלט כמה קילומטרים משם,
ודרש שתושבי המחנות יקנו אותן ועברו לשם. הספרדים, מכל מקום,
התייחסו בזלזול להצעה בגלל שלא היה כביש אספלט מהמיקום החדש אל
הדרך הראשית, אבל העיתונות האשכנזית נתפסה לזה ודיווחה:
"הספרדים האלה סירבו לגור בבניינים בגלל שהם רגילים לחיות
באוהלים כמו בדויים."
הממשלה לא חיברה את המחנות לרשת החשמל האזורית והתושבים היו
צריכים להשתמש במנורות פראפין. מחוץ לאוהלים היה חושך גמור. לא
הייתה דרך סלולה בתוך המחנות, והקרקע הייתה מלאה בכל כך הרבה
שלוליות ובוץ שהיה קשה לעבור מאוהל לאוהל. לעתים תכופות
התקשורת בין המחנות ובין הערים הסמוכות הייתה קשה מאוד, וזאת
בשל הדרכים הרעועות והמחסור בתחבורה, וכתוצאה מכך גבר הבידוד
הגיאוגרפי והחברתי של המחנות.
היחסים היחידים שהיו בין הספרדים ובין החברה האשכנזית של
המתיישבים היו יחסים של שליט ונשלט. המגעים בין המהגרים
הספרדים החדשים ובין נתיני פלסטינה היהודים היו קשים, מפני
שהאחרונים חיו בערים הגדולות, אולם לבידוד הזה היה יתרון אחד
בכך ששוכני המחנות הספרדים שמרו על קיומן של המסורות שלהם. הם
המשיכו לדבר ערבית, לשמוע מוזיקה ערבית ולשמר את זהותם. היה
בכך יתרון רב בשנות השבעים והשמונים כאשר הייתה תחייה של
התרבות הערבית בקרב הספרדים. מצד שני, הממסד פיצל את משפחותיהם
בין מספר מחנות, דבר שהחליש את מאבקם נגד הרשויות. למרות כל
זאת, היהודים הספרדים כן התאחדו לחברה אחת, דוברת-ערבית
ומאוחדת הודות למורשת התרבותית המשותפת שלהם. באותו הזמן,
הרוסים, הפולנים, ההונגרים ויהודי אשכנז האחרים התמזגו וגיבשו
חברה אשכנזית המלוכדת ביהירות שלה כלפי היהודים מהעולם הערבי
וכלפי הערבים החיים בו.
הבידוד הגיאוגרפי של המחנות הוביל לכך שבקושי היו מצרכים, ואלו
שהיו היו יקרים. הממשלה הטילה תקנות חירום של צנע והנפיקה
תלושים להנהגת קיצוב. וכך התפתח שוק שחור, שבו יכלו המשפחות
האשכנזיות בערים לקנות את המצרכים שלהם, דבר שהוביל למחסור רב
אף יותר עבור מי שידו אינה משגת. כלומר, לעומתם, מרבית תושבי
המחנות לא יכלו להרשות לעצמם אפילו לשלם על מנות המזון הקצובות
שמותר היה להם לקנות. מחוסרי העבודה וראשי המשפחות הגדולות היו
מוכרים את קצבאות המזון שלהם לאשכנזים. יתרה מזאת, בחנויות
המזון שבמחנות המרוחקים היה מחסור גם במוצרים הבסיסיים ביותר.
שירותי הבריאות סופקו על ידי קופת החולים השייכת להסתדרות, וכן
על ידי משרד הבריאות ועל ידי הצבא. שירותי הבריאות סבלו ממחסור
ברופאים ובמרפאות. הממשלה ניסתה לגייס רופאים לעבודה במחנות,
אבל נכשלה ונאלצה למנות רופאים מקרב המהגרים עצמם. במהלך
ביקורים במחנות סאקייה, פרדס-חנה, פתח-תקווה ותל-מונד, בין
היתר, התברר שהיו שם מקרי מוות, בעיקר של קשישים, שהאנשים לא
היו מודעים להם עד שהגופות המתות התחילו להדיף ריח. שיעור
תמותת הילדים היה גבוה מאוד בהשוואה לשיעור התמותה בערים
הגדולות וביישובים האשכנזיים. אין ספק כי שיעור התמותה הגבוה
היה עקב המחסור באוכל ועקב תנאי המחיה והבריאות במחנות.
הספרדים במחנות השתתפו בהפגנות מספר ושלחו מספר רב של עצומות
לרשויות, שבהן התלוננו על תנאים המחיה שלהם. זוהי אחת מהן:

28 במרץ 1954
לראש הממשלה
ירושלים
אנו החתומים מטה, תושבי מחנה ב' ומחנה ג' על יד העיר רמלה,
מגישים לך ברחשי כבוד את בקשותינו החיוניות כדלקמן:
אנו חיים בנסיבות כלכליות, תרבותיות וחומריות מזעזעות שאנחנו
לא מורגלים בהן. רובם המכריע של התושבים הינם מחוסרי עבודה או
מועסקים חלקית ומקבלים שכר חירום, זאת אומרת שלוש וחצי לירות
ישראליות ליום, עבור שניים עשר ימי עבודה בחודש לכל היותר.
אנחנו חיים בתנאים האיומים והנוראים הללו כבר יותר משלוש שנים
ללא התעניינות וללא סיוע מן הממשלה או מהרשויות העירוניות.
ישנם 8-10 אנשים בכל צריף ואנחנו חיים בתוך ערמות של לכלוך,
אשר גורמות למחלות ולמגיפות היות שלחיידקים ולגורמי המחלות יש
את מירב התנאים להתרבות. אחוזים גדולים מן הילדים שלנו לא
נשלחים לבית הספר עקב מחסור במשאבים כספיים. יש לנו רופא אחד
ואחות אחת ל-5,000 אנשים. אין לנו דרכים סלולות המקשרות את
המחנה אל העיר, דבר שגורם לקשיים בתעבורה ומאלץ את הנשים שלנו,
כולל הנשים בהריון והנשים הקשישות, ללכת לעיר ובחזרה ברגל. זהו
גם המצב עבור הגברים אשר עובדים בעיר ואשר צריכים ללכת ברגל
מרחקים ארוכים לאחר יום עבודה ארוך. מרבית תושבי המחנה לא היו
מסוגלים לשלם את שכר הדיור ואת מסי העירייה שלהם במשך השנתיים
האחרונות או יותר וחברת עמידר ועיריית רמלה זימנו אנשים לבית
משפט עקב כך. לאחרונה מסי העירייה עלו ב-20 אחוזים ומס הכנסה
עלה ב-7.5 אחוזים, בניסיון לשלם את החובות שלנו לעירייה. משרד
הרווחה נותן לנזקקים 4-8 לירות ישראליות לחודש, אולם סכום קטן
זה אינו מספיק בכדי לפתור את הבעיה, מכיוון שהוא אינו מתקרב
אפילו למה שנדרש בשביל לתמוך במשפחה של 6-8 נפשות...
[אחרי כן העצומה דרשה אספקת חשמל וטלפונים למחנות וכמו כן
אספקה של אמבולנס.]

מצב זה הביא להלם נפשי עצום עבור הספרדים, מפני שמרביתם חיו
באזורים המשובחים של בגדאד, קהיר, אלכסנדריה וביירות. הייאוש
שלהם העמיק, יחד עם תחושת האדישות שלהם, אבל לפעמים נעשו
פעולות של מחאה ושל אלימות כנגד הממסד הציוני.
דבורה ברנשטיין כתבה במחקרה המפורט על מחנות המעבר בשנות
החמישים, שמסמכים רשמיים אינם מציינים דבר על הבעיות הנפשיות
במחנות. לעומת זאת, כמה מן התושבים כן כתבו על הבעיות הללו
בסיפורים קטנים, כמו העיראקי שמעון בלאס שכתב את הספר הטוב
ביותר בעברית אודות מחנות המעבר - "המעברה". סמי מיכאל, סופר
עיראקי נוסף, כתב את הספר הידוע "שווים ושווים יותר". גיבור
הסיפור הזה, דוד, נער בן שש-עשרה, שחי באחד ממחנות המעבר
(מעברת חירייה, על ידי תל-אביב), מספר:
אבי בכה! כמובן הקשבתי לצלילים-בל-יאמנו - אבו-שאול בוכה.
כעבור רגע טלטלה אותו אמא בכתפיו: "יעקב," לחשה, "די, יעקב, לא
נתאבל על מה שהיה"... אולם ידעתי שאבא לעולם יתאבל על חלומו
המנותץ; דבר לא עמד מעבר לסף חדרה של אהובתו החדשה... הוא נכנס
אליה בששון... ואז הוגפה מאחוריו הדלת. הוא מצא את עצמו
במחיצתה של מפלצת אדישה. אולי אמא לא הבינה, אך אנו הבנו -
גופו של אבא הוסיף לחיות, אך רוחו גססה בקרבו. הוא היה עולה
חדש מעיראק, זקן, מטופל במשפחה, חסר פרוטה, מטולטל בתוך עדר
אדם, ללא שמץ של סיכוי לפרנס את בני ביתו בכבוד... כל אלה היוו
את הבסיס לגילוי נוסף שהיה גרוע פי כמה: התגלה שהוא השתייך
לגזע נחות... והוא לא הצליח להתגבר על ההשפלה הבוערת הזאת
[28].
חצי ממחנה חירייה הפך לפח זבל ענק שספג יום יום את כל הזבל של
תל-אביב. לדעתי זוהי אנדרטה חיה למה שהתרחש שם. אני זוכר,
מזמן, ידעתי שכולנו התושבים נזרקנו לתוך פח הזבל האנושי על ידי
אנשים אלמונים חיוורי-פנים אלה מן העיר הגדולה [29].
חשבנו שכשנגיע לישראל זה יהיה כמו להגיע הביתה. יהודים בין
יהודים. עם אחד. אבל זה לא היה כך. מישהו פיצל אותנו לשני
עמים. אני זוכר את הקשיים שעברנו בעיראק - אבל מעולם לא היינו
נחותים! הם לא רודפים יהודים כאן, תודה לאל, אבל עוד לפני
שהגענו הם החליטו לעשות מאיתנו אנשים מדרגה שנייה [30]."
ציפורה, הפקידה האשכנזית שהייתה אחראית על התברואה במחנה,
האמינה שלא רק את בתי השימוש והמקלחות צריך לנקות, אלא גם את
התושבים באותה מידה [31].
כשדוד איחר לעבודה בשטיפת בקבוקים, גולדנבורג, המעביד שלו, אמר
לו: "עצלנות זה אופי ערבי נתעב..."
כאשר דוד ניסה להסביר שכל האוטובוסים היו מלאים, מר גולדנבורג
נאנח. "אה, דוד, דוד! אתה חייב להשאיר מאחור את כל השטויות
הערביות האלה לתמיד. לא תוכל להסתדר כאן עם שקרים ותירוצים
[32]."
לדוד יש תחושה שהסולידריות בין החיילים האשכנזים והספרדים היא
ארעית לחלוטין, וכאשר הם יחזרו ממלחמת ששת הימים הם יצטרכו
לחזור למקומם הקודם בחברה, מקומה של הקהילה ה"שחורה". האשכנזי
יחזור לסדינים הלבנים במיטה שלו והספרדי לשכונת העוני שלו.
אחרי זה הוא הוסיף שהכריחו אותו לצאת למלחמה, ושהוא יגן על
עצמו. הוא לא חיבב את ישראל... אבל הוא לא מכיר אף מצרי. אחר
כך הוא תוהה איך הוא יכול לשנוא בן-אדם שמעולם לא ראה [33].
במהלך הבחירות לממשלה, בעלי בתים אשכנזים הציעו לתושבי המחנות
עשר לירות ישראליות במזומן על כל הצבעה [34].
"זה אותו דבר שם (בקיבוצים) גם. ה"שחורים" [35] הם אזרחים
מדרגה שנייה. הם פקחו עליי עין כל הזמן, כאילו שהייתי פצצת זמן
- או פצצת סירחון [36]."
ציפורה (האשכנזייה) אמרה לדוד, העיראקי: "תתרחק מהבת שלי, אתה
שומע? מרגלית היא לא בשביל שחור מלוכלך כמוך... [37]".
דוד אמר: "הבט על בתי הספר ובמיוחד על האוניברסיטאות. כמה
"מזרחים" אתה מוצא שם, למרות שאנחנו הרוב? ישנה אפליה בכל
מישור. צפון תל-אביב נגד מעברת חירייה ואיזור שכונת העוני
"התקווה", אשכנזים נגד ספרדים. אפילו באשנב של משרד העבודה, יש
ציפורה מצד אחד ואני מהצד האחר [38]."
ברכב המוגן, החייל דוד חושב על החיילים האשכנזים שמסביבו, אך
לא יכול לראות כל קשר בינו לבינם. לא הייתה חברות, לא הזדהות,
לא אחוות הנשק. "...אני גוף זר בקרבם [39]."
אחר כך המחבר מתאר את הגנגסטר הגדול ביותר במחנה - אבו
חאלאווה: "הוא לא פחד מאיש. כל המפלגות הפוליטיות ניסו לרצות
אותו. מזכיר המחנה ליקק לו את התחת והמשטרה הייתה עיוורת
למעשיו [40]."
הבדיחה החביבה על האשכנזים הייתה [41]: "ישנם שני דברים שאני
שונא בכל מאודי, והם: אפליה עדתית, ופרנקים [42]."
לסיפור יש סוף שמח כשהגיבור מקבל עיטור על אומץ לבו במלחמת
1967, ויחד איתו מגיעה תחושה של כניסה לחברה הישראלית. סיום
זה כל כך לא מתיישב עם המוטיב המרכזי של הספר, שניכר שהוסיפו
לו משהו כדי שהוא יהיה ראוי להוצאה לאור.

מדיניות אי-החינוך במחנות הייתה בשיאה. חלק גדול מן הילדים לא
קיבל חינוך כלשהו בכלל, על אף שהחוק קובע שחינוך יסודי הוא
חובה. מוסדות החינוך היחידים במחנות היו בתי ספר יסודיים וגני
ילדים, אשר סבלו ממחסור במבנים, במורים בעלי הכשרה, בספרים
ובציוד. ילדים בני 6 עד 12 היו 75 אחוזים מהרכב התלמידים בארץ,
אך במחנות הם היו רק 50 אחוזים, והשאר לא קיבלו כלל חינוך
כלשהו. רמת החינוך הייתה הרבה יותר נמוכה מזו של שאר בתי הספר
במדינה. אברהם עבאס, ספרדי ממוצא סורי שהיה חבר במפלגת השמאל
הציונית "אחדות העבודה", כתב ש-50 אחוזים מתלמידי המחנה באיזור
באר-שבע לא יכלו לקרוא או לכתוב. רמת החינוך בבתי הספר
היסודיים הללו לא עלתה מעבר לרמה של כיתה ג' בבתי ספר רגילים
(בבתי הספר היסודיים בישראל היו שמונה כיתות). הוא הוסיף ששליש
מכלל הילדים בני 6 עד 13 לא הלכו לבית הספר למרות חוק חינוך
חובה, וש-90 אחוזים עזבו את בית הספר בסוף כיתה ד'. עבאס הבחין
בהתפוררות הערכים, והדגיש שהסיבה האמיתית לתופעה הזו היא מצב
החינוך הגרוע מאוד, לא רק באיזור באר שבע אלא בכל המחנות,
במושבים הקואופרטיביים של הספרדים וב"חגורה השחורה". עבאס טען
ששכר הלימוד הצליח למנוע מהילדים לקבל חינוך יסודי, וזו הסיבה
לכך שישנם ספרדים מעטים כל כך באוניברסיטאות. הארגון העולמי של
יהדות הספרדים הפעיל לחצים אדירים על הממשלה ועל הסוכנות
היהודית, אשר הביאו להקצבה של 145,000 לירות ישראליות לסיוע
לסטודנטים מן הקהילה הזאת. 90 אחוזים מן המהגרים הספרדים לא
היו רגילים לעשות עבודה גופנית, מפני שהם עבדו במסחר ובשירות
המדינה. 90 אחוזים ממחוסרי העבודה היו ספרדים, ולנתון זה יש
להוסיף את אלה שעבדו בעבודות חירום וקיבלו משכורות חירום. עבאס
הוסיף, כשהוא מצטט את ד"ר סמילנסקי, שמתוך ארבעים אלף ילדים
בני 14 עד 18 שלא היו במוסד חינוכי כלשהו, שליש היו מובטלים,
שליש נוסף עסקו בעבודות שוליים, והשליש האחר חי מאמצעים
מפוקפקים. שיעור הספרדים בבתי הספר התיכונים היה כמעט אפסי -
מתוך 1,300 תלמידי בתי ספר תיכון בתל אביב, לדוגמה, היו רק 13
ילדים ספרדים [43] (ראה פרק שביעי).
בשנת 1954 הגיע מספר המתגוררים במחנות ל-200,000, כש-80 אחוזים
מהם היו ספרדים (אם כי לפי ארכיון הציונות המרכזי S84/77 הם
היו יותר מ-90 אחוזים ב-1953). האשכנזים המעטים שהיו במחנות
נשארו רק למספר ימים או שבועות, בעוד שהספרדים היו שם במשך
שנים. ב-1954, יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית,
הציע לכנסת שתבדוק את עניין האפליה נגד הספרדים. אך הוא נחל
מפלה ברוב מכריע [44].
בנאום שנשא ב-1954 אברהם אלמליח, מנהיג קהילה, בפני הוועידה
העולמית של היהודים הספרדים שנערכה בירושלים, הוא תיאר את
התנאים הטרגיים במחנות, את רמת החינוך הנמוכה של הדור החדש ואת
חוסר היכולת של האבות לשלם שכר לימוד בתיכון ובאוניברסיטה. הוא
ציין שתלמידים צריכים לעזוב את בית הספר כדי לסייע למשפחותיהם,
ודיבר על אבטלה, על מרירות, על רעב ועל אפליה. אלמליח העיר גם
כן שספרדים רבים רוצים לחזור לביתם. הוא האשים רשויות אשכנזיות
רשמיות ברודנות ובכך שלא הבינו את המנטליות של קורבנותיהן עקב
הפילוג התרבותי בין אנשיהן ובין הספרדים. במקום לפתור את
הבעיות שלהם, רשויות אלה מוסיפות לדחות את המהגרים ונוהגות
איתם ביהירות ומטרטרות אותם מפקיד אחד לפקיד אחר עד שהמהגר
נדחק לתסכול עד כדי טירוף. אף על פי שהם אלה שהביאו אותם
לפלסטינה, הם צעקו עליהם: "מי ביקש מכם לבוא לארץ הזאת? מי
ביקש מכם להביא כל כך הרבה ילדים?" וכיוצא באלה. אלמליח מתח
ביקורת על שליחי הציונות שבזבזו את הכסף שאספו מהתרומות על חיי
מותרות במקום להוציא אותו על המהגרים העניים. הוא האשים אותם
בכך שהם מפיצים רוח של שנאה בקרב בני המשפחות, בחטיפת ילדים
מהוריהם, ובכך שהם מחלקים אותם בקרב המפלגות, כאילו שהם
מתחלקים בבקר [45].
בגלל העובדה שכמעט ולא היה קיים סיוע למחוסרי העבודה, לאלמנות
וליתומים, ראיתי אמהות נוטשות את ילדיהם במשרדים של משרד
הרווחה ונמלטות. לאחר מכן המשטרה הייתה עולה על עקבותיהן של
האמהות ועוצרת אותן, כדי להכריח אותן לקחת את הילדים בחזרה. לא
ניתן לדמיין אפילו את הטראומה שהילדים האלה עברו. אין לי ספק,
שרוב הנשים המעורבות בפשיעה או נמצאות בכלא היום (1990) נולדו
וגדלו במחנות הנוראים האלו. שאלתי פקיד במשרד הרווחה "אין לך
רגשי אשמה כאשר אתה רואה את הילדים הללו צורחים ובוכים בצורה
היסטרית?" "לא," הוא ענה, "כי ישראל צריכה מטאטאי רחובות
ועובדים לעבודות שירות, והילדים הללו יעשו זאת..."
במחקר שלה, דבורה ברנשטיין אומרת שעד סוף שנת 1951 היו 127
מחנות מעבר שבהם חיו 250,000 מהגרים [46]. היא הוסיפה שבדרך
כלל המהגרים לא יכלו לבחור באיזה מחנה יגורו. בהקשר זה, ראיתי
את הקשיים שעלו בגורלה של משפחת אבו-סאלי כאשר הם עברו ממחנה
מגידו למחנה תל-מונד, ללא רשות, בגלל שאחיו ואחותו של אבו-סאלי
היו שם.
לאחר כמה שנים שוכני מחנות המעבר הועברו לבקתות בטון מכוערות
בקרבת המחנה, ושם המחנה שונה. זה מה שקרה למחנות סאקייה
וחירייה, שאיחדו אותם וקראו להם בשם חדש: אור-יהודה (האור של
יהודה!). אחרים הועברו ל"כפרי עבודה קואופרטיביים" ול"עיירות
פיתוח". חלקם הועברו לאיזורי העוני של הערים הגדולות ו"חגורה
השחורה" השתרעה על פני מרחק רב יותר. למרות העובדה שמחנות אלו
נקראו "מחנות מעבר", בשנת 1980 עדיין חיו בהם 30,000 נפשות
[47] - במחנה של ג'סי כהן, נוף ים, חולון ובת-ים. העיתונות
הישראלית פרסמה חומר רב על התנאים במחנות ועל ההפגנות האלימות
והסוערות נגד הממסד שהתרחשו בהם. המפגינים יצאו בקריאה לאומות
המאוחדות להתערב לטובתם ולדאוג להם כפי שהם דואגים לפליטים
במקומות אחרים בעולם. עלובי החיים הללו נותרו במחנות במשך יותר
מ-30 שנים [48]. נחום גולדמן, ראש הקונגרס היהודי העולמי
ב-1959, הודה שהדירות שנבנו כדי לשכן בהם את הספרדים, נמסרו
ברגע האחרון לאשכנזים - והדבר הוביל להתקוממות וואדי אל-סאליב
בחיפה [49]. פרופסור כדורי (1970) מסכם את הטרגדיה של יהודי
עיראק: "במחנות היו העולים הישראליים מרומים ולא מרוצים,
פרנסתם וביתם נלקחו מהם, קהילתם ארוכת-השנים נהרסה והם בעצמם
הובאו בכוח לטובת אידיאל שלא רק שלא הבינו אותו אלא גם לא היו
חלק ממנו" (עמ' 313); הוא ממשיך להאשים את הציונים ואת שליטי
ערב בעובדה ש"יהודי ערב נעקרו, נושלו ופוזרו במהלך תקופה של
שנה" (עמ' 314-315). (להדגמת חומר נוסף ראה נספח I.)

עיירות הפיתוח או מחנות עובדים זולים

ב-1952 הממסד הציוני שינה את המדיניות שלו לגבי קליטת המהגרים
הספרדים, במיוחד המרוקאים. במקום לשלוח אותם אל מחנות המעבר
שהוזכרו קודם, הוא התחיל להקים את מה שנקרא "עיירות פיתוח" וגם
הפסיק להביא לישראל את הקשישים ואת החולים, או למעשה כל אחד
שאינו יכול לעשות עבודה גופנית קשה. גל זה של מהגרים נקרא
"עלייה סלקטיבית", והיא לא חלה על האשכנזים. המהגרים נלקחו
בכוח מן האונייה ישר אל מדבר הנגב, הגבול הלבנוני או אזורים
מרוחקים אחרים. כאשר הם ראו את המדבר הצחיח ואת המחסור בדיור,
וסירבו לרדת מן המשאיות, ללא גינונים מיותרים הם הושלכו החוצה.
אחרי כן אילצו אותם להקים לעצמם את האוהלים ולעבוד בשביל
היישובים האשכנזים הסמוכים או בפרויקטים ראשיים אחרים. זו
הייתה שיטת קליטה הרבה יותר זולה מאשר מחנות המעבר מכיוון
שהייתה ישירה וקבועה. בשנים 1954-1956 נלקחו לנגב 42 אחוזים מן
המהגרים, 42 אחוזים לגליל, 8 אחוזים לירושלים ו-8 אחוזים
למישור החוף [50].
חיה צוקרמן-ברלי כתבה במאמר שלה, "הסיבות לנטישת עיירת פיתוח",
כי לפי הצהרה רשמית ממשלתית, עיירות אלו הוקמו "מסיבות
כלכליות, ביטחוניות והתיישבותיות [51]." ניתן לפרש זאת לכוונה
לספק ליישובים האשכנזיים ולבעלי ההון הפרטי עובדים זולים
עונתיים, ליישב אזורים שוממים כדי למנוע את חזרתם של תושבים
ערבים ולבנות חומה אנושית שתגן על היישובים האשכנזיים מפעילות
גרילה פלסטינית.
בשנת 1984 היו עשרים ותשע עיירות כאלה, וב-1985 חיו בהן חצי
מיליון אנשים - שהיוו 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית של
ישראל בתוך "הקו הירוק" [52]. ישנן שתיים עשרה ערים הדומות
לעיירות הפיתוח בעוני ובתת-ההתפתחות שלהם, אלא שהממשלה מסרבת
לסווג אותן כעיירות פיתוח. אם הן כן היו נכללות, מספר התושבים
של "ישראל השלישית" היה אמור להיות 750,000 או 25 אחוזים [53]
מהאוכלוסייה היהודית. אם ניקח בחשבון את תנאי החיים, הכלכלה
והתרבות, נמצא שאין הבדל בין עיירות הפיתוח ומשכנות העוני של
הערים הגדולות ובין הכפרים הקואופרטיבים שבהם חיו המהגרים
הספרדים, החדשים שהגיעו והתושבים הוותיקים גם יחד.
בשנות השבעים, מספר העובדים בעיירות הפיתוח הגיע ל-150,000,
מהם 45 אחוזים עבדו בתעשייה, 12 אחוזים בבנייה, והשאר בחקלאות
ובתעשיות השירות. התעשיות שקיבלו את הסיוע הממשלתי הגדול ביותר
היו טקסטיל, הלבשה ומזון, אשר אינן דורשות כמות גדולה של הון
אלא זקוקות לעובדים זולים בלתי מיומנים. בדימונה שני מפעלי
הטקסטיל מעסיקים 96 אחוזים מכוח העבודה של עובדי התעשייה, או
50 אחוזים מכלל כוח העבודה של העיירה. בקריית שמונה 71 אחוזים
מכוח העבודה גם כן מועסק בטקסטילים. בירוחם 92 אחוזים מועסקים
בכימיקלים ובמחצבות. אם המפעל בעיירה נסגר, מרבית תושבי העיירה
נשארים מחוסרי עבודה. בעקבות מבנה כלכלי זה, עובדי הצווארון
הכחול בעיירות הפיתוח מהווים 87 אחוזים מכלל כוח העבודה, לעומת
51 אחוזים בערים הגדולות. עובדי הצווארון הלבן הם רק 22
אחוזים, לעומת 46 אחוזים מהכלל הארצי. זאת ועוד, עובדי
הצווארון הלבן הם אשכנזים בעוד שעובדי הצווארון הכחול הם
ספרדים. לפיכך האפליה הייתה כפולה - גם מעמדית וגם גזענית
[54]. המעמד של בעלי העסקים בעיירות הפיתוח היה מורכב משתי
תת-חלוקות: קפיטליסטים אשכנזים וחברי קיבוץ "סוציאליסטים" - גם
כן אשכנזים. הסיוע הממשלתי לבעלי העסקים כלל מענקים של קרקע
כמעט בחינם, הלוואות וקרנות ממשלתיות אחרות.
סבירסקי ושושן כותבים שהתנאים והשכר של עובדי הייצור במפעלים
הללו הרבה יותר גרועים מהתנאים באותם מפעלים בערים הגדולות,
ויתרה מכך, שההפרש בין השכר בעיירות הפיתוח ובין השכר בערים
הגדולות הולך ומתרחב משנה לשנה [55].
המפקד של שנת 1983 מוכיח שישנו פער ענקי בין עיירות הפיתוח
ובין אזורים אחרים של הארץ בתחומים של אבטלה, של דיור ושל רמת
החיים. בעיירות הפיתוח, 30 אחוזים מן המשפחות זקוקות לסיוע
ממשלתי, בעוד שהממוצע הכלל-ארצי הוא 20 אחוזים. בהתבסס על
נתונים מלשכות התעסוקה הממשלתיות ב-1985, האבטלה בעיירות
הפיתוח היא 28 אחוזים מכלל האבטלה, בעוד שתושבי עיירות הפיתוח
מהווים רק 15 אחוזים מן האוכלוסייה, ואחוז זה עולה משנה לשנה
[56]. אם נבחן כל עיירה בפני עצמה, נמצא שהאבטלה היא גרועה
מכך. בשדרות, לדוגמא, היו 1,080 מובטלים מתוך אוכלוסייה של
2,700, מה שאומר ששיעור האבטלה היה 40 אחוזים בעוד שהשיעור
הלאומי היה רק 7 אחוזים [57]. אם נבחן את מצב האבטלה
הכלל-ארצי, נמצא שכמעט כל המובטלים הם ספרדים. ביישובים
האשכנזיים שיעור האבטלה הוא אפסי, והרי לא ניתן לייחס זאת
לגמרי למזל. ישנם מתיישבים אשכנזים על האדמות שנכבשו לאחר 1967
שיש להם שתי עבודות - אחת בהתיישבות והשנייה בירושלים או באחת
הערים היהודיות בישראל. יש להם שני בתים, אחד בישראל ואחד
בשטחים הכבושים, על חשבון המדינה [58].
כל השירותים הסוציאליים בעיירות הפיתוח הם מסוג ב' בהשוואה
לשאר המדינה, ומסוג ג' כאשר עושים השוואה לשירותים החברתיים
שמעניקים למתיישבים האשכנזים. מרבית עיירות הפיתוח מרוחקות
מבתי החולים הגדולים, והמרפאות בעיירות חסרות מומחים וציוד
חדש. שיעור המרפאות בערים הגדולות הוא פי 2.35 יותר מעיירות
הפיתוח, וישנם פי שלוש מזה רופאים בערים הגדולות, אף על פי
שישנם רק פי שתיים תושבים. זוהי אחת הסיבות לכך שקצב תמותת
התינוקות בעיירות הפיתוח הוא פי שניים וחצי יותר מאשר ביישובים
האשכנזים.
פער זה מתקיים גם בתחום החינוך. ילדים ספרדים מקבלים חינוך
מסוג ג' עקב האיכות הירודה של בתי הספר, של הציוד, של הספרים,
של כישורי ההוראה ושל ההוראה עצמה. לכן, שיעור הנשירה בעיירות
הפיתוח הוא גדול ביותר. הטבלה הבאה מראה את ההבדל בין ההישגים
של תלמידי בית ספר ספרדים בעיירות הפיתוח לבין ההישגים של
תלמידי בית ספר אשכנזים ביישובים האמידים האשכנזיים [59]:

עיירות פיתוח ספרדים
אופקים - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 8,185, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 33.4%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.2%
בית שאן - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 8,145, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 30.0%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.9%
חצור (הגלילית) - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 3,605, אחוז
רוכשי תעודת בגרות 32.4%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.1%
ירוחם - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 3,845, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 33.5%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 2.1%
שדרות - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 5,715, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 30.8%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.9%
שלומי - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 1,400, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 30.1%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 1.1%

יישובים אשכנזים
גבעתיים - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 36,575, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 58.3%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 10.9%
הרצלייה - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 43,550, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 57.6%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 13.2%
סביון - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 1,820, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 74.5%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 25.8%
עומר - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 2,780, אחוז רוכשי תעודת
בגרות 76.3%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 36.0%
קריית אונו - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 15,320, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 61.1%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 15.4%
קריית טבעון - מספר התושבים (בני 15 ומעלה) 7,835, אחוז רוכשי
תעודת בגרות 56.0%, אחוז רוכשי תואר אקדמאי 13.1%

המציאות למעשה הייתה גרועה יותר מכפי שמראים נתונים אלה, משתי
סיבות: רוב התלמידים מעיירות הפיתוח אשר השיגו תעודות בגרות או
תארים אוניברסיטאיים היו חברי העילית המנהלית או העסקית
האשכנזית של אותן עיירות; ושנית, אי-הכללתם של פועלים ומשרתים
ספרדים רבים אשר חיו ביישובים האשכנזים מעוותת את האחוזים.
(ראה פרק שביעי.)
תנאי החינוך והתנאים הכלכליים העלובים, ובעיקר האבטלה, הניעו
יותר אנשים לצאת מעיירות הפיתוח מאשר לעבור אליהן, כפי
שהנתונים הבאים מן התקופות 1978-1984 מראים [60]:
שדרות - שיעור העזיבה 32%; שיעור הכניסה 13%
בית שאן - שיעור העזיבה 26%; שיעור הכניסה 2%
מגדל העמק - שיעור העזיבה 28%; שיעור הכניסה 13%
נתיבות - שיעור העזיבה 36%; שיעור הכניסה 13%
ירוחם - שיעור העזיבה 41%; שיעור הכניסה 0.5%
ממוצע (כל עיירות הפיתוח) - שיעור העזיבה 37%; שיעור הכניסה
13%

העזיבה של העילית מחלישה את הקהילות הללו וחושפת אותן לשליטה
ולניצול נוספים.
בסוף שנת 1985, מנהיגי מועצות העובדים של ההסתדרות בעיירות
הפיתוח שדרות, קריית שמונה, ירוחם ובית-שאן, כינסו מסיבת
עיתונאים עם חברי הסתדרות. הם הצהירו שעיירות הפיתוח נעות
במהירות לקראת התדרדרות, כאשר 90 אחוזים מן הנוער בהן עוזב
בגלל אבטלה, ובין 1979 ו-1984 הם איבדו 25 אחוזים מן התושבים
שלהם [61].

הסיבות לדעיכת עיירות הפיתוח, לאבטלה ולנטישה של התושבים
1. עיירות אלו חסרות בסיס כלכלי. הן זקוקות למימון כדי לממש את
התוכניות הכלכליות שלהן. מראשיתן, העיירות הללו לא תוכננו מתוך
מחשבה מראש עבור התושבים שלהן, אלא תוכננו ליתר דיוק עבור
האינטרסים של המתיישבים האשכנזים, כחלק מהמדיניות הדוגלת
בהתפשטות ובהרחבה ולצרכי הביטחון של הממסד השולט. יש לציין
שבניית מפעל אחד שיעסיק את המקומיים אינה מהווה בסיס כלכלי
שעליו יכולה עיר לצמוח.
2. לא אפשרו לתושבים לקחת חלק בניהול של פרויקטים או של
עניינים טכניים, מלבד פשוט לספק עבודות שוליים. לא העניקו להם
שום אמצעים להתקדמות מקצועית, והם היו כפופים לאשכנזים שקיבלו
תקציבי פיתוח מן הממשלה.
3. המדיניות של מצב מלחמה נגד מדינות ערב בלעה את מרבית
המשאבים של המדינה על חשבון עיירות הפיתוח, "החגורה השחורה"
ומושבים ספרדים אחרים.
4. מאז 1967 הממשלה העניקה עדיפות ליישובים האשכנזים בשטחים
הכבושים ועזבה את עיירות הפיתוח לנוע לעבר התפוררות כלכלית
וחברתית. את זה אי אפשר להסביר באופן פשוט על ידי מדיניות
ההתפשטות וההרחבה, הואיל והממשלה לא הייתה מתעלמת מעיירות
הפיתוח אם הן היו מאוכלסות ביהודים מפולניה או מאמריקה. בשנת
1984 הסכומים שהוצאו על היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים היו
פי 7.2 מן הסכומים שהוצאו על עיירות הפיתוח [62]. ב-23 בנובמבר
1979, "הארץ" כתב שהממשלה התכוננה להוציא 4.7 מיליארד דולר על
בניית יישובים חדשים, אשר מהווים 40 אחוזים מתקציב המדינה, או
פי ארבע מהתקציב הדרוש כדי לשכן מחדש את המתגוררים בשכונות
העוני בערים הגדולות. הטיימס הלונדוני כתב ב-4 במרץ 1980
שהמדינה עומדת להוציא 100 מיליון ליש"ט על התיישבות במהלך אותה
שנה. עזר וייצמן, ציוני מתון, מאמין שהיישובים אינם מגבירים את
ביטחון ישראל כפי שהשליטים טוענים [63]. צ'ארלי ביטון, מנהיג
הפנתרים השחורים, הכריז בכנסת ב-19 בנובמבר 1980 שהיישובים
בשטחים הכבושים סווגו כאזורי פיתוח מדרגה א' או א'+, בעוד
שעיירות הפיתוח הספרדים סווגו כדרגה ב', וזאת הסיבה לכך ש-80
אחוזים מתקציב הבנייה הוצאו על יישובים אשכנזיים חקלאיים
בשטחים הכבושים. אפליה זו, הוא המשיך, התפשטה גם לתוך החינוך,
כשבבתי הספר קיימת צפיפות יתר בלתי סבירה, בעוד שבבתי הספר
האשכנזים ביישובים ישנו רק מספר קטן של תלמידים בכל כיתה.
הממשלה הקציבה 413 מיליון לירות ישראליות לבניית בתי ספר ברחבי
הארץ, כאשר 76 מיליון מהם הוצאו על בניית בית ספר אחד ביישוב
מעלה אדומים שבגדה המערבית.
הממשלה שילמה פיצויים אדירים ל-350 המשפחות שהתיישבו בסיני. כל
משפחה קיבלה 190,000 ליש"ט, למרות שהאדמה שהם פינו לא הייתה
שייכת להם אלא הייתה רכוש מצרי, ולמרות שרוב הכסף שהושקע
ביישובים הגיע מהמדינה. ב-21 בנובמבר 1980, "הארץ" קרא
למתיישבים הללו "מפרי שלום". בנוסף לסכומים אלו ששולמו על ידי
המדינה, שולמו סכומים דומים לתושבי ימית בסיני. כתוצאה ממחוות
אלו הממשלה הייתה צריכה לקצץ את תקציב החינוך ב-7.5 אחוזים ואת
תקציב הרווחה ב-3.3 אחוזים, לאחר שתקציב החינוך כבר קוצץ ב-23
אחוזים בשנה שקדמה לה ובניית בתי הספר קוצצה ב-50 אחוזים [64].
עזר וייצמן אמר שהוא חושש לפגוש בתושבי עיירות הפיתוח שהצביעו
עבור הליכוד ב-1977, מאחר שהליכוד לא עשה דבר לשיפור מצבם
[65].
ב-5 בפברואר 1982 "הארץ" פרסם הצהרה שהוציא כנס ראשי עיירות
הפיתוח בהרצליה. ראשי העיירות תקפו את מדיניות הממשלה הנותנת
עדיפות ליישובים בשטחים הכבושים. ראש העיר נתיבות אמר שהממשלה
בנתה רק שלושים ושש דירות באותה שנה בעיירה שלו, שבה יש 9,000
תושבים, וששני שליש מן הזוגות הצעירים היו חסרי דיור ונאלצו
לגור עם משפחותיהם. ראש עיריית בית שמש הוסיף שדיור ניתן כמעט
בחינם ביישובים בגדה המערבית וברצועת עזה. ב-26 בנובמבר 1979,
"ידיעות אחרונות" דיווח של-85 אחוזים מן המתיישבים האשכנזים
בשטחים היו שתי דירות - אחת בישראל ואחת בשטחים הכבושים. הכנס
הוכיח לראשי העיירות שישנו ניגוד אינטרסים בין התושבים הספרדים
של עיירות הפיתוח לבין המתיישבים האשכנזים. הממשלה הוציאה 75
אחוזים מן התקציב שלה על ביטחון, שכלל את ביסוס היישובים
האשכנזים בשטחים הכבושים ואת חיזוק הכיבוש על חשבון השירותים
החברתיים בישראל. ב-17 בינואר 1986 "הארץ" דיווח שראשי עיירות
הפיתוח הקימו מחנה במשרד ראש הממשלה כדי להדגיש את תביעותיהם.
ב-7 במרץ 1986 "הארץ" פרסם טבלה אשר הציגה כיצד היישובים
האשכנזים קיבלו יחס מועדף לעומת עיירות הפיתוח. הטבלה התבססה
על נתונים ממשלתיים רשמיים, וניתן לחלק אותה לארבע רשימות.

הטבלה הראשונה עוסקת בעידוד הממשלה במסחר ובתעשייה. הממשלה
חילקה את עיירות הפיתוח לשלוש קטגוריות - A+, A ו-B, אולם את
היישובים בשטחים הכבושים חילקו ל-A+ ו-A בלבד.
1. עיירות פיתוח עניות, כמו בית שאן וקריית מלאכי, בין היתר,
הוצבו בקטגוריה השלישית, בעוד שכל היישובים העשירים, כמו
אריאל, הוצבו בקטגוריות של העדיפות הראשונה או השנייה.
2. עיירות פיתוח כמו דימונה, שדרות, נתיבות, אופקים ואחרות,
שסבלו מאבטלה ומרעב מסווגות בקטגוריה השנייה [66].

הטבלה השנייה מראה את האפליה הגזענית באופן שבו הוענקו
משכנתאות לדיור.
1. הוענקו משכנתאות הרבה יותר גדולות למתיישבים האשכנזים
בשטחים הכבושים מאשר לתושבים העניים של עיירות הפיתוח.
2. אחוזי ההלוואות שאינן צמודות לדולר שהוענקו לאשכנזים גדולים
יותר מאשר בעיירות הפיתוח הספרדיות. זה אומר שהאינפלציה תפחית
בהדרגה את הסכום שעל הלווים האשכנזים להחזיר. זוהי נקודה חשובה
אשר גרמה לפשיטת הרגל של משפחות עניות רבות, אשר קיבלו הלוואות
צמודות לדולר לרכישת דירות. ככל שהאינפלציה עולה, תשלומי
המשכנתא עולים, אבל לווים רבים מגיעים למצב של פיגור בתשלומים
והחובות שלהם נערמים עד לנקודה בה כל ההכנסה של המשפחה משרתת
את ההלוואות שלהם. לכן, היהודים הספרדים הפכו לבני ערובה
לתאוות הבצע של הבנקים הפרטיים והציבוריים גם יחד, אשר מנוהלים
על ידי אשכנזים [67].

משכנתאות לדיור בעיירות הפיתוח, הלוואה למשפחות עם:
3 ילדים - 26,000 ש"ח, לא צמוד לדולר 15%, צמוד לדולר 85%
4-5 ילדים - 23,700 ש"ח, לא צמוד לדולר 27%, צמוד לדולר 73%
6 ילדים ויותר - 40,400 ש"ח, לא צמוד לדולר 34%, צמוד לדולר
66%

משכנתאות לדיור ביישובים בשטחים, הלוואה למשפחות עם:
3 ילדים - 38,900 ש"ח, לא צמוד לדולר 15%, צמוד לדולר 85%
4-5 ילדים - 43,200 ש"ח, לא צמוד לדולר 31%, צמוד לדולר 69%
6 ילדים ויותר - 48,300 ש"ח, לא צמוד לדולר 38%, צמוד לדולר
62%

הטבלה השלישית שפורסמה מפרטת את הסיבה למחיר היחסי של הדיור
בעיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים בשטחים הכבושים. בגדה
המערבית, לדוגמה, מחיר חלקות האדמה לדיור הוא רק 5 אחוזים
מהמחיר הרשמי, במטרה לעודד את המתיישבים. חלקות אדמה בעיירות
הפיתוח נעים בין 12 ל-60 אחוזים מהמחיר הרשמי [68].

הטבלה הרביעית בעיתון מראה שתושבי היישובים בגדה המערבית נהנים
מיתרון נוסף, והוא הורדה של 7 אחוזים במס ההכנסה שהם משלמים,
בעוד שהישראלים העניים ביותר בעיירות הפיתוח מקבלים החזר של
בין 3-10 אחוזים [69].

אנו יכולים לפיכך לסכם את הפריבילגיות אשר האשכנזים ביישובים
שבשטחים הכבושים נהנים מהן כדלקמן:
1. מענקים לעידוד תעשייה ומסחר.
2. משכנתאות ארוכות-טווח.
3. אדמה במחיר מוזל לדיור.
4. הורדה במס ההכנסה.
5. בתי-ספר בעלי איכות גבוהה עם כיתות קטנות.

זכויות היתר של הקיבוצים הוותיקים
הפריבילגיות הללו לא הוענקו רק לאחר 1967 אלא מאז תחילת
ההתנחלות הציונית, כפי שהזכרנו בפרק השני ובפרק השלישי. אנו
נדון כעת באפליה נגד עיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים האשכנזים
בישראל לפני 1967.
בעוד שהקיבוצים והמושבים האשכנזים נבנו על בסיס כלכלי מוצק בשל
מיקומם הגיאוגרפי, בשל כמות האדמה הצמודה אליהם ואיכותה ובשל
תקציבי המימון שלהם, עיירות הפיתוח לא היו בעלים של אדמה, לא
היו בעלים של מפעלים ולא היה להם תקציב למימון עבודה. הן רק
סיפקו את העבודה לממסד הציוני ולהון הפרטי, או לקיבוצים
ה"סוציאליסטים". הן ממוקמות הרחק ממרכזי הכלכלה, בנגב או לאורך
הגבולות, למטרות ביטחון, ללא התייחסות לאינטרסים של התושבים
בהן, מלבד העובדה שתקציב המימון עבור העבודות היה קטן בהרבה
מהמימון שהיה מצוי ביישובים האשכנזים. שירותי הבריאות והחינוך
בעיירות הפיתוח הרבה יותר נחותים לעומת הקיבוצים השכנים.
כתוצאה מכך, הפער ברמת החיים הוא רחב מאוד.
זה גרם להרס הבסיס הסוציאליסטי של הקיבוצים, אשר ניצלו את מאגר
כוח העבודה הזול ועשו רווחים מופרזים כל כך, שהם עתה התחילו
לסחור בבורסה. ב-18 במרץ 1983 "הארץ" דיווח שהתנועה הקיבוצית
המאוחדת החליטה להשקיע חמישים מיליון דולר בחוץ לארץ. ההשקעות
הנוכחיות שלה הן כדלקמן: 72 מיליון דולר בשווקים הפיננסיים, 8
מיליון דולר בנדל"ן ו-60 מיליון דולר במניות. התנועה הקיבוצית
קנתה גם 25 אחוזים ממניות קיי-מד בארצות הברית.
הקמת התעשיות בקיבוצים הייתה נקודת המפנה מבחינת המערכות
הכלכליות שלהם. ההכנסה שלהם עלתה ב-39 אחוזים, ושיעור החברים
העוסקים בתעשייה ובשירותים עלה עד ל-50 אחוזים [70].
ב-10 בינואר 1986 ציין "הארץ" שתלמידי השנה העשירית בביה"ס
בקיבוץ יפתח פרסמו מכתב גלוי לחברי הקיבוץ בדרישה לחזור
לעיקרון השוויון. הם מחו על כך שכמה מחברי הקיבוץ קנו מכוניות
פרטיות, מכשירי וידיאו ודירות בערים, פתחו חשבונות בנקים
פרטיים וכיוצא באלה.
עלינו לציין שעד 1948 כל הקיבוצים סירבו להעסיק עובדים שאינם
חברי-קיבוץ, בין שהיו יהודים או ערבים, מכיוון שהם התנגדו
לעשיית רווחים מעבודתם של אנשים אחרים. רווחים סימלו "ניצול
רכושני", וזה היה מנוגד לכלל האידיאולוגי החשוב ביותר של תנועת
הקיבוצים. בתקופת המנדט, הקיבוצים לא הרשו לחבריהם להחזיק
מכשירי רדיו או קומקומים חשמליים פרטיים, מכיוון שלדידם, היה
זה מטבעה של סחורה לא-מתכלית לעורר "דחפים רכושניים, תאוות-בצע
ואינדיבידואליזם". לאחר 1948, כאשר הקיבוצים קיבלו מענקים
לפתוח מפעלים במטרה להעסיק ספרדים, מטעמים "לאומנים" שתמך בהם
בן גוריון בעצמו, הרווחים התחילו להצטבר והאנשים התחילו להיכנע
לחמדנות החומרית. היסוד הסוציאליסטי של תנועת הקיבוץ נהרס,
ומצידם של העובדים השכירים הם היו מוסדות קפיטליסטים. רמת
חייהם עלתה והאידיאלים של צנע חברתי ושוויון נותרו בשולי הדרך.
חברי הקיבוץ שעבדו עם הפועלים תמיד קיבלו את העבודות ה"נקיות".
אלכוהוליזם ושימוש-יתר בסמים התפשטו, ורוב הזמן הניצול של
הספרדים היה גרוע יותר מהניצול שהיה במפעלים הרגילים הפרטיים.
הספרדים שעבדו עבור הקיבוצים הגיעו למסקנה שאויביהם היו חברי
הקיבוץ ולא הקפיטליסטים ב"ליכוד" תחת מנחם בגין. תופעה זו (יחד
עם מדיניות ממשלת העבודה כלפי מהגרים ספרדים) הייתה אחת הסיבות
החשובות ביותר לכך שהספרדים התחילו להצביע ל"ליכוד" ולבגין
ב-1977.
הקיבוץ יכול לפטר עובד כאשר הוא מגיע לגיל ארבעים או חמישים.
לפועלים היה אסור לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ, או להשתמש
בבריכה או בספרייה. חברי הקיבוץ התייחסו לפועלים הספרדים בצורה
גרועה ולעגו להם בשל הרקע האתני שלהם ובשל עורם השחום. העובדים
הספרדים ביצעו את עבודות השוליים ללא תקווה לקידום או להכשרה
מקצועית. גדי אילת, חבר קיבוץ בית אלפא, ניסה לשפר את היחסים
בין הקיבוץ לעובדים אך הוא נכשל והתפטר מתפקידו. מי שבא
במקומו, דן סער, נכשל גם הוא, ואמר לעיתון "הארץ" ב-22
באוקטובר 1982 שהמנהיגות של מפלגת העבודה ושל הקיבוצים לא נתנה
לתהליך הפיוס שום תמיכה.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה ונשיא המדינה לשעבר אמר: "כאשר
לעובד ממגדל העמק [עיירת פיתוח] שעובד עבור קיבוץ אלונים אסור
להשתמש בבריכה בגודל-אולימפי של הקיבוץ, הדבר משקף את היעלמותן
של השאיפות החלוציות הבסיסיות [71]." מנכ"ל משרד העבודה אמר
שב-1984 ארבעים אחוזים ממחוסרי העבודה ברחבי הארץ היו מעיירות
פיתוח, למרות שתושביהן מהווים רק 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
לפיכך באיזורי הפיתוח, עומדת האבטלה על פי 3.3 יותר מבכל מקום
אחר. ב-1984 שיעור האבטלה הכלל-ארצי עמד על 7 אחוזים, אבל הוא
עמד על 30 אחוזים בעיירות הפיתוח [72]. ראשי העיירות מבלים את
רוב זמנם בטיפול בבעיית האבטלה, ובשל חולשה כלכלית 75 אחוזים
מהכנסותיהן של הרשויות המקומיות בא מהמדינה [73].
במכתב ל"הארץ" ב-25 בספטמבר 1981, פרופסור עזרא זוהר ציין,
שלספרדים הגדלים בעיירות הפיתוח ובאיזורי שכונות העוני לא
מציעים הזדמנויות חינוכיות כלשהן.
למעשה היה אסור לעזוב את עיירות הפיתוח, מאחר שזה היה גורם
לאדם העוזב לאבד את מקומו ברשימת הדיור. פרופסור זוהר גורס כי
לאינטלקטואלים הספרדים בישראל אין את אותו המעמד החברתי שהיה
להם בארצות ערב. הוא טען, שהמדינה הרסה את התא המשפחתי
המזרח-תיכוני אבל לא הציעה דבר כתחליף במקומו, ושהספרדים לא
יכלו להשתלב בתוך החברה של המתיישבים האשכנזים עקב הביורוקרטיה
ועקב מדיניות הפרוטקציות.
העיתונאי זאב יפת עשה השוואה בין מדיניות הממשלה בעיירות
הפיתוח ובין מדיניותה בשטחים הכבושים, והגיע למסקנות הבאות:
1. הממשלה מסווגת את היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים
כ"איזורי פיתוח" בכדי להצדיק את הזרמת הכספים אליהם.
2. האדמה לבנייה בעיירות הפיתוח יקרה פי עשר יותר מאשר האדמה
בשטחים הכבושים. מתיישב אשכנזי משלם רק 5 אחוזים ממחיר האדמה,
או מקבל אותה בחינם. המחיר לחצי דונם בשטחים הכבושים הוא רק
3,000 שקלים, בעוד שהוא נע בין 120,000 ו-246,000 שקלים
בעיירות הפיתוח הממוקמות מחוץ לגבולות 1967.
3. הממשלה בונה מפעלים חדשים ביישובים שבשטחים הכבושים, ולעומת
זאת תושבי עיירות הפיתוח סובלים מאבטלה עקב חוסר השקעות בכלכלה
שלהם [74].
ובאשר לחיים התרבותיים - אמנות, מוזיקה, דרמה וכיוצא בזה -
השלטון המרכזי כופה את התרבות האשכנזית על הקהילות הללו
באמצעות החברה שלו "החברה למתנ"סים". גם ראשי העיירות לא היו
תושבי העיירות, אלא נכפו על ידי המפלגות האשכנזיות. כיום ראשי
העיירות הם אנשי המקום, אבל הם נשלטים על ידי אותן מפלגות. וכך
הממסד הציוני שולט בכל מישור בחייהם של קהילות אלה.

עיירת פיתוח לדוגמה - קריית שמונה
העיתונאי עמוס אילון העריך שהאוכלוסייה של העיירה הזאת שנמצאת
על גבול לבנון מונה כמעט 14,000 איש, והשווה אותה לקיבוצים
השכנים, כמו קיבוץ דן, קיבוץ דפנה, קיבוץ כפר גלעדי וקיבוץ
מנרה. אילון ציין שהצעירים עוזבים את העיירה עקב אבטלה ומחסור
בעבודה מקצועית. 50 אחוזים מן הילדים מסווגים כ"טעוני טיפוח".
אנשים גרים בדירות דמויות קופסאות, כמו אלה שבפרוורי העוני
שבדרום אפריקה. הקיבוצים השכנים מדורגים כיישובי גבול ולפיכך
מקבלים פיצויים מן הממשלה על האבידות שהם סופגים כתוצאה
מפעולות גרילה. קריית שמונה, לעומת זאת, איננה מקבלת פיצויים
כלשהם. מאותן סיבות, הקיבוצים האשכנזים אינם משלמים מסי מדינה,
אבל קריית שמונה צריכה לשלם אותם במלואם. ישנם רופאים החיים
בקיבוצים, אף אחד מהם לא גר בקריית שמונה. העיירה הוקמה כמחנה
מעבר, אך לאחרונה הפכה לשכונת עוני המוקפת בקיבוצים אשכנזים
עשירים ששאבו את כוח העבודה הזול שלהם ממנה.
לאחר מכן השווה העיתונאי את העיירה לקריית ארבע האשכנזית, שעל
ידי חברון. הוא כתב שבקריית ארבע בכל בית יש טלפון. דירה
בקריית שמונה עולה 20,000 לירות ישראליות יותר מדירה דומה
בקריית ארבע. ישנן 400 דירות ריקות בקריית שמונה המחכות
למתיישבים חדשים, בעוד שישנן 90 משפחות צעירות חסרות דיור.
המחירים גבוהים יותר מאשר בערים הגדולות ב-3-10 אחוזים, וחומרי
הבנייה יקרים יותר ב-25 אחוזים. הוא כותב שאותם התנאים קיימים
בעיירות פיתוח אחרות כמו בית שאן, כרמיאל ומעלות [75].
זאת ועוד, הממסד השולט שולח מתנדבים אשכנזים אל עיירות הפיתוח,
כדי "לסייע לתושבים ולעודד את רוח ההתיישבות". צבי צמרת, מנהל
בית הספר בעיירה, מתח ביקורת על הצעירים הללו על יהירותם ועל
בורותם הגזענית. דוד אורן מתאר את התנאים הקיימים בעיירת
הפיתוח של ירוחם בנגב ותוהה: "מדוע המדינה אינה מוציאה את כספה
על סיוע לעיירות הללו במקום לבזבז אותו על המתנדבים השחצנים
הללו? [76]"
בתקופת מערכת הבחירות של 1981, פעילי הליכוד פרסמו קריקטורה
עממית תחת הכותרת "המאפיה של הקיבוץ". היה בה ציור של מפלצת
שעל חזה היה כתוב "תנועת הקיבוצים", על בטנה "אחדות העבודה",
זרועותיה היו מקועקעות במילים "הסתה" ו"הפחדה", כאשר היא מניפה
פטיש הנושא תווית "איומים". המפלצת הובילה חבורה גדולה של חיות
פרא המייצגות את הקיבוצים השונים המקיפים את העיירה. לקריקטורה
הייתה כותרת משנה אשר קראה: "שקט! הם באים". ברקע היו הבניינים
של קריית שמונה.
ישראל שחק, ראש הליגה לזכויות אדם, כתב שהסיבה לשנאה
הבין-עדתית היא הניצול והפער ברמות-החיים של כל עדה ועדה. הוא
הוסיף שהקיבוצים איימו להטיל עונש קבוצתי של חרם כלכלי על
קריית-שמונה בגלל התנגדותה. בנוסף לרודנות כלכלית, חברי קיבוץ
גם שולטים בעיר פוליטית [77].
בהתאם לדיווחים ב"הארץ" ב-24 ביולי 1981, חלק גדול מ-17,000
תושבי העיירה נמלטו מהפגזות הגרילה, ונותרו מאחור רק בין 3,000
ל-4,000, מכיוון שהרשויות לא סיפקו לעיירה מקלטים מצוידים
כראוי, כמו שיש בקיבוצים. המקלטים הבודדים בעיירה נמצאים במצב
גרוע, מלאים פסולת, מים מלוכלכים וריחות מצחינים. במקלטים הללו
לא היו מים לשתייה, לא חשמל ולא טלפונים.
שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, הודה בכך שבעיירה יש רק 0.4
מטר מרובע של מרחב מקלט לכל אדם [78]. "זו הדרך" דיווח ב-29
ביולי 1981 ש-95 אחוזים מן התושבים נמלטו מן העיירה בגלל
הפגזות הגרילה ושהרשויות המקומיות סירבו לשמור עבורם את מקומות
העבודה שלהם, דבר שעורר תרעומת רבה בקרב האוכלוסייה. תרחישים
מן הסוג הזה לא היו בקיבוצים האשכנזים, היות והממשלה סיפקה להם
מקלטים נוחים ומצוידים כהלכה.
רפי פרץ, שעבד במחצבות של קיבוץ כפר גלעדי, אמר שחברי הקיבוץ
לא עבדו במחצבות ושהקיבוץ התנגד לכונן בית ספר משותף לילדיהם
ולילדים מקריית-שמונה. הוא הוסיף שחברי הקיבוץ "דפקו אותנו"
ושהם "נחמדים אלינו רק במשך תקופת הבחירות. הם צוברים עושר על
חשבוננו. הם קונים טלוויזיות צבעוניות ובאים לעיירה שלנו
ברכביהם הפרטיים [79]."
אמנון שמוש [80] תקף את ההתנשאות של הקיבוצים. הוא השווה את
מצב יהודי מרוקו בישראל למצבם של אחיהם בצרפת, והדגיש שצרפת
מתייחסת למהגרים היהודים ממרוקו בכבוד. הם חיו בכבוד [81].
עיתונאי אחר, יורם המזרחי, כתב במאמר ב"הארץ" ב-25 בדצמבר
1981, שהעניים של קריית שמונה חיו על לחם, מרגרינה וריבה. אחד
התושבים הוותיקים אמר לו: "תגיד להם שאנחנו סובלים מקור ואין
לנו כסף לקנות פרפין." חנווני אמר לו: "אנשים קונים רק לחם,
חלב ומרגרינה, והעסק שלי לא יכול להתקיים על כך." המזרחי גילה
שהתושבים נטשו את העיירה, ומקצתם היגרו. האבטלה הייתה נפוצה.
מנהל מפעל "רמים", שמואל אוחנה, אמר לו שהוא נזקק להשקעה של 70
מיליון שקלים לפחות, אלא שהממשלה יכלה לתת לו רק 13 מיליון.
כתבים של "הארץ" הוסיפו שכל עיירות הספרדים שבגליל היו במצב של
מיתון. כפר מרגליות צמצם את מטעי עצי האפרסקים שלו, מתוך חשש
ממס ההכנסה שיהיה עליהם לשלם, וירדנה איים לצאת בשביתה כללית
ולסגור את בתי הספר. המשטרה ובתי המשפט הוצפו בתיקים של חובות
שלא שולמו. שכרו החודשי של עובד בקריית-שמונה היה 11,000 לירות
ישראליות, בעוד ששכרו של צעיר העובד במוסך בתל אביב היה 18,000
לירות ישראליות. תושבי העיירה היו אלה שניקזו את אגם החולה,
אולם הקיבוצים האשכנזים היו אלה שחטפו את כל 40,000 הדונמים
שהוכשרו לשימוש, ואלה שהשתמשו בתושבי העיירה לגידול הכותנה
והיבול התעשייתי שלהם. חברי הקיבוץ שלטו בכל מישורי החיים
בעיירה מכיוון שהם היו המעבידים, בעלי המפעלים וראשי האיגודים,
והם החזיקו בכל התפקידים הרשמיים בסוכנות היהודית ובממשל
המקומי באמצעות מפלגת העבודה השלטת [82].
הסופר דן שביט, מקיבוץ כפר סאלד שבגליל, מסתייג מן הרודנות של
הקיבוצים על הספרדים בעיירות הפיתוח. במאמר ב"הארץ" ב-20 במאי
1983 הוא אפיין את עמדת הקיבוצים כלפי היהודים הספרדים
כ"פטרנליסטית, אוטוריטרית ואליטיסטית". שביט תהה "כיצד אני
יכול להיות מאושר כשמישהו מקהילה אחרת בא אליי ומתערב לי בחיים
ואומר: "אני יודע מה טוב בשבילך ואני אעזור לך הלאה." הוא
הוסיף שהוא יכול להבין את התרעומת של הספרדים, מכיוון שאף אחד
לא רוצה לחיות עם חותמת רשמית האומרת: "נחות - הוא יודע פחות
מאחרים, מבין פחות ומוכשר פחות." אחרי כן הסופר הביע את תמיכתו
במנחם בגין שגינה את הקיבוצים וקרא להם: "מיליונרים שחצנים".
שביט סיכם בגינוי אהבת הבצע והאנוכיות של הקיבוצים.
לחומר נוסף על קריית-שמונה, ראה נספח II. לבדיקה מפורטת של
עיירות פיתוח אחרות החושפת דפוסים דומים, ראה נספח III.

המושבים (כפרים קואופרטיביים)
הדרך הרביעית לקליטת המהגרים מהעולם הערבי הייתה ליישב אותם
במושבים אשר הוקמו באיזורים מרוחקים, בעיקר באיזורים ההרריים
של הגליל, ירושלים והנגב. אריה נחמקין, שר החקלאות ב-1986,
מסביר את הקמת המושבים הללו בנימוקים ביטחוניים ומדיניים.
בעיית הפרנסה הייתה מחשיבות נמוכה יותר [83]. המנהיגות הצבאית
הישראלית רצתה מושבים (ועיירות פיתוח) באיזורי הגבול כדי לבצר
את היישובים האשכנזים העשירים על ידי שימוש ביישובים ספרדים
כחיץ נגד התקפות גרילה פלסטינית. מטרתו של הממסד הפוליטי הייתה
לפזר את האוכלוסייה באופן שווה, אולם בעיקר באיזורים שהיו
מאוכלסים בפלסטינים לפני שהם גורשו ב-1948, במטרה לאלץ את
הערבים לקבל עובדה מוגמרת דמוגרפית למנוע אפשרות שהפליטים
הפלסטינים יחזרו לכפריהם. שר החקלאות הודה שהמכנה המשותף בין
המושבים היה היעדר כל בסיס כלכלי. הוא הוסיף שאף אחד לא חשב
בהתחלה לעשות מהכפרים האלה מושבים, ולכן הם נקראו בתחילה "כפרי
ייעור", היות והממסד השולט רצה להעסיק את התושבים שלהם בתוכנית
הייעור שלו עבור הקרן הקיימת היהודית. עבודה זו הייתה חלק
מ"עבודות החירום" שהזכרנו קודם, וכשהסתיימה העבודה הוחלט להפוך
את הכפרים האלה למושבים.
השר לא הזכיר שהמטרה הכלכלית של הממסד הייתה להשתמש בתושבים
ככוח עבודה זול עבור היישובים האשכנזים. מה שלמעשה קרה היה
שמרבית התושבים עבדו כפועלים שכירים מחוץ לכפרים שלהם. עקב
היעדר תשתית כלכלית, הבסיס השיתופי של הכפרים התפרק ומאתיים
וחמישים מהם פשטו את הרגל.
ב-1983 היו 402 מושבים, שמהם 65 היו מושבים אשכנזים שנוסדו
בתקופת המנדט. ליישובים העשירים הללו היו מאפיינים קלאסיים
מקוריים של כפר שיתופי הידוע בשם "מושב", שבהם לכל חבר הייתה
אותה כמות אדמה, מקנה וכיוצא בזה, אבל הם השתתפו במכונות,
בשיווק, בחנויות שיתופיות וכיוצא בזה. רוב המושבים שנוסדו לאחר
1948 היו עבור הספרדים, וכפי שכבר הזכרנו, הם נעדרו כל בסיס
כלכלי. עד לשנת 1983 תפחו החובות שלהם ל-7 מיליארד שקלים [84].
פנחס מוסקו, סגן מנהל הסוכנות היהודית במחוז הנגב, הוסיף
שהמושבים בנגב חייבים לארגון הרכש 130-150 מיליון דולר, בנוסף
לסכומים שהיו חייבים לבנקים ולמוסדות פיננסיים בשני השווקים -
השוק החופשי והשוק השחור. מתוך 3,360 משפחות במושבי הנגב,
ל-1,400 (שליש מהמשפחות) אין תקווה שאי פעם יסיימו לשלם את
חובותיהן והן תלויות במושבים שלהן. יצחק נחמיה, מנהל ארגון
הרכש, אמר שחובותיה של משפחה ממוצעת הגיעו ל-50,000-100,000
דולר, אלא שישנן משפחות החייבות 200,000 דולר ויותר [85].
נציגי המושבים שבגליל הודיעו למי שהיה אז ראש הממשלה, שמעון
פרס, שכל משפחה חייבת 100,000 דולר (בשיעור ריבית של 60
אחוזים, ולכן התאוששות כלכלית איננה אפשרית). ראש המועצה
המקומית במעלה יוסף הצהיר שהיו 1,200 ילדים של חברי מושבים
שאינם זכאים לרשת מאביהם (רק ילד אחד יכול לרשת מאביו), ועתה
הם חסרי דיור וחסרי קרקע [86]. המשטרה עצרה 12 מתוך 80 מחברי
קריית נוגה ובית המשפט ציווה עליהם לשלם את חובותיה, שהגיעו
ל-2,000,000 שקלים, למכור את נכסיהם או ללכת לבית סוהר [87].
הייתה גם סיבה פוליטית להפיכת מושבים אלה לחלק מארגון המושבים.
מאחר שלמפלגת העבודה (מפא"י) הייתה שליטה מוחלטת בארגון הזה,
היא יכלה לשים את התושבים של הכפרים האלה תחת ההגמוניה שלה
ולזכות ברוב קולותיהם בבחירות (כפי שקרה במחנות המעבר ובעיירות
הפיתוח). לא הותר לתושבים הספרדים לבחור את ההשתייכות הפוליטית
של המושב שלהם ולא הותר להם לעבור למושב עם גוון פוליטי אחר.
בקטע הקודם הזכרנו את עובדת "היעדר כל בסיס כלכלי" במונחים
כלכליים מוחלטים, אולם זה כלל גם שרשרת של צעדים מפלים נגד
התושבים הספרדים של המושבים הללו, אשר ניתן לסכם אותם כך:
1. מתן אדמות חקלאיות. כאשר הממסד הציוני מקים יישוב אשכנזי
חדש הוא מיד מספק לו די אדמה לייצור חקלאי ואת האמצעים הנחוצים
לייצור, כמו מקנה ומכונות, יחד עם מענקים שנתיים לקיום
ולפיתוח. את הספרדים, לעומת זאת, הובילו במשאיות הישר מן
האוניות אל איזורים שוממים ושם שפכו אותם מן המשאיות כמו חצץ
וציוו עליהם להקים לעצמם מאהל. העסיקו אותם בעבודות השוליות
ביותר, ונתנו להם את השכר הנמוך ביותר - "משכורות חירום". הם
אפילו לא קיבלו את חלקות אדמת הטרשים הקטנות שהקצו עבורם, כי
שכניהם העשירים, המתיישבים האשכנזים, חטפו כליל את כל האדמה,
באמתלה שהספרדים לא הבינו בחקלאות. האשכנזים עדיין מחזיקים
בכמה מחלקות האדמה הללו.
2. הקצבת אדמות חקלאיות. כל משפחה ביישובים האשכנזים קיבלה
בין 80 ל-150 דונמים, אולם במושבים הספרדים, למרות שהמשפחות
היו הרבה יותר גדולות, לכל משפחה הקציבו 18 דונמים בלבד.
3. הקצבת משאבים ותשתיות. כמות המים להשקיה, האשרות הכספיות
והאמצעים לייצור שניתנו ליישובים האשכנזים היו גדולים במידה
רבה מאלה שהוקצבו למושבים הספרדים. 54 אחוזים מכל הכספים
שהושקעו בחקלאות הלכו לקיבוצים האשכנזים ו-37 אחוזים אל
המושבים, למרות העובדה שהקיבוצים היוו 12 אחוזים בלבד מכלל
היישובים החקלאיים ברחבי הארץ, בעוד שהמושבים היוו 66 אחוזים.
ב-1960 היו 229 קיבוצים ו-366 מושבים. בנוסף לאפליה זו לטובת
הקיבוצים, הייתה אפליה בולטת במעמד המושבים לטובת המושבים
הוותיקים שנוסדו בתקופת המנדט. בבעלותו של חבר מושב אשכנזי
ותיק היו בממוצע 2.3 פרות ו-300 עופות, בעוד שבבעלותו של חבר
מושב שהוקם לאחר 1948 היו בממוצע 1.2 פרות ו-50 עופות. בבעלות
מושב אשכנזי היו 2.5 טרקטורים, בעוד שבבעלות מושב שהוקם לאחר
1948 היו 0.7 טרקטורים. בנוסף לכך, מושבים אשכנזים שהוקמו לאחר
1948 קיבלו יחס מועדף על חשבונם של המושבים הספרדים.
4. איכות הקרקע. האדמות שקיבלו היישובים האשכנזים היו הרבה
יותר פוריות מהאדמות שעליהן הוקמו המושבים הספרדים, שהיו, כפי
שציינו קודם, שטחים של מדבר או אדמות מסולעות באיזור הגליל
וירושלים, שאותן בדרך כלל היו צריכים הספרדים להכשיר לשימוש
לפני שיוכלו לעבדן.
5. מיקום גיאוגרפי. היישובים האשכנזים נבנו במרכז הארץ, דבר
שסייע להם לשווק את התוצרת החקלאית שלהם בקלות רבה יותר
ולהגביר את רווחיהם. המושבים הספרדים היו ממוקמים באיזורים
המרוחקים יותר, לכן הוקשה עליהם יותר לשווק את יבוליהם
ורווחיהם הופחתו, נוסף על העלאת עלות התקשור והסחורה החיונית.
6. סיוע ממשלתי. אף על פי שהיישובים האשכנזים שגשגו, כספי
התמיכה הממשלתית בהם היו רבים הרבה יותר מהתמיכה שניתנה לתושבי
המושבים הספרדים העניים יותר. בין 1948 ו-1977 מצב המושבים היה
טוב יחסית עקב תמיכה כספית של ממשלת העבודה. אולם כשהליכוד עלה
לשלטון הוא ניתק את כל התמיכה הכספית, עודד אותם לגדל פרחים,
הבטיח לתושבי המושבים לספק להם את ההלוואות הנחוצות, ואחרי כן
נכשל בקיום ההבטחה. בינתיים הכפרים לקחו הלוואות מסיביות
ושילמו 300 אחוזי ריבית, וכך החובות שלהם תפחו יותר מאי פעם
[88]. חובות אלה הינם בדרך כלל גדולים יותר מסך כל ההכנסה של
המושב, והם דחפו את המושבים לשווק את התוצרת החקלאית שלהם מחוץ
לארגון השיווק הציוני. פעולות אלה מהוות את אחד הגורמים
להתפרקות היסודות של הקואופרטיביזם.
7. התפתחות התעשייה בקיבוצים. לפני 1948 רמת החיים בקיבוצים
האשכנזים לא הייתה גבוהה כל כך. אולם, לאחר 1948 הממשלה השקיעה
סכומים אדירים בקיבוצים לפיתוח התעשיות, שבהן יועסקו ספרדים
אשר יעלו את ההכנסות ואת רמת החיים שלהם. דבר זה לא התרחש
במושבים. הממשלה לא השקיעה כספים כלשהם בפיתוח התעשייה
במושבים, והבסיס הכלכלי הצר שלהם אף לא צייד אותם במידה מספקת
כדי לתמוך במשפחה הספרדית. לכן החלו תושבי המושב להתפרנס
כעובדים שכירים מחוץ למושבים (61 אחוזים מהם עובדים כפועלים
שכירים בקיבוצים. בקריית אליקים, לדוגמה, רק 5 אחוזים מן
התושבים עובדים בחקלאות, 30 אחוזים הינם מחוסרי עבודה ו-65
אחוזים עובדים כפועלים שכירים בקיבוצים).
8. קיבוצים אשכנזים והממשל המרכזי. בעוד שהייתה ההתיישבות
החקלאית אחת המטרות החשובות ביותר של הציונות מראשיתה,
המתיישבים האשכנזים היו הקבוצה החשובה ביותר בהיררכיה הציונית
העולמית ובמנהיגות המקומית, דהיינו בממשלה, בסוכנות היהודית
ובארגוני ההתיישבות החקלאית. "הארץ" כתב ב-5 באוגוסט 1983
שממשלת מפלגת העבודה כללה ארבעה שרים מקהילות המתיישבים, שהם
ועובדי המדינה הבכירים שלהם היו לפיכך בעמדה של מתן ייעוץ
כלכלי, פוליטי ומסחרי להתיישבויות. הם הגנו על האינטרסים של
ההתיישבויות ודאגו לעדכן אותן בתוכניות הממשלה העתידיות.
"אינפורמציה פנימית" זו אפשרה ליישובים לתכנן טוב יותר.
המושבים הספרדים לא היו "יעילים" באותה מידה מכיוון שלא היו
להם חברים בצמרת ההיררכיה, ולא היה אף אחד שייצג את האינטרסים
שלהם בפני הרשויות השונות. יתרה מזאת, התכנון הכלכלי של
המושבים היה בידיהם של "המנהיגים" האשכנזים מן היישובים
הסמוכים, שתפרו אותו לפי האינטרסים של עצמם. בנוסף לכך,
ליישובים האשכנזים, ובעיקר לקיבוצים הסמוכים, הייתה שליטה
מוחלטת במושבים (ובעיירות הפיתוח) דרך מפלגת העבודה, ההסתדרות
והמועצות המקומיות. המתיישבים האשכנזים, חברי המושבים העשירים
שהוקמו לפני 1948, כמו נהלל (ביתו של משה דיין), שלטו גם
בארגון המושבים, וכך גם במושבים הספרדים [89]. בעוד שילדי
הקיבוץ יכולים להישאר עם משפחותיהם בקיבוץ, המחסור באמצעים
כלשהם להתפרנס במושבים אילץ את הילדים לעזוב, והמשפחות
התפרקו.
מול רקע כזה כל אחד יכול להבין מדוע ספרדים אחדים כתבו את
הסיסמה הבאה על קירות בניין איגוד החקלאים בתל-אביב: "הקיבוצים
מוצצים את הדם של המושבים. תחי המהפכה הספרדית!" היא נחתמה על
ידי "מע"צ" [90], שהיה הארגון האלים ביותר מבין הארגונים
החשאיים שהקימו הספרדים. הם ביצעו פעולות רבות של הצתה בזדון
(ראה פרק עשירי).
עוזרו של מנהל היישוב, אריה אליאב, חבר כנסת, אמר על הענקת
האדמות הפוריות ליישובים האשכנזים: "זה לא היה תוצאה של קשר
אשכנזי... או של כוונות רעות. זה פשוט בגלל שמנהיגי תנועת
ההתיישבות לקחו את אלה שהיו סביבם, שהיו להם אותם מנטליות, רקע
והשקפת חיים. אין להם דבר במשותף עם אחרים. הם גם לקחו בחשבון
שהמתיישבים יצביעו למפלגת העבודה [91]." יוסף וייץ מהקרן
הקיימת היהודית אמר: "את איזורי הגבעות ניתן להכשיר לשימוש
וליישב שם את היהודים ה"פשוטים"." וכן ציין: "אדמות מסולעות
אלה לא טובות לקיבוצים האשכנזים [92]."
אחד הכשלים במדיניות זו היה חוסר ההתאמה של העבודה החקלאית
ליהודים הספרדים, מאחר שבארצות מוצאם הם עסקו במקצועות
עירוניים. הממסד כפה עבודה חקלאית על יותר מ-70 אחוזים מן
התימנים, ובשנים 1948-1953 הם נדחסו בתוך 57 כפרים שיתופיים
שמהם שרדו 39 בלבד. כפרים אלה נקראו לעתים קרובות "כפרי
עבודה", קרי מחנות עבודה, והתושבים עבדו בפינוי אדמה מסולעת.
עיתונאי כתב: "התימנים עבדו בפינוי אדמה ובשתילת עגבניות,
מכיוון שלחברי הקיבוץ הייתה עבודה מועילה יותר לעשות." עיתון
אחר דיווח: "המהגרים החדשים מתימן עובדים (בקיבוץ) למרות שהם
מקבלים שכר של ערבי ולא של יהודי [93]."
חבר הכנסת התימני זכריה גלוסקא מחא על שורה של מעשי אפליה
בתחום הדיור, בתחום שירותי הדת ובתחום הסיוע למשפחות מרובות
ילדים. הקצבאות שולמו רק עד שלושה ילדים ואישה אחת. התורה אינה
אוסרת פוליגמיה, והרבנים הספרדים לא הכירו בחרם שהוציאו הרבנים
האשכנזים בהקשר הזה [94]. אחד הדוחות שנשלחו לראש הממשלה,
בן-גוריון, ציין שמרבית התושבים בעשרים ושמונת הכפרים
השיתופיים היו מובטלים והרעב מתפשט. הדו"ח, שנכתב על ידי עמי
אסף מארגון ההתיישבות החקלאית, הוסיף שהאנשים לא יכלו להרשות
לעצמם אפילו את מנות המזון הבסיסיות המסובסדות, ואף לא יכלו
להרשות לעצמם לקנות את הביגוד שנמכר להם כמעט בחינם. המחבר
הביע את חששו מכך שהאנשים עלולים להתבצע מעשים של ייאוש
ומפח-נפש, כשהם רואים את הרעב בפניהם של ילדיהם [95].
מרבית הכפרים האלו לא היו מחוברים לרשת החשמל, למערכת המים או
למערכת ביוב. הבקתות שלהם היו מרוחקות מדרך סלולה. היו להם
בעיות שיווק - תנובה, חברה של ההסתדרות, קנתה את התוצרת שלהם
במחיר עלוב מאוד. הם סבלו ממחסור בשירותי בריאות וחינוך [96].
אריה אליאב, עוזרו של לוי אשכול שהיה ראש מחלקת ההתיישבות,
אמר: "גם מהגרים אלה סירבו לרדת מהמשאיות, והיה צורך לשפוך
אותם החוצה [97]."
ב-1953 הטיל בן-גוריון על זלמן ארן, על ישראל ישעיהו ועל קדיש
לוז לבחון את מצב התימנים בכפרים. בדו"ח שלהם הם כתבו שהרעב
וההזנחה הגיעו לנקודה של התפוררות עקב מחסור בסיוע כלשהו מן
הרשויות. היה מחסור בעבודה היות ומשרד ההתיישבות, שהיה חלק
מהסוכנות היהודית, חשב שזוהי אחת מחובותיו של משרד העבודה.
משרד העבודה טען את ההיפך. הבתים נסדקו במהלך שנתיים
ו"המומחים" החקלאיים לא היו מוכשרים לכך. התושבים היו עניים
מדי בכדי לשלם מסים ולכן שירותי הבריאות נותקו. הכפרים נעדרו
כל פעילות חינוכית. מרבית הצעירים עזבו והותירו מאחוריהם את
הקשישים בלבד. התושבים היו צריכים לעבוד ביום ולעשות שמירות
בלילה, דבר שהותיר אותם מותשים [98]. ב-1963 המשרד לענייני
רווחה תיאר את התימנים הללו כ"מפגרים ופרימיטיביים, חסרי אונים
לחלוטין". "מומחים" אשכנזים לחצו על התימנים לשנות את מנהגיהם,
והם הרסו את סמכות האב במשפחה. מרבית ה"מומחים" היו שליחי
מפלגה [99]. כשביקרתי את התימנים בראש העין בשנות החמישים,
מצאתי שהשחפת נפוצה בקרבם.
כמה שנים לאחר מכן אילצו הרשויות את הכפרים ההרריים לגדל
עופות, למרות שעבודה זו הצריכה רק שעתיים ביום. כאשר התפוקה
עלתה, הכריחו אותם להפחית אותה. אולם עבודה זו יצרה רק מחצית
מההכנסה הנחוצה למשפחה, ומרבית תושבי הכפרים הללו היו צריכים
להמשיך לעבוד כפועלים שכירים, מה שכיסה רק 60 אחוזים מהוצאות
מחייתם. הכפרים באיזורי הגבעות על יד ירושלים חדלו להיות
יצרנים לחלוטין והפכו לאיזורי מגורים בלבד, אשר מתרוקנים מוקדם
בבוקר בשעה שהתושבים ממהרים להתפרנס במקום אחר [100].
באיזור לכיש בדרום, שלושה-עשר מתוך ארבעה-עשר הכפרים השיתופיים
איבדו את הבסיס הקואופרטיבי שלהם. ראש המועצה המקומית תיאר את
ההתמוטטות הזו: "הם תחבו אותנו לתוך מסגרת אשכנזית." פנחס
מוסקו, סגן יושב ראש איזורי של הסוכנות היהודית, העיר שרוב
הכפרים השיתופיים יתפרקו לכפרי מגורים שאינם קשורים לחקלאות.
הוא הוסיף שבאיזור שבין אילת לקסטינה היו 76 כפרים שיתופיים
(עם 29,000 תושבים). 48 אחוזים מהם מתפרנסים מחקלאות, 19
אחוזים משיגים את רוב פרנסתם מעבודה מחוץ לכפרים ועובדים עבודה
חלקית בחקלאות, 21 אחוזים עובדים מחוץ לכפרים שלהם, ו-12
אחוזים חיים מקצבאות סעד [101].
אנו נתאר את התנאים בכמה מן המושבים הללו ונתבסס על העיתונות
הציונית, ובעיקר על העיתון העצמאי "הארץ". (ראה נספח IV.)

החגורה השחורה: שכונות עוני עירוניות
שכונות-עוני אלו החלו להופיע לקראת סוף המאה התשע-עשרה, כאשר
הממסד הציוני האשכנזי התחיל לתעל את כל המשאבים היהודיים
והתרומות אל תוך התוכנית הציונית להקמת יישובים אשכנזיים,
למנהל הציוני, להכנות צבאיות חשאיות ולשירותים החשאיים. לכן הם
התעלמו מן האינטרסים של הקהילות הספרדיות שחיו בערים הגדולות.
העוני התפשט בתוך השכונות של היהודים הספרדים [102].
לאחר הקמת מדינת ישראל, מאות אלפי ספרדים הובאו לישראל, נדחסו
לתוך מחנות עולים, מחנות מעבר, עיירות פיתוח ומושבים. אולם
בגלל התנאים הקשים המתוארים בפרק זה, אלפים רבים נמלטו אל
איזורי העוני של הערים בחיפוש אחר מחיה. בדרך זו שכונות המצוקה
התפשטו והעוני העמיק. כאשר מנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 והתחיל
בתוכניתו לשקם את האיזורים הללו, כבר היו 169 מהם, כולל עיירות
פיתוח שלמות.
ההבדל הכלכלי הבסיסי היחידי בין עיירות הפיתוח לבין משכנות
העוני הוא גיאוגרפי. עיירות הפיתוח שוכנות בכפר ומספקות
ליישובים האשכנזים כוח עבודה זול, בעוד שאיזורי משכנות העוני
יוצרים רצועה מסביב לערים הגדולות המספקת להון האשכנזי כוח
עבודה זול. הם גם מספקים משרתות לנשים האשכנזיות. חובה לציין
שמשרתות אלה ובנותיהן מתמודדות עם הצורה הגרועה ביותר של
דיכוי. הן מקופחות מבחינת חינוך, ובדרך כלל אין להן דבר אף
מהערבויות שהוענקו לעובדים המאורגנים. להלן הבעיות העיקריות
באיזורי שכונות המצוקה:
1. דיור. ישנה צפיפות יתר בלתי-משוערת. ילדים גדלו ונישאו,
אך אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה משלהם, ולכן מרביתם
נשארים בבית הוריהם, ובהמשך ילדיהם נולדים שם. לפיכך ניתן
למצוא שלושה דורות שגרים באותה דירה קטנה. הרשויות המקומיות
המנוהלות בידי אשכנזים מנסות להעלות את ערך השכונות באיזורי
מצוקה על ידי החרבתם עד היסוד ובניית מרכזי קניות ודירות יוקרה
על מנת למשוך משפחות ממעמד גבוה יותר. לכן לתושבים לא הוענקו
היתרי בנייה להגדלת בתיהם. לעתים קרובות למדי, יהודים ספרדים
בנו חדר נוסף ללא היתר בנייה, אולם המשטרה הייתה באה לאחר מכן
והורסת אותו - כפי שקורה בכפרים הפלסטינים. הדבר גרם
להתנגשויות דמים בין הספרדים ובין המשטרה, אולם השפעת הציונים
על התקשורת המערבית הובילה לכך שעל כך דווח לעתים נדירות
ביותר.
2. חינוך. ישנו פער עמוק בין בתי הספר בשכונות המצוקה (בדרך
כלל ספרדים) ובין בתי ספר אשכנזיים. את זאת ניתן לראות באיכות
המבנים, ברמת החינוך, בהכשרתם של המורים, בציוד החינוכי כמו
מעבדות וספרים, וכן במספר הילדים בכל כיתה. עקב תנאים נוראים
אלו, ישנן בעיות במשמעת. במטרה להסתיר את המצב הזה, הממשלה
החליטה לשלוח מספר תלמידים ספרדים לבתי ספר אשכנזיים באיזורים
העשירים יותר וקראו להם "בתי ספר מקיפים". בכל מקרה, שתי
הקבוצות לא השתלבו, מאחר שאת התלמידים הספרדים בודדו בשכבה
נמוכה יותר. ההנהלה, המורים והתלמידים האשכנזים, כולם התנשאו
כלפי "הספרדים המפגרים". בסוף היום את התלמידים הספרדים היו
מסיעים באוטובוס חזרה אל שכונות המצוקה שלהם, בעוד שהתלמידים
האשכנזים היו נשארים לקחת חלק בפעילויות מעבר לתכנית הלימודים.
מהתלמידים הספרדים מנעו גם השתתפות במסיבות בערב. כמה מן
התלמידים המנודים הללו ניסו לשבור את גבולות החרם ולפרוץ דרך
הגדר, והדבר הסתיים בהתנגשויות אלימות (ראה פרק שביעי).
3. אבטלה וניכור של הנוער. האבטלה הינה אחד הגורמים הגדולים
ביותר של העוני. בקריית-אתא, לדוגמה, שמונה אנשים שפוטרו איבדו
את עצמם לדעת [103]. אלה שיש להם עבודה מקבלים שכר גרוע מאוד,
מאחר שהם בדרך כלל עובדים בעבודות שוליות. אם נוסיף את גודל
המשפחה, שעל פי רוב הוא כפול או יותר מגודלה של משפחה אשכנזית,
את תנאי הדיור, את חוסר הכישורים כתוצאה מחינוך יקר אך גרוע,
בולטים ההבדלים ברמות החיים של הספרדים והאשכנזים. ממשלת בן
גוריון עודדה גידול אוכלוסין ונתנה מענק של 50 לירות ישראליות
לאם היולדת עשרה ילדים או יותר. נשים מסכנות נפלו אל המלכודת
של הבאת יותר ילדים כדי שלממשלה יהיו פועלים וחיילים.
ישנם אלפים רבים של צעירים שאינם עובדים ואף לא לומדים, ובנוסף
מסרבים לעשות שירות צבאי. ישנם איזורים "מסוכנים" שלמים בהם
הצבא אינו מסוגל לכפות את הגיוס. הם יודעים שאם ינסו, עימותים
עקובי דם יפגעו בשמם הטוב שהוא "אינו צבא מתקפי". אלה שכן
מתייחסים לחוק הגיוס הזה הם המיעוט הקטן שחושף את עצמו ללעג
החברים. השאלה השכיחה ביותר המוצגת בפניהם היא: "למה אתה צריך
לשרת את המדינה? מה המדינה עשתה בשבילך?" הצבא התחיל להעלים
עין מהחומקים הללו, והמדינה חוקקה חוקים המגבילים את זכויותיהם
של אלו שאינם ממלאים שירות צבאי, דהיינו, על פניו, מוסלמים,
נוצרים וספרדים המסרבים להשקיע בצבא. בני מעמד המעסיקים
האשכנזים החלו להתייחס אל החומקים הללו כאל דחויים וסירבו
להעסיקם. קבוצות אלו גם שיתפו פעולה עם הפלסטינים (ראה פרק
עשירי) על יסוד גורל ותרבות משותפים.
עוני ובערות הזינו ניכור, עבריינות, פשע, שימוש בסמים וזנות
בקרב הצעירים. תופעות אלו הן חסרות תקדים בחברה היהודית בעולם
הערבי.
4. זקנה. ד"ר יולי נודלמן מבית החולים רמב"ם בחיפה ציין
שהאנשים בבתי האבות בישראל נראים כאילו שהם יצאו ממחנות ריכוז
נאציים בסוף מלחמת העולם השנייה [104]. בשנת 1986 היו 430,000
קשישים (מתוך אוכלוסייה יהודית של 3.5 מיליון). למחציתם לא
הייתה פנסיה והם חיים מתחת לקו העוני. 12,600 מהם היו במוסדות
מיוחדים ורוב האחרים חיים בלי שיהיה מי שידאג להם ובתנאי מצוקה
[105]. מאחר שישראל מחשיבה את אלו שגדלו בארצות ערב כ"דור
המדבר", המדינה פשוט מחכה להם שימותו.
5. נשים בחגורה השחורה. הרוב הגדול של הנשים והנערות בחברה
הספרדית הפכו לצבא של משרתות בית בתת-שכר, העובדות עבור הנשים
האשכנזיות, שהשחרור היחסי שלהן מושתת על הניצול של מעמד תחתון
השונה מבחינה אתנית. בדרך כלל הן עומדות בפינות הרחוב ומחכות
שיבחינו בהן כדי להשיג עבודה. מרבית התלמידים שעוזבים את בית
הספר היסודי הן בנות, שעושות זאת במטרה לסייע למשפחותיהן. ישנו
גם מספר מהותי של נשים וילדות העובדות במפעלים ובשדות כפועלות
עונתיות זולות.
כתוצאה מהעוני ומהבערות, נוסף על הרס המשפחה המסורתית, כמות
מצערת של נשים נפלה לידי הזנות. משרד העבודה והרווחה פרסם מחקר
על הזנות [106], שקבע ש-97 אחוזים מן הזונות הן ממוצא ספרדי.
מחקר נוסף שפורסם על ידי דינה גיל [107] קבע, שאמהות חד-הוריות
סובלות מתת-תזונה; 50 אחוזים מהן הן ממוצא מרוקאי, והשאר, רובן
היו ממוצא ספרדי אחר. תופעה זו מעולם לא הייתה חלק מהחיים
היהודיים בעולם הערבי, אלא היא תוצר של החיים בישראל. הלשכה
הממשלתית לענייני רווחה דיווחה [108], ש-38 אחוזים מהאלמנות
חיות מתחת לקו העוני, 43 אחוזים מהן עובדות כעוזרות בית, ל-25
אחוזים מהן אין השכלה כלשהי.
פרופסור שבח וייס אישר [109] שמעמד הנשים בישראל גרוע יותר
ממעמדן של הנשים במערב. ישנן 60,000 נשים מוכות והמשטרה בדרך
כלל לא מתערבת בנושאים משפחתיים. בעקבות קיצוצים בשירותי
הרווחה, נסגרו מקלטים לנשים מוכות. שכרן של הנשים נמוך משכרם
של הגברים, ובחקלאות זה יורד ל-50 אחוזים. לישראל יש 352
קטגוריות של עבודה, אולם 50 אחוזים מהנשים עובדות רק ב-20
מהקטגוריות הללו. רק 6 אחוזים מעובדי המדינה הבכירים הן נשים,
בשעה ששיעור הנשים בממשל המקומי ירד מ-4 אחוזים ב-1950 ל-2
אחוזים ב-1983.
נתונים אלה כוללים את כל הקבוצות האתניות ולכן עלולים להטעות
את הקורא שאינו חי בישראל, שכן הפער העמוק אינו בין הנשים
הספרדיות לבין האשכנזיות, אלא בין אשה מזרחית (יהודייה,
מוסלמית או נוצרית) לבין נשים המערביות. אנו חייבים לציין
שהנשים הספרדיות מהוות 70 אחוזים מכלל הנשים היהודיות בישראל,
ועלינו להוסיף לכך את הנשים הפלסטיניות המייצגות 17 אחוזים
מכלל הנשים במדינה. על אף העובדות שנאמרו למעלה, התעמולה
הציונית בחוץ לארץ עדיין מספרת עד כמה הנשים הישראליות הן
משוחררות. האמת היא שלנשים הספרדיות היה יותר טוב והיה להן
יותר כבוד בעולם הערבי. [ראה נספח V.]

כפי שהראינו, הממסד הציוני הצליח לקלוט מאות אלפי מהגרים
מהמזרח התיכון ולהפוך אותם לכוח עבודה זול. את ההצלחה הזאת
ניתן לראות בבירור כשמעיינים במחקר שנכתב בידי נוזהה קצב אודות
גורלם של יהודי עיראק, לדוגמה, בישראל [110]. על אף שקהילה זו
נאבקה כדי לשמר את התרבות ואת הכישורים שלה ביתר גבורה מכל
קהילה אחרת אשר היגרה לישראל מהמזרח התיכון, היא נידונה
לכישלון.
להלן חלוקה של הקהילה למקצועות השונים שעסקו בהם יהודי עיראק
ב-1950-1951, לפני יציאתם מעיראק: 16 אחוזים עסקו
באדמיניסטרציה ועבודה משרדית; 6 אחוזים במקצועות ההנדסה; 27
אחוזים בסחר פנימי, הם גם שלטו על סחר החוץ ועל חלק גדול
ממערכת הבנקאות; 51 אחוזים בעלי מלאכה מומחים, צורפים, נגרים
וכיוצא באלה. לאחר עשר שנים תחת הדיכוי הציוני החלוקה הייתה
כך: 28 אחוזים עבדו בסחר, בביורוקרטיה ובמקצועות חופשיים (על
פי רוב במעמדות נמוכים מאשר האשכנזים); ו-72 אחוזים הפכו
לפועלים.
שיעור הסוחרים ירד מ-27 אחוזים ל-7 אחוזים (יחד עם זאת יש להם
סטטוס נמוך יותר מבחינת איכות, דבר שהוא משמעותי יותר מאשר
האחוז כשלעצמו). עובדי הצווארון הלבן התמעטו מ-50 אחוזים
בקירוב ל-28 אחוזים. בעלי מלאכה ובעלי חנויות קטנות איבדו את
עצמאותם הכלכלית והפכו לעובדים שכירים, חשופים לאבטלה ולניצול
כלכלי. היו 490 רופאים, 224 מהנדסים ו-716 מורים (סביר להניח
שנתונים אלה אינם כוללים את אותם היהודים שנותרו בעיראק ואשר
מאוחר יותר היגרו למערב). ילדיהם ונכדיהם שנולדו וחונכו בישראל
לא התקרבו אפילו להצליח כמוהם.

מה קרה לילדים של הרופאים, הסופרים, המהנדסים, עורכי הדין,
המורים והמשוררים הללו? זהו סוד "בטחוני" ידוע היטב. מחנות
המעבר, עיירות הפיתוח, המושבים ושכונות המצוקה לא יצרו את מה
שבגדאד והקהילה היהודית שלה יצרו. התנאים בישראל יצרו עובדים
בלתי מיומנים, עבריינות נוער, שימוש בסמים וזנות, בין היתר.
המעטים שהגיעו לפסגת ההיררכיה הצבאית והפוליטית מדקלמים את
דבריהם של אדוניהם האשכנזים שמינו אותם. גורלם של תימנים
ומרוקאים וצפון אפריקאים אחרים היה הרבה הרבה יותר גרוע, והם
מהווים את רוב הספרדים בישראל. הם בדרך כלל התמודדו עם אפליה
הרבה יותר קשה מזו שכוונה כנגד העיראקים, שהייתה להם מודעות
פוליטית מתקדמת יותר ואשר לקחו חלק בתנועות שחרור עיראקיות
וערביות לפני שנורי סאעיד מכר אותם לבן-גוריון.

הערות:
1. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 12 באוגוסט 1949.
2. ארכיון הציונות המרכזי, 41/2471 S - יוספטל אל לוקר, 9
ביוני 1949.
3. פרוטוקול הכנסת, 7 ביוני 1949.
4. פרוטוקול הכנסת, 10 באוגוסט 1949.
5. ראה שם.
6. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 29 במרץ 1949.
7. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, סעיף 333/0/43.
8. קליטה 41/2471 S
9. ארבעה בספטמבר 1949.
10. פרוטוקול הכנסת, 21 בנובמבר 1949.
11 ארכיון מפלגת העבודה, 22 באפריל 1949, עמ' 24-49, סדרה
שנייה.
12. משרד ראש הממשלה, ארכיון המדינה, דיור עולים C7135/5559.
13. גרובר, 12 באוגוסט 1949, ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה,
מחנות פליטים, C5588.
14. מועצת וועד הפועל הציוני, שניים עשר באוקטובר 1948, עשרים
ואחד במרץ 1949 ושניים בינואר 1950.
15. ארכיון הציונות המרכזי, יהודי המזרח התיכון, 20/5538 S
16. יצחק קורן, 56.
17. ארכיון המדינה, 160/I.
18. מועצת וועד הפועל הציוני, 18 בדצמבר 1949.
19. עשרים באוקטובר 1949, תיקים של המוסד לעלייה והארכיון
הצבאי, 14/372.
20. פרוטוקול הכנסת, 6 במרץ 1950.
21. הארץ, 18 בדצמבר 1950.
22. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות עוליםC 5558 , אחד
עשר באפריל 1950, שמונה עשר באפריל 1950 ושמונה במאי 1950; ראה
גם: מעריב, האחד באפריל 1966.
23. מרץ 1968, ארכיון המדינה, 1/968/1.
24. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
25. שגב (בעברית, עמודים 171-174); תרגום בערבית, עמודים
184-188.
26. פרוטוקול מועצת וועד הפועל הציוני, 2 בינואר 1950.
27. דונם = 900 מטר מרובע בקירוב.
28. סמי מיכאל, שווים ושווים יותר, עמ' 21-22.
29. ראה שם, עמ' 10.
30. עמוד 25.
31. עמוד 30.
32. עמודים 52-53.
33. עמודים 54-55.
34. עמוד 78.
35. דהיינו, ספרדים. באופן אירוני יהודים אשכנזים נוטים לתאר
את כל האנשים דרומה מרוסיה גופא כ"שחורים" או "שוורצס".
36. עמ' 81.
37. עמ' 94.
38. עמ' 112.
39. עמ' 121.
40. עמ' 127.
41. עמ' 216.
42. כינוי גנאי לספרדים.
43. שבט ועם, 1958 ו-1954.
44. שבט ועם, 1954.
45. ראה שם, עמ' 30-32.
46. עמוד 6.
47. הארץ, 19 בדצמבר 1980.
48. השווה הפליטים הפלסטינים. ראה: הארץ, 23 במאי 1980; ראה
גם: זו הדרך, 13 בפברואר 1980 ו-8 בספטמבר 1980.
49. ראה פרק עשירי.
50. סבירסקי וברנשטיין, מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
51. רבעון לכלכלה, ספטמבר 1978.
52. דהיינו ישראל מלפני 1967.
53. "ישראל השלישית" הוא השם שהמתיישבים האשכנזים נתנו לעיירות
העניות הללו.
54. אלבז, Les Temps Modernes.
55. סבירסקי ושושן, 1985.
56. לדוגמא, ב-1984 זה היה 26.8 אחוזים, ב-1983 זה היה 24
אחוזים.
57. מזכיר מועצת הפועלים בעיירה. זו הדרך, ה-9 ביולי 1986.
58. כלומר: הכסף שהוצא לנפש על האשכנזים, או הפרויקטים
שמעסיקים אותם, בהשוואה לכסף שהוצא לנפש על הספרדים בעיירות
הפיתוח או בכפרים השיתופיים, או על הכפרים הפלסטינים הערביים.
59. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 16 ביולי 1986, עמ' 6.
60. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
61. ראה שם.
62. זו הדרך, 4 באפריל 1984.
63. הארץ, 7 במרץ 1980.
64. הארץ, 22 בינואר 1982.
65. הטיימס, 20 בנובמבר 1980.
66. מקור: משרד המסחר והתעשייה.
67. מקור: משרד השיכון.
68. מנהל מקרקעי ישראל.
69. מס ההכנסה.
70. הארץ, 8 בינואר 1982.
71. מבט חדש, יולי-אוגוסט (גיליון מיוחד על ספרדים), 36.
72. זו הדרך, 14 בנובמבר 1984 ו-24 באוקטובר 1984.
73. סבירסקי ושושן, 1985.
74. הארץ, 12 במרץ 1982.
75. הארץ, 23 בפברואר 1979.
76. הארץ, 16 במאי 1980.
77. זו הדרך, 22 ביולי 1981; הארץ, 5 ביולי 1981.
78. הארץ, 31 ביולי 1981
79. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
80. אמנון שמוש הוא אחיו של יצחק שמוש, יהודי סורי ומרצה
לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית, שהייתי תלמידו.
הייתי עד לקשיים שהוא עבר ואשר גרמו למותו מהתקף לב. למרות
שהיו לו קשרים הדוקים עם הממסד השולט, לבו של ד"ר שמוש היה עם
הפליטים הפלסטינים, והוא ציפה מהם לצעוד חזרה מעבר לגבולות כדי
לאתגר את הצבא הישראלי. הוא גם התנגד נמרצות לאפליה הגזענית
נגד הספרדים.
81. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
82. ראה הארץ, שלושה באפריל 1981, חמישה ביולי 1981, עשרים
וארבעה ביולי 1981, עשרים ושלושה בפברואר 1979, עשרים ושמונה
ספטמבר 1981 ועשרים ותשעה באוקטובר 1982.
83. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
84. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
85. הארץ, 5 ביולי 1985.
86. זו הדרך, 20 באוגוסט 1986.
87. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
88. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
89. מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
90. ראשי תיבות "מועצת עריקי צבא".
91. ריאיון ב-20 במאי 1983, מצוטט בשגב, 182 ו-183, תרגום
בערבית.
92. יומנו, 7 ביולי 1950, צוטט על ידי שגב, 183, תרגום
בערבית.
93. הארץ, 13 באוקטובר 1950, מכתב מארגון התימנים אודות
ניצולם, ומכתב מאותו ארגון ללשכות העבודה ב-8 במאי 1950.
ארכיון המדינה. משרד ראש הממשלה. מחנות עולים, C/5558.
94. פרוטוקול הכנסת, שמונה עשר ביולי 1949, עשרים ושבעה באפריל
1949, שישה עשר בנובמבר 1949 וחמישה בספטמבר 1949.
95. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, קליטת עולים בחקלאות, 23
בינואר 1951. /C7133/5559.
96. שגב, 135, גרסה עברית.
97. ראה שם, 134.
98. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה. 5581/224/9012.
99. ועדה מרכזית של מפא"י, 4 בינואר 1949, ארכיון מפלגת
העבודה.
100. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
101. הארץ, 22 באוגוסט 1986.
102. ראה פרק שני ושלישי.
103. זו הדרך, 25 ביוני 1987.
104. הארץ, 7 במרץ 1980.
105. ממצאים של ועדת החלוקה המשותפת ליהודי אמריקה - פרוטוקול
הכנסת, יוני 1987.
106. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
107. הארץ, 30 בינואר 1981.
108. הארץ, 20 במרץ 1980.
109. זו הדרך, 24 באוגוסט 1983.
110. שבט ועם, 1978.

פרק שישי - בעיית הייצוג

בחירות פרלמנטריות
על אף העובדה שהם הרוב המכריע באוכלוסייה היהודית, הספרדים
למעשה אינם מיוצגים מספיק במוסדות המדינה. הדבר נובע משלושה
גורמים:
1. שיטת הבחירות למפלגה.
2. מימון המפלגות האשכנזיות על ידי הממסד הציוני והמדינה (קרי,
על ידי הטלת מס על הציבור הכללי, כולל הפלסטינים).
3. דיכוי כל ארגון פוליטי אשר נאבק עבור האינטרסים של הספרדים.
השתלטו על כל הארגונים הספרדים המקומיים והבין-לאומיים; הם
הוחלשו ועצמאותם נהרסה בסדרה של אמצעים מפוקפקים.

אפילו הספרדים המעטים מאוד שנכנסו לכנסת ותפסו עמדות בממשלה,
בהסתדרות או בצבא, הם אינם נציגים. הם מייצגים אינטרסים אישיים
ואנוכיים, ובמיוחד את האינטרסים שמכתיבות להם המפלגות
האשכנזיות הציוניות אשר ממנות אותם. (הדבר מתייחס גם ל"מיעוט"
הפלסטיני במדינת ישראל, במיוחד אלה שברשימת הבוחרים הערביים
הקשורים למפלגות הציוניות.)
לכן המבנה היחיד של השתתפות בין-עדתית שישראל יצרה במערכות
הממשלתיות שלה ובכלכלה שלה הוא של חלוקת עבודה בין המעסיק
האשכנזי השולט ובין הפועל הספרדי (והפלסטיני).
ראינו בפרק השלישי כיצד הבריטים סייעו לממסד הציוני להשיג
שליטה על יהודי פלסטינה, בין הם היו מתיישבים אשכנזים, יהודים
ילידי פלסטינה או יהודים מזרח תיכוניים שהיגרו לפלסטינה. הצעד
הדמוקרטי היחיד שבו תמך המנדט הבריטי בתחילה היה שיטת הבחירות
לכנסת יהודית, שהייתה ידועה מימי הרומאים בשם "קוריה", ולפיה
ייבחרו באופן יחסי נבחרים יהודיים משתי הקהילות. לפיכך,
לספרדים הוקצבו 24.7 אחוזים מן המושבים.
ב-1945 הממסד הציוני החליט למצוא תחליף לשיטת הבחירות היחסית
של המפלגה, שבה אין הבוחרים יכולים לבחור במועמד שאופיו,
כישוריו ונטיותיו הפוליטיות ידועים להם - אלא להצביע רק
למפלגה. מאחר שכל המפלגות הפוליטיות היו, ועודן, אשכנזיות
וממומנות על ידי הממסד הציוני, הן הצליחו להביא לידי כך
שמנהיגיהן ייבחרו כנבחרים, וחילקו באופן יחסי את חלקם בקולות.
מנהיגים ניסו להסתיר את האפליה על ידי מינוי של מספר זעום
מאוהדיהם בקהילה הספרדית כנציגים. בדרך כלל הם היו בוחרים
אנשים שאין להם בסיס פופולרי מקומי או לאומי כדי שניתן יהיה
להעביר אותם מתפקידם כאשר הם יראו סימנים של עצמאות (לאחרונה
מפלגת הימין "חירות" סייעה לכמה חברי מפלגה ספרדים להתקדם
במפלגה בגלל התמיכה הפופולרית המקומית שלהם, דבר שהגביר את
הכוח הספרדי במפלגה; וכאן אנו מתכוונים לקבוצה של דוד לוי
המרוקאי). בכל אופן, לפי שיטת בחירות זו לחבר הכנסת אין ציבור
בוחרים מקומי, אין פרקי זמן קבועים שהאזרחים יכולים לבקר בהם
את חבר הכנסת שלהם כדי לבקש עצה, ואין "קשר עם הבוחר".
תיאורטית, כל המדינה היא "ציבור בוחרים אחד" והבוחרים יכולים
לכתוב לכל חבר כנסת שהוא. בפועל, זהו בזבוז זמן. אף לא אחד מן
המכתבים שלי אי פעם קיבל מענה מידי חבר כנסת.
הספרדים הבינו שתכסיס הונאה זה היה מיועד כדי להפחית את מספרם
ב"אסיפת הנבחרים", ולפיכך הם התנגדו לו. הם הציעו בחירות של
ציבור הבוחרים כמו בבריטניה, כך שהמצביעים יוכלו לבחור את
המועמד שלהם בבחירה ישירה, כדי שייצג את האינטרסים שלהם ואת
האינטרסים של איזורי המצוקה. לא פלא שהמנהיגות הציונית
האשכנזית דחתה את אותה ההצעה והפכה את הבחירות למפלגה לחוק.
הספרדים הטילו חרם על הבחירות, כפי שעשה הימין הציוני מסיבות
אחרות, ורק 30 אחוזים מציבור הבוחרים הצביע. ממשלת בריטניה
כמעט הצהירה שהבחירות פסולות, אך הימין הציוני החליט לחזור
לאסיפה של הנבחרים ולוועדה הלאומית לאחר שנתנו להם מספר גדול
של מושבים ושל עמדות בכירות.
מה שקרה הוא שהחרם הזה פעל לבסוף לרעתם של היהודים הספרדים
במדינת ישראל. וזאת, מאחר שהגושים הלאומיים החדשים שנבחרו,
שייצגו רק 30 אחוזים מן היהודים בפלסטינה, הם שהחליטו על הקמת
מדינת ישראל ב-1948 ודרשו לפעול בשם כל היהודים בפלסטינה.
בן-גוריון העיר בצורה סרקסטית: "אנחנו חייבים למנות שר אחד
ספרדי ואישה אחת", כדי ליצור רושם של דמוקרטיה. לפיכך הקבינט
של בן-גוריון היה מורכב מ-13 שרים, כולם אשכנזים מלבד בכור
שיטרית, שר המשטרה. מועצת המדינה (מעין פרלמנט) הייתה מורכבת
מ-37 חברים, שכולם היו אשכנזים, מלבד בכור שיטרית, חבר מפלגת
מפא"י (העבודה) השולטת.
אליהו אלישר, המנהיג הספרדי, פגש את שר החוץ, משה שרטוק (לאחר
מכן שרת), כדי לדון במצב הספרדים בממשלת ישראל. אלישר כתב על
הפגישה: "שרטוק הוא בהחלט אינו חבר משלנו. הוא אינו מבין ואף
לא מנסה להבין את השקפותינו. מעבר לכך, מאחר שהוא מתייחס
בזילות לחברי מפלגתו הספרדים, הוא דוחה כל פתרון שהסכמנו עליו
עם מנהיגי מפלגתו אודות צמצום הפער הכלכלי, החינוכי והפוליטי
בין ספרדים ואשכנזים [1]." המנהיגות הספרדית, שבראשה עמד
אלישר, עשתה ניסיונות נואשים להרחבת הנציגות שלה בקבינט
ובמועצת המדינה, אולם ללא הצלחה.
זלמן ארן (מפא"י-עבודה) האמין שהאינטרסים של המדינה מחייבים את
חיזוק הנציגות הספרדית בקבינט, אולם השקפתו לא התקבלה על ידי
שאר המנהיגות של המפלגה. בכיר במפא"י אמר: "אם יהיה לנו שר
ספרדי בממשלה, זה יעודד את הכנופייה הקנאית הזאת לעשרות השנים
הבאות. אנחנו לא צריכים את זה בכלל [2]." ארן הזהיר שהספרדים
יצביעו לחירות כדי לפרוק את זעמם על מפלגת מפא"י השולטת ועל
השגיאות שהיא ביצעה נגד הזכויות שלהם. למעשה, מ-1949 יהודים
ספרדים בפרברי תל-אביב החלו להצביע למפלגת הימין "חירות" [3].
בנוסף לעמדות בקבינט ובפרלמנט, ניתנו למתיישבים האשכנזים עמדות
בשירות המדינה, במיוחד עמדות של כוח ביצועי רב בדרגים
העליונים. פירוש הדבר היה סילוקם של כל עובדי המדינה הפלסטינים
והספרדים שהיו בעלי עמדות מכובדות בתקופת המנדט הבריטי. אפילו
שופטים מתמנים על בסיס מפלגתי, וזו הסיבה לכך ששופט ספרדי לא
מונה לבית המשפט העליון.
באופן זה, השיטה האשכנזית הקנאית הביאה לכדי ייצוג סמלי בלבד
של הספרדים, שבזמנו ייצגו 30 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית
במדינה (וכיום 70 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית). בוועדת הביטחון
הפרלמנטרית היה רק ספרדי יהודי אחד מתוך 13 חברים. במועצה
המנהלית של מערב ירושלים, המורכבת מ-27 חברים, היו שני ספרדים
על אף היותם רוב בעיר. לאחר מחלוקת עזה מספר זה הוגדל לשלושה.
הממשלה לא מינתה אף לא ספרדי אחד בוועדה לענייני חוץ, למרות
שמטרת הוועדה הזאת היא לשפר את היחסים המדיניים בין ישראל ובין
העולם הערבי. הממסד הציוני תמיד ניסה להרחיק את הספרדים
מענייני ערב, מכיוון שהם עלולים להשתדל למצוא פתרון פשרני
למחלוקת עם הפלסטינים, ומאחר שהם התנגדו לעמדה המתנשאת שהייתה
למתיישבים האשכנזים כלפי הפלסטינים (ראה פרק עשירי).
ב-1949 הממשלה ערכה בחירות כלליות להקמת הפרלמנט הראשון,
והשתמשה בשיטת המפלגה שהוזכרה קודם לכן. מועצת הקהילה הספרדית
הייתה צריכה לנוע בתנופה לתוך מערכת הבחירות למרות שהיא לא
הייתה מפלגה, לא היו לה פעילי מפלגה ולא היה לה קצת מן המימון
שניתן לאחרים על ידי הממסד הציוני העולמי. רשימת הבוחרים שלה
הייתה מורכבת מהוועדה הספרדית בירושלים בחסות אליהו אלישר
ומהוועדה הספרדית בתל-אביב בחסות בכור שיטרית, ששיתף פעולה עם
מפא"י והיה שר המשטרה והמיעוטים (קרי, הפלסטינים שנותרו
בישראל). הרשימה זכתה בארבעה מושבים בלבד, מפא"י מינתה שני
נציגים ספרדים נוספים, מפלגת חירות מינתה שני נציגים אחרים,
והרשימה התימנית זכתה במושב אחד. וכך, הספרדים קיבלו 9 מושבים
מתוך סך של 120 מושבים. זאת אומרת, 7.5 אחוזים, כאשר הם מהווים
יותר מ-35 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. אם נזכור שמרבית
הנציגים הספרדים הללו לא ייצגו את הספרדים אלא את אדוניהם
האשכנזים, אנחנו יכולים להסיק מכך שליהודים ילידי פלסטינה לא
הייתה נציגות פרלמנטרית כמעט לחלוטין. הנציגים הספרדים בפרלמנט
הראשון היו כדלקמן:
הרשימה הספרדית: אליהו אלישר, בכור שיטרית, אברהם אלמליח, משה
בן עמי
הרשימה התימנית: זכריה גלוסקא
מפא"י: אליהו הכרמלי-לולו, אברהם טביב
חירות: אברהם רקנטי, חיים מגורי-כהן

האפליה לא הייתה מוגבלת לפרלמנט בלבד, כפי שהזכרנו, אלא השתרעה
בכל מוסדות הממשלה והמדינה, מוסדות הדת, מוסדות ההתיישבות
הציונית, משרדי ממשלה מרכזיים ומקומיים, ארגוני המסחר והמערכת
המשפטית.
בפתיחת המליאה של הכנסת ב-9 במרץ 1949, אליהו אלישר התריע מפני
הסכנה של העוני, אי-החינוך, הניכור, תנאי המחיה והתברואה
המחרידים והעבריינות, והבטיח להילחם על פיוס יהודי-ערבי יחד עם
רשימתו. ארבעים שנה לאחר מכן אליהו אלישר אמר, שלא רק שלא
טיפלו בנושאים האלה כראוי, אלא הם רק החמירו [4].
בתחילת שנות החמישים המפלגות האשכנזיות התאמצו רבות לפרק את
רשימת הבוחרים הספרדית במדיניות של "הפרד ומשול", באופן כזה
שהספרדים מאוחר יותר סיפחו את עצמם לרשימה הציונית הכללית
שייצגה את הקונסרבטיבים האשכנזים. כך הם הצליחו לפצל את ההנהגה
הספרדית מהציבור הספרדי העני שבמחנות שהיו בידי מפא"י, אשר
שלטה על כל תזוזה שלהם. לכן, מספר המושבים שרשימת הספרדים זכתה
בהם בכנסת השנייה ירד לשניים בלבד.
בבחירות הפרלמנטריות של 1954 הרשימה הספרדית נכשלה לגמרי,
והמפלגות האשכנזיות מינו אחד עשר מועמדים משלהם מהקהילה
הספרדית. בפרלמנט הרביעי ב-1959 המפלגות האשכנזיות מינו ארבעה
עשר "תומכים" משלהם מתוך הקהילה הספרדית כנציגים. ייצוגם
במפלגות היה כדלקמן:
מפא"י: שמונה נציגים לעומת שלושים ותשעה נציגים אשכנזים
מפ"ם: נציג אחד
חירות: שני נציגים
אחדות העבודה: נציג אחד
מפלגות דתיות: נציג אחד
ציונים כלליים (=קונסרבטיבים): נציג אחד
פרוגרסיביים (ליברלים): אף נציג
אגודת ישראל (מפלגה דתית לא-ציונית): אף נציג
קומוניסטים: אף נציג

כפי שציינו קודם, היו שם 14 מתוך סך של 120 נציגים בכנסת,
ואנחנו חייבים לציין ששיעור הספרדים עלה כתוצאה מהגירה ל-65
אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. כל הרשימות הספרדיות בבחירות
אלו נכשלו [5].
בצורה זאת, הממסד הציוני אשכנזי, שכינה את עצמו "הדמוקרטיה
היחידה במזרח התיכון", הצליח לסכל את כל מאמציהם של הספרדים
להשיג נציגות פרלמנטרית דמוקרטית ועצמאית ולהגן על האינטרסים
של עצמם כקהילה מזרח תיכונית עם בעיות כלכליות כרוניות. במכתב
לברנשטיין, יושב הראש של הציונים הכלליים, אלישר תיאר את קשיי
המאבק נגד האפליה: "אם כי אפליה אינה קיימת דה-יורה, היא קיימת
דה-פקטו, והיא הבעיה הפנימית המסוכנת ביותר לבני אדם ולמדינה
[6]." אלישר סיכם שלספרדים לא הייתה יכולת להיאבק במנגנון
המפלגות האשכנזיות, אשר שולטות בכל המקורות הפיננסיים, והאשים
את כלי-השרתים הציונים שבתוך הקהילה שלו באנוכיות [7].

מי מממן את המפלגות הציוניות?
בשל עוניים, הספרדים לא יכלו לממן מפלגה פוליטית שתוכל להתחרות
עם המפלגות האשכנזיות אשר מקבלות תמיכה כספית לא רק מן הציונות
העולמית, אלא גם ממדינת ישראל. על חשבון משלם המיסים, הממשלה
התחילה להעניק למפלגות סכומים שנתיים באופן יחסי למספר הנציגים
שלהם בכנסת. המפלגות הגדולות לפיכך מקבלות כמויות גדולות של
תמיכה כספית, אשר מסייעות להם להביס את המפלגות הקטנות יותר או
את המפלגות החדשות שאינן מקבלות אף מענק. ביולי 1969 הכנסת
החליטה לשלם 120,000 לירות ישראליות לכל נבחר לכיסוי מערכת
הבחירות של מפלגתו לכנסת השביעית.
בבחירות לכנסת התשיעית, במאי 1977, כל חבר כנסת קיבל 580,300
לירות ישראליות, אשר הסתכמו ב-69,636,000 לירות ישראליות. מאז
1973 הממשלה שילמה למפלגות בכנסת סכומים נוספים עבור הוצאות
המפלגה ועבור כיסוי פעילויותיהן. עד ה-17 בספטמבר 1978 כל חבר
כנסת היה מקבל כמעט 37,995 לירות ישראליות לחודש [8].
ב-1983 הממשלה החליטה לשלם גם את הוצאות המפלגות האשכנזיות
במערכת הבחירות המקומיות. מאחר שלספרדים אין מפלגות המייצגות
אותם בפרלמנט או ברשויות המקומיות, הם לא קיבלו שום תמיכה
כספית כדי להשתתף במערכת הבחירות. למעשה, יחד עם אחיהם
הפלסטינים, הם שילמו על מרבית ההוצאות של המפלגות האשכנזיות
באמצעות מיסוי ממשלתי. זהו מקרה של אדם שנתלה המשלם על חבל
התלייה שלו.
בדרך כלל המפלגות הפוליטיות במדינות אחרות ממומנות על ידי חברי
המפלגות עצמן ועל ידי תומכיהם, והעלות שלהן אינה מוטלת על
הציבור הכללי באמצעות מיסוי ממשלתי. במהדורה מה-29 ביולי 1983
"הארץ" העריך, שסכום הסיוע הממשלתי שניתן למפלגות לכיסוי
הוצאותיהן בבחירות המקומיות היה כמעט 11,500,000 ליש"ט.

בלימת ארגון הספרדים העולמי
לפני שנפרט את הנתונים על אפליה גזענית בשאר מנגנוני המדינה,
ההסתדרות והממסד הציוני הבינלאומי, עלינו לבחון את הדרך שבה
ארגון הספרדים העולמי נשלט בידי ציונות העולם.
הספרדים בפלסטינה חיפשו סיוע מאחיהם שהיגרו למערב והם הקימו את
"מועצת הספרדים העולמית". ב-1960 מועצה זו כללה 30 חברים. מהם
10 היו מישראל, והם ייצגו את המנהלה הישראלית של הארגון.
מנהיגות המועצה כללה שלושה חברים: ראש המינהל בלונדון, מר
דנזיל סבג מונטיפיורי, ראש המינהל בניו-יורק, ד"ר שמעון ניסים,
וראש המינהל בישראל, שר המשטרה והמיעוטים, בכור שיטרית.

חברי המועצה בישראל מייצגים את המפלגות האשכנזיות כדלקמן:
מפא"י: אברהם חלפון, שלמה הילל, יעקב ניצני
מפ"ם: אברהם עבאס
ציונים כלליים: אליהו אלישר, דוד סיטון, יצחק גאון, בנימין
ששון
חירות: ב. ארדיטי [9]

ב-4 בנובמבר 1951 נערכה בפריז ועידת הספרדים העולמית. הממסד
הציוני, בסיוע הפרוטקציונרים שלו בקהילה הספרדית, ניסה למנוע
ממנה להתרחש, אך הניסיון נכשל. בראש המשלחת מפלסטינה עמדו
אליהו אלישר, הרב עוזיאל ובכור שיטרית. סוכני הממסד הציוני
ניסו לחרחר ריב בישיבות הוועידה בכך שטענו שלא קיימת "בעיית
ספרדים" בישראל, שאין שם אפליה, ושאליהו אלישר ושותפיו מנסים
לעורר קנאה בקרב שורות של "עם מאוחד". הם התנגדו להקמת ארגון
חברתי או פוליטי כלשהו להגנה על זכויותיהם של הספרדים. הם
הצליחו למנוע את העברת ההצעה לדיון המותחת ביקורת על אפליה
גזענית בישראל, ואחרי זה הצליחו להפוך את הוועידה לכלי-שרת של
ציונות העולם ושל ישראל. החלטות הוועידה היו כדלקמן:
1. בלי להתחשב במוצאם האתני, היהודים מהווים אומה אחת.
2. יש חובה לסייע לישראל להשיג את יעדיה הנשגבים.
3. יש לטפח את התרבות היהודית בקרב הקהילות השונות.
4. יש להביא לשיתוף פעולה הדוק עם הארגונים היהודיים ברחבי
העולם.
5. יש להקים ארגון ספרדי עולמי בתנאי שהוא אינו פוליטי.
6. על הנהלת הארגון העולמי בישראל להיות מורכבת מ-50 אחוזים
נציגי הסתדרות ו-50 אחוזים ספרדים מהמפלגות האשכנזיות שאינן
בהסתדרות ומהוועדות של הקהילות הספרדיות השונות (פירוש הדבר,
שליטה מוחלטת בידי הממסד הציוני).

לאחר מאמצים רבים, ממסד זה הואיל להעביר 25 אחוזים מתרומות
הספרדים בבריטניה לידי ארגון הספרדים העולמי. הממסד הציוני
התנגד להקמת קרן מיוחדת לקבלת תרומות מספרדים בכל רחבי העולם.
25 האחוזים הנזכרים לעיל לא היו שווים את הנייר שעליו הם
נכתבו. אליהו לולו-הכרמלי, שהיה בתפקיד ראש לשכת הספרדים
בהסתדרות והיה נציג מפא"י, היה ידוע כמי שפעל כשכיר במהלך
הוועידה, יחד עם מספר עובדי הסתדרות אחרים.
בוועידה היו גם משתתפים אשכנזים, שהיו נציגי המדינה, הסוכנות
היהודית וההסתדרות. בכור שיטרית, נציג מפא"י כתב: "אחת הבעיות
שהדאיגו את המשלחת לוועידה הייתה השמועה אודות אפליה נגד
הספרדים בישראל, אבל משלחות מחוץ לישראל חשו הקלה רבה כאשר
הוכח שזה לא נכון." בערב בו נפתחה הוועידה בכור שיטרית יצא
בקריאה אל הציבור הספרדי: "לעקור מלבכם כל אמונה או מחשבה של
אפליה מכוונת וזדונית במדינת ישראל [10]."
בוועידה היהודית העולמית השלישית שנערכה בז'נבה ב-1953, אליהו
אלישר ניסה לכנס פגישה מיוחדת לספרדים כדי לדון בענייניהם. אשר
בן רוי, ראש ארגון הספרדים העולמי, בא מלונדון ודרש לסיים את
הפגישה. הוא ביקש שדיונים על ענייני ספרדים יתנהלו בישראל ולא
בחוץ לארץ. היה ברור מי עמד מאחורי התערבות זו מכיוון שהבכירים
בארגון הספרדים העולמי בלונדון מונו על ידי ארגון הציונות
העולמי וקיבלו את שכרם ממנו. אחד התפקידים שלהם היה לשלוח שני
שלישים מהכספים שקיבלו מהסוכנות היהודית לירושלים, לכיסוי
הוצאות ארגון הספרדים שבתוך ישראל. בכל מקרה, הם לא שלחו
פרוטה.
במאי 1954 ועידת הספרדים העולמית נערכה בירושלים. נציגים
ממרבית הקהילות היהודיות בעולם ובישראל השתתפו בה. המשלחות
פוצלו לשתי קבוצות; אחת הגנה על זכויותיהם של הספרדים בישראל
נגד אפליה גזענית ציונית, והשנייה הגנה על האפליה, כלומר, לא
הכירה בקיומה. האחרונים האשימו את הקבוצה הראשונה במשוא-פנים.
משלחת של ספרדים פגשה נציגים מהסוכנות היהודית, אשר שולטת
בתרומות של היהודים מכל רחבי העולם, ודנה בשאלת המימון עבור
ועידת הספרדים העולמית. שני הצדדים הסכימו כדלקמן:
1. כל הקהילות הספרדיות ברחבי העולם ישלמו 25 אחוזים מהתרומות
שלהם לארגון הספרדים העולמי וארגון הציונות יקבל את שאר
התרומות.
2. ארגון הספרדים העולמי חייב לקבל את אישורה של הסוכנות
היהודית עבור פעולות מיוחדות כלשהן, אשר תדרושנה את שיתוף
הפעולה שלהם, גם בישראל וגם בחוץ לארץ.
3. המרכז של ארגון הספרדים העולמי יישאר בלונדון (לא בישראל,
היכן שהספרדים העניים חיים), והמזכיר האשכנזי ישמור גם על
תפקידו במנהלת הקהילה הספרדית בלונדון ובמנהלת ארגון הספרדים
העולמי.

במהלך הכנס הזה, כל החומר הפוליטי וכל העלונים שהספרדים
הדפיסו, ושהיה בכוונתם להפיצם לתקשורת ולמשלחות הכנס, נעלמו.
כמה שנים לאחר מכן, צ'ארלס חלפון, אחד מחברי הכנס, הודה במכתב
לאליהו אלישר שהוא אחראי להיעלמותם של החומרים הללו, וכן
שהמפלגה שלו, מפא"י, הורתה לו לעשות זאת [11]. משה שרטוק, שר
החוץ וראש הממשלה הישראלי לשעבר, כתב ביומן שלו [12]: "הרגשתי
הקלה רבה מאוד בשל תוצאות הכנס ובשל כישלון המזימה של אליהו
אלישר [13]." רצבי העיר על כך ב"הפועל המזרחי": "הממסד הציוני
בחוץ לארץ ובתוך ישראל היה מוכן לסכל כל צעד מועיל או מעשי שבו
נקטה הקהילה הספרדית, ולרסק כל פעילות עצמאית שהתבצעה על ידי
קהילה לא-אשכנזית עבור חבריה [14]."

גישת הקונגרס היהודי העולמי 1959
ב-1959 הנהגת הקונגרס היהודי העולמי הרביעי, שנערך בשטוקהולם,
החליטה לדון בבעיית הספרדים בישראל בעקבות האירועים העקובים
מדם עם המשטרה בוואדי אל-סאליב בחיפה. בכל אופן, היא לא התירה
לאף ספרדי להשתתף בכנס, דבר שהביא את אליהו אלישר ואת עמיתיו
בארגון הספרדים העולמי בישראל למחות על כך במכתב שפורסם
ב"הארץ" ב-27 ביולי 1959. הם טענו שהכנס לא היה "יהודי" ואף לא
"עולמי", אלא "אשכנזי". לאחר מכן, הם הרכיבו משלחת ושלחו אותה
לכנס ללא הזמנה כדי לקדם את בעיית הספרדים בישראל. המשלחת
האשכנזית הישראלית סירבה לדון בנושא זה, בטענה שזה היה עניין
פנימי ישראלי. הם גם סירבו לקבל את הספרדים כחלק מן המשלחת
שלהם. לכן, המשלחת הספרדית לא הורשתה להשתתף בדיונים הפוליטיים
והתרבותיים. ברגע האחרון, הציונים שלפו אוהדים מתוך הקהילה
הספרדית שהכריזו בפני העולם שהממשלה והממסד הציוני בישראל
משקיעים את כל המאמצים לשיפור חייהם של הספרדים ושהבעיה לא
תכופה.
המשלחת הספרדית כינסה פגישות מיוחדות שנכחו בה חברים מן הקהילה
היהודית בחוץ לארץ, עיתונאים וזרים, ולפני תום הועידה הם
הכריחו את מנהיגי הוועידה לתת למשלחת הספרדית להצטרף. נחום
גולדמן, ראש הוועידה היהודית העולמית וראש הסוכנות היהודית,
הביע את הטינה שלו למשלחת הספרדית, ולאחר מכן הבטיח כמה הבטחות
מצלצלות אבל ריקניות. לנוכחותו של אליהו אלישר ולנאומו הייתה
השפעה אדירה על התקשורת העולמית, ונוצר חשש בקרב הציונים
האשכנזיים. משה שרת שלח מברק לסוכנות היהודית בירושלים, אשר
קרא "להרוג את אלישר". הוא טען לאחר מכן שהוא התכוון פשוט
להשתיק אותו ולעצור אותו מלפרסם את דעותיו [15].
אלישר, ראש ארגון הספרדים העולמי, סיים בדברים שהדרך היחידה
לפתור את העניין הזה היא להיפטר מחסות האשכנזית "...אחרת אין
אלטרנטיבה למה שראינו בהתקוממות של וואדי אל-סאליב בחיפה,
בהתנגשויות הדמים עם הפנתרים השחורים ובצמיחתה של תנועת אוהלים
שהיא מהפכה המונית בשלבי התפתחותה ... רק עיוור לא רואה את
הסכנות העומדות בפני ישראל כתוצאה מההתפתחויות הללו [16]."

"דמוקרטיה" ציונית אשכנזית
הציונים האשכנזים טענו שמדינות ערב והאיסלאם הן "דיקטטוריות"
ו"נחשלות", וזה מסביר מדוע היהודים שבאו מהארצות האלו אינם
יודעים כיצד לכונן ארגונים פוליטיים וחברתיים. זה לא נכון
מכיוון שהיהודים נהנו מאוטונומיה בדאר אל-איסלאם והם הרכיבו את
המנגנונים החברתיים, החינוכיים והדתיים הנרחבים של עצמם [17].
הציונים טענו גם כן שהם למדו על כישורים דמוקרטיים ועל ארגון
מפלגות באירופה הדמוקרטית, אולם למעשה 95 אחוזים מהאשכנזים
בישראל לא באו ממדינות מערביות, אלא ממזרח אירופה, במיוחד
מרוסיה הצארית, מגרמניה הנאצית, מפולניה וממשטרים ימנים אחרים.
לכן, בזמן שה"דמוקרטיה" שלהם מקבלת את ההופעה החיצונית של משטר
פרלמנטרי מערבי, התוכן שלה הוא אוטוריטרי.
האשכנזים בישראל הרכיבו 164 ארגונים, בהשוואה ל-12 ארגונים
ספרדיים. מטי רונן מסביר שהספרדים נכשלו בהתארגנות פוליטית
כתוצאה מהעוינות של הממסד השולט, וקבע שהשליטים לא היו ממש
מודאגים משאלת אחדות העם אלא מהסכנה האמיתית שלהם לאבד את
השלטון [18].
אריה אליאב, חבר הכנסת האשכנזי המתון, מתח ביקורת על הדוקטרינה
הציונית הטוענת ש"הספרדים היו מהמעמד הנמוך כשהם הגיעו לישראל,
שלא הייתה להם השכלה או ניסיון מנהיגות..." אליאב אומר: "איזה
שקר מזעזע אודות קהילות שבארצות מוצאן הן הצמיחו שרים, יועצים,
בעלי הון וחברים במקצועות הליברלים." הוא תוקף את המספר הזעום
של השרים הספרדים בישראל, ומוסיף: "אני משוכנע שהמזרחים
מסוגלים באותה מידה כמו האשכנזים למלא כל מספר של שרים בממשלה,
בכל משרד מהמשרדים [19]." על חברי הכנסת הספרדים הוא אומר: "הם
מחניפים לאנשים השולטים בארגון הפוליטי שלהם בתקווה לראות את
שמותיהם מופיעים ברשימות בבחירות הבאות." רק עשירית מן המשרדים
ניתנים לספרדים, ואלה הם משרדים מדרגה שנייה ושלישית. "העומד
בראש המשטרה (שר ספרדי) ואנשיו (שרובם הם מזרחים) חייבים להיות
מוכנים לפזר הפגנות, המאורגנות בעיקר על ידי מזרחים... האין
אנשים מסוימים רוצים לראות את השחורים מכים שחורים?" לאחר מכן
אליאב תוהה: "מדוע שהשר המזרחי השני יהיה אחראי על התקשורת? זה
לא בגלל שהתפקיד הזה נחשב "זוטר", ואלה הממלאים אותו צריכים
ללקק בולים ולסחוב שקים של דואר?! [20]" על האפליה בנושאי
האיגודים המקצועיים, אליאב אומר: "המצב אינו שונה כהוא-זה
במנהיגות ההסתדרות ביחס לממשלה, מלבד זה שההסתדרות אמורה לייצג
את העובדים [21]." אליאב בטוח שמעמד המנהלים המפעילים את כלכלת
הציבור ואת כלכלת ההסתדרות (קרי, מפעלי ההסתדרות) סגור לחלוטין
בפני המזרחים [22]. לאחר מכן הוא מוסיף: "אני משוכנע שאנחנו
יכולים למצוא ספרדים בעלי כשרון דיים כדי למלא תפקיד
אדמיניסטרטיבי כלשהו בסקטור הציבורי או הפרטי, ובאותה מידה
במפלגות הפוליטיות. כל מי שמעז להטיל ספק בדבריי, הבה, שיאמר
זאת בפומבי [23]."
במאמר בכתב העת "שבט ועם" ב-1954 ב. ארדיטי (ממוצא בולגרי
וקיצוני-ימני) מנה מקרים של אפליה גזענית נגד ספרדים, כולל
התנכלות, ודיבר על העדר הייצוג בממשלה, כדלהלן: "יש להם שר אחד
מתוך 16 שרים, 11 חברי כנסת מתוך 120, ללא ייצוג בסוכנות
היהודית, ורק ספרדי אחד במועצה המבצעת של ארגון הציונות. שיעור
הספרדים בשירות הדיפלומטי זניח, כפי שהוא בהנהגת המפלגות
האשכנזיות. אין ראשי ערים ספרדים של הרשויות המקומיות,
ובעיירות הפיתוח ישנם שני ספרדים הממלאים תפקיד של ראשי המועצה
המקומית. ישנם רק שניים מתוך 300 פקידים רשמיים במשרד הדתות,
ואף לא אחד במנהלת הבנק הלאומי (למרות ניסיונם בבנקאות
מזרח-תיכונית לפני שהם היגרו לישראל). ישנם רק שניים או שלושה
שופטים ספרדים, ובבית המשפט העליון, אדרבא, אין אף אחד."
המחבר מאשים את התקשורת האשכנזית: "כאשר הם משדרים חדשות על
פשע, מציינים את מוצאו של העבריין רק אם הוא ספרדי." הוא גם
מאשים את "הארץ" על פרסום מאמריו הגזעניים של אריה גלבלום (ראה
פרק שמיני). ארדיטי מותח ביקורת על אינטלקטואלים אשכנזים כמו
שלום בן חורין שהכריז: "הרצל אמר שאנחנו אומה אחת, אבל הוא
טעה. הוא לא ידע על יהודי מרקש ועיראק, אשכנזי אחד שווה 1,000
ספרדים."
בכל פעם שהמערכת הישראלית רצתה ליטול על עצמה פעולה של דיכוי
נגד הספרדים, היא מינתה את אחד מן המשרתים שלה מתוך הקהילה כדי
לבצע את העבודה הזאת. בשנות החמישים, הם מינו את שר המשטרה,
בכור שיטרית, לדכא את ההפגנות הבלתי ניתנות לשליטה שהספרדים
ערכו במחנות. ב-1971 היה זה העיראקי שלמה הילל, כשר המשטרה,
שמחץ את תנועת המחאה הידועה בשם "הפנתרים השחורים". ב-1987 הם
מינו את יצחק נבון כשר החינוך, כדי לצמצם את מתקני החינוך
ולהטיל שכר לימוד, בדיוק כפי שהם הפעילו את ניסים כשר האוצר
כדי לצמצם את שירותי הרווחה ולגרום למצב שהמוני ספרדים היו
מחוסרי עבודה. בזירה הפלסטינית והלבנונית, הם מינו את סעד חדד
ואנטון לחד למפקדים על צבא דרום לבנון, והשתמשו ב"ליגות אנשי
הכפר" ובכמה דרוזים כדי לבצע מעשים אכזריים נגד הפלסטינים.
בכל אופן, חשוב לבחון את ההרכב האתני במנגנוני המדינה של ישראל
כדי להראות, שמרבית דלתות הקדמה סגורות בפני אינטלקטואלים
ספרדים. להלן הנתונים שיתמכו בטענה זו:

ההרכב האתני של הממשלה [24]:
שנת 1952 - ספרדים 1; אשכנזים 15; סה"כ 16; אחוז הספרדים 6.3%
שנת 1958 - ספרדים 1; אשכנזים 15; סה"כ 16; אחוז הספרדים 6.6%
שנת 1973 - ספרדים 2; אשכנזים 16; סה"כ 18; אחוז הספרדים
11.1%
שנת 1977 - ספרדים 3; אשכנזים 16; סה"כ 19; אחוז הספרדים
15.7%

מהנתונים למעלה ניתן לראות שבשנים 1949-1959, לספרדים היה רק
שר אחד, שר המשטרה. בשנים 1959-1977 מספר השרים הספרדים הוכפל,
וב-1977, כשמנחם בגין עלה לשלטון בעזרת הקול הספרדי, הוא הוסיף
שר שלישי! עד לשנת 1987 היו ארבעה שרים ספרדים מתוך 23 סך הכל.
לעומת זאת, שיעור הספרדים באוכלוסייה עלה מ-30 אחוזים ב-1948
ל-70 אחוזים כיום.
אחד מן השרים האלה הוא דוד לוי, מרוקאי, שעליו העיתונות
האשכנזית נהגה להדפיס בדיחות גזעניות. הילדים שלו היו חוזרים
בכל יום מבית הספר עם דמעות בעיניהם [25]. האשכנזים עשו אותו
שר השיכון, וקיוו באמצעות זאת להסתיר את המדיניות הרשמית של
בזבוז מיליונים על יישוב אשכנזים בשטחים הכבושים, בה בשעה שלא
משכנים מחדש את הספרדים ממחוזות שכונות העוני.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה, שמונה לכבוד הנשיא של המדינה
ואחר כך לשר החינוך, היה חשוף לביקורת בעיתונות האשכנזית, ומשה
דיין בעצמו מתח עליו ביקורת. כשנבון ציין שאמו אוהבת את הזמרת
המצרייה אום כלתום, משה דיין האשים אותו בהתרפסות לערבים.
בעקבות זאת, התקשורת האשכנזית תקפה את הנשיא על ניסיונות
ההידברות הפשרניים שלו עם הערבים, בכך שטענה שאין זה ראוי
לנשיא לעשות הצהרות פוליטיות כלשהן [26]. כשנבון הפך להיות שר
החינוך ב-1985, הוא זימן מסיבת עיתונאים, שבמהלכה נודע לו
ולעיתונאים שמשרדו החליט לקצץ את תקציב החינוך ב-20 אחוזים ללא
ידיעתו ואף ללא הסכמתו. נבון הפך נסער והסתלק במורת-רוח ממסיבת
העיתונאים במחאה על התנהגותם של עוזריו האשכנזים. ברור, שאפילו
כאשר ספרדי מגיע לדרגת שר, הוא חייב עדיין לרקוד לפי החליל של
האשכנזים.
אהרון אבו חצירה, המרוקאי, ניסה לשמור על עצמאותו, ומשום כך
הוחלט להרוס אותו לחלוטין. הוא נשפט על אי-סדרים כספיים מן
הסוג שמבצעים מרבית הפוליטיקאים האשכנזים כל הזמן. הוא הרכיב
את מפלגת תמ"י וזכה בשלושה מושבים בפרלמנט של 1981, אולם מייד
התחילה לפעול המדיניות של "הפרד ומשול", כשכל המפלגות
האשכנזיות מנסות למשוך חברים ממפלגה זו החוצה. הם הצליחו להשיג
את מרבית המושבים שלה בשנת 1984.

שנת 1971, שיעור היהודים הספרדים בקרב השרים וחברי כנסת בכירים
לפי דרגה [27]:
1. שרים בכירים בקבינט - 0%
2. שרים אחרים - 18.2%
3. יושב ראש הכנסת - 0%
4. סגני שרים - 11.1%, יושבים בראש וועדות הכנסת העליונות -
0%, חברי הוועדה לענייני חוץ והביטחון - 10.5%, חברי ועדות
החוקה, החוק והמשפט - 10.5%
5. סגני יושב ראש הכנסת - 33.3%, יושבים בראש ועדות אחרות -
33.3%

שיעור הספרדים בכנסת [28]:
1949 כנסת ראשונה - 6.8%
1951 כנסת שנייה - 6.3%
1955 כנסת שלישית - 8.8%
1959 כנסת רביעית - 12.4%
1961 כנסת חמישית - 12.3%
1965 כנסת שישית - 18.6%
1969 כנסת שביעית - 15%
1973 כנסת שמינית - 16.7%
1977 כנסת תשיעית - 17.6%

נציגות הספרדים התרחבה ב-1965 כתוצאה מפיצול המפלגה השולטת
והיווצרותה של חזית אופוזיציה - גח"ל. לאחר מכן הנציגות נחלשה
שוב ב-1967, בעקבות שיפורים בתעסוקה ותיעול הכעס נגד הערבים
במלחמת ששת הימים. היא עלתה שוב ב-1971, בעקבות ההתקוממות של
"הפנתרים השחורים". אנחנו יכולים לסכם שהמטרה איננה שוויון אלא
אלחוש הקהילה.

הרכב אתני ומפלגתי של הכנסת השלישית (1955-1959) (לא כולל
נציגים ערביים לא-קומוניסטים) [29]:
מפא"י (עבודה) - אשכנזים 35, ספרדים 5
חירות - אשכנזים 13, ספרדים 2
ציונים כלליים (קונסרבטיבים) - אשכנזים 12, ספרדים 1
דתיות - אשכנזים 10, ספרדים 1
אחדות-העבודה (לאומנים שמאלנים) - אשכנזים 9, ספרדים 1
מפ"ם (ציונים-מרקסיסטים) - אשכנזים 8, ספרדים 1
אגודת ישראל - אשכנזים 6, ספרדים 0
פרוגרסיביים (ליברלים) - אשכנזים 5, ספרדים 0
קומוניסטים - אשכנזים 6, ספרדים 0
סך הכל - אשכנזים 103, ספרדים 11
שיעור הספרדים באוכלוסייה היהודית באותו זמן - 55%

ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה [30]:
שנת 1961 - אשכנזים 77, ספרדים 3, אחוז הספרדים 3.7%
שנת 1969 - אשכנזים 76, ספרדים 3, אחוז הספרדים 3.9%
היו פחות ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה, אפילו פחות
מאשר בפרלמנט, מכיוון שאלו בדיוק התפקידים שהחזיקו יותר כוח
מאשר הנציגים בפרלמנט.

ב-1955, בקרב הדרגים של המנהלים העליונים ביותר - שופטים,
שגרירים ואלופים - היו בסך הכל 1,966 אשכנזים לעומת 77 בלבד
ספרדים, או 8.2 אחוזים [31].

שנת 1954, הרכב אתני של המערכת המשפטית [32]:
בית המשפט העליון - אשכנזים 9; ספרדים 0; סך הכל 9
מחוז ירושלים - אשכנזים 5; ספרדים 2; סך הכל 7
מחוז תל-אביב - אשכנזים 13; ספרדים 2; סך הכל 15
מחוז חיפה - אשכנזים 7; ספרדים 2; סך הכל 9
שופטי בית-משפט השלום:
ירושלים - אשכנזים 6; ספרדים 0; סך הכל 6
תל-אביב - אשכנזים 20; ספרדים 2; סך הכל 22
חיפה - אשכנזים 13; ספרדים 0; סך הכל 13

הרכב אתני של בית המשפט העליון [33]:
שנת 1950 - אשכנזים 7, ספרדים 0, שיעור הספרדים 0%
שנת 1955 - אשכנזים 9, ספרדים 0, שיעור הספרדים 0%
שנת 1960 - אשכנזים 8, ספרדים 0, שיעור הספרדים 0%
שנת 1965 - אשכנזים 9, ספרדים 1, שיעור הספרדים 10%
שנת 1969 - אשכנזים 8, ספרדים 1, שיעור הספרדים 11.1%
שנת 1973 - אשכנזים 9, ספרדים 1, שיעור הספרדים 10%

שנת 1961, שיעור הספרדים בשירות המדינה [34]:
משרד המסחר והתעשייה - שיעור הספרדים 9.5%
משרד החוץ - שיעור הספרדים 10.3%
משרד הביטחון - שיעור הספרדים 10.1%
משרד החינוך - שיעור הספרדים 10.9%
משרד החקלאות - שיעור הספרדים 10.2%
משרד הבריאות - שיעור הספרדים 24.0%
משרד התקשורת - שיעור הספרדים 23.6%
משרד המשפטים - שיעור הספרדים 26.4%
הדואר - שיעור הספרדים 27.3%
המשטרה - שיעור הספרדים 29.3%
הרכבות - שיעור הספרדים 35.4%

יש לציין שהמציאות הייתה גרועה יותר מן הנתונים הללו, מכיוון
שהם לא מראים אילו תפקידים מילאו הספרדים בשירות הציבורי. על
פי רוב, הם היו נמוכים יותר בדרגתם מהאשכנזים: 40.1 אחוזים
ברמות הנמוכות, 20.6 אחוזים ברמות הבינוניות ו-6.6 אחוזים בלבד
בתפקידים בכירים (ב-1967 זה היה 3 אחוזים) [35].

שיעור ומספר ראשי ערים ספרדים [36]:
שנת 1955 - אשכנזים (בערים הגדולות) 85, ספרדים (בעיירות פיתוח
עניות) 11, שיעור הספרדים 11.5%
שנת 1972 - אשכנזים (בערים הגדולות) 65, ספרדים (בעיירות פיתוח
עניות) 33, שיעור הספרדים 33.7%
בשנים 1955-1972 כל ראשי הערים של הערים ה"וותיקות" הגדולות
ובגודל-בינוני היו אשכנזים. בערים הקטנות ה"וותיקות" ובכפרים,
שיעור היושבים בראש מועצה שהיו ספרדים נע בין 4.4 אחוזים
ל-27.3 אחוזים [37].

שנת 1958, הרכב אתני של וועדות הפועל העליונות של המפלגות
הישראליות [38]:
מפא"י (עבודה) - אשכנזים 15; ספרדים 1
אחדות העבודה (לאומנים שמאלנים) - אשכנזים 10; ספרדים 3
מפ"ם (מרקסיסטים ציונים) - אשכנזים 11; ספרדים 0
חירות (ימין) - אשכנזים 12; ספרדים 0
ציונים כלליים (קונסרבטיבים) - אשכנזים 16; ספרדים 0
מפלגות דתיות - אשכנזים 15; ספרדים 0
ליברלים פרוגרסיביים - אשכנזים 15; ספרדים 0

ב-1973 שיעור הספרדים במנהיגויות של חמש המפלגות העיקריות היה
10.8 אחוזים. בשנות החמישים זה היה 7.7 אחוזים [39].
שנת 1973, הרכב אתני של מנהיגויות המפלגה [40]:
מפא"י (עבודה) - אשכנזים 16; ספרדים 2
אחדות העבודה - אשכנזים 5; ספרדים 0
מפ"ם - אשכנזים 9; ספרדים 0
חירות - אשכנזים 27; ספרדים 4
מפד"ל (דתיים-לאומנים) - אשכנזים 12; ספרדים 4
מפלגה ליברלית - אשכנזים 5; ספרדים 0

נתונים אלה מסבירים מדוע טענו שהמפלגות הפוליטיות הישראליות הן
מפלגות קולוניאליסטיות-אשכנזיות מיסודן.

אפליה במשטרה
הממשלה הישראלית מתרברבת שקיים "שוויון", לטענתה, בקרב הקבוצות
הגזעיות השונות במשטרה, והיה טענה שעד לשנת 1961 שיעור הספרדים
הגיע ל-42.1 אחוזים [41]. אחרי כן, היו מערבבים את הנתון הגבוה
הזה עם השיעורים הנמוכים של הספרדים במנגנוני הממשלה כדי
להגדיל את הממוצע.
עם זאת, דבר אחד בטוח: לספרדים מעולם לא הייתה חיבה מופרזת
לעבודה משטרתית, והם הצטרפו אל הכוחות רק בגלל האבטלה. גם זה
היה לתועלתה של הממשלה, שהשתמשה בהם לדיכוי הפגנות של ספרדים,
כפי שהזכרנו. בכל מקרה, המשטרה הינה תחת סמכותם של הקצינים,
שמרביתם הם אשכנזים. בקרב 497 הקצינים, ישנם רק 35 ספרדים, או
7 אחוזים [42].

אפליה בכוחות הביטחון
ישראל לא התחילה לבנות את כוחות הביטחון שלה ב-1948, כשהיא קמה
כמדינה, אלא בתקופת המנדט הבריטי, כשהיא הקימה את "ההגנה"
הרשמית-למחצה. מרבית התשתית של ההגנה, במיוחד כוח הקומנדו,
הפלמ"ח, באה מהקיבוצים ומהיישובים האשכנזים השונים, במקום שבו
מרבית אנשי הצבא חיו, ובמקום שבו נמצאו מחסני התחמושת ומחנות
האימונים. לפיכך, מאז המנדט הבריטי, הממסד הצבאי הציוני היה
אשכנזי בצורה מכרעת. ב-1948, כשהוכרזה מדינת ישראל, שמו של
ההגנה הפך לצבא הגנה לישראל, והמנהיגות האשכנזית שלו נשארה
שלמה.
אחת הסיבות להבאת היהודים הספרדים לישראל הייתה לצייד את
המנגנון הצבאי בכוח אדם. יתרה מזאת, הספרדים בצבא היו בעלי
תפקידי שוליים כמו עובדי מטבח, נהגים, עובדי תחזוקה צבאית,
מנקים, חיילים בחיל ההנדסה, קציני אספקה וכיוצא באלה. ביחידות
הלוחמה הם חייל רגלים, וביחידות חיל השריון הם משרתים ככוחות
גיבוי לטנקים. האשכנזים הם האלופים, הקצינים והטייסים, אנשי
ההיסטוריה הצבאית, מפעילי הטילים והטנקים, או קציני מודיעין
צבאי ומומחים טכנולוגיים אחרים במנהיגות הצבאית. וכתוצאה מכך,
השירות הצבאי מקדם במידה רבה את הכשירות להעסקה של אשכנזים
רבים לאחר שחרורם.
אריה אליאב, סגן-השר האשכנזי המתון, העיד על האפליה הזאת: "הם
טוענים - וזוהי קלישאה ישנה - שצה"ל (הצבא) הוא כור היתוך לכל
קבוצות היהודים מהתפוצות. אך כמה מופתעים אנו כאשר אנו רואים
שבתי הספר לנהיגה של הצבא מלאים במזרחים, בעוד שבתי הספר
הימיים "לבנים" לחלוטין - וזו היא השתקפות אמיתית של החברה.
אני לא רוצה שיספרו לי על כמה אלופי משנה וקצינים בכירים
(ספרדים). הם החריגים שמוכיחים את הכלל [43]."

(1951- 1973) מוצא אתני של אלופים בצבא הישראלי [44]:
שנת 1951 - אשכנזים 12; ספרדים 0
שנת 1955 - אשכנזים 6; ספרדים 0
שנת 1960 - אשכנזים 6; ספרדים 0
שנת 1965 - אשכנזים 12; ספרדים 0
שנת 1970 - אשכנזים 17; ספרדים 0
שנת 1973 - אשכנזים 21; ספרדים 0

אפליה בהסתדרות (התאחדות האיגוד המקצועי)
אברהם עבאס, ממוצא סורי, חבר אחדות העבודה, טען ש"לפני שבע
שנים ההסתדרות החליטה לבטל את הלשכה הספרדית שלה, בתקווה לקלוט
פעילים ספרדים לאיגוד. אולם, מספר הפקידים הרשמיים הספרדים
באיגוד במהלך שבע השנים האחרונות היה פחות מעשרה, על אף
ההתרחבות של ההסתדרות בעקבות ההגירה ההמונית (של הספרדים)."
אחרי כן עבאס תוהה: "מהו חלקם של הספרדים במזכירות של מועצות
הפועלים, במנגנון ההסתדרות ובמיזמים המסחריים שלה, כמו חברת
סולל בונה, חברת כור, תנובה והמשביר המרכזי." הוא מוסיף ש"לפני
שנה וחצי נערכה ועידה בהסתדרות כדי לבחור בוועדות המינהל
והביצוע, אולם האם הרכב הזרועות הללו השתנה יחד עם המבנה הכללי
של החברות בהסתדרות? למפא"י יש תשעה חברים בוועדת המינהל, כולם
אשכנזים. לא תמצא אף ספרדי אחד בכלל המשלחות שנוסעות לחוץ
לארץ, אפילו לא למדינות איסלאמיות (כמו איראן ואינדונזיה)."
הוועד הפועל של ההסתדרות מורכב מתשעים חברים, הנחלקים בהתאם
להשתייכות המפלגתית שלהם כדלקמן:
מפא"י (עבודה): 55 חברים, מהם 5 ספרדים
אחדות העבודה: 12 חברים, מהם 3 ספרדים
מפ"ם: 12 חברים, כולם אשכנזים. אותו דבר חל על שאר המפלגות.

עבאס אינו מתייחס לטענות הציונים האשכנזים שהספרדים אינם
מוסמכים להיות בעלי תפקידים עם אחריות גבוהה. הוא חזר ואמר
שהספרדים מוכשרים לגמרי לבצע כל תפקיד שהוא, בתנאי שהם לא
נתקלים במדיניות של "הפרד ומשול" [45].

(1949-1973) שיעור הספרדים בוועדה המרכזית של ההסתדרות [46]:
1949 - שיעור הספרדים 0%
1955-1959 - שיעור הספרדים 0%
1960-1965 - שיעור הספרדים 8.7%
1966-1969 - שיעור הספרדים 27.8%
1970 - שיעור הספרדים 27.8%
1973 - שיעור הספרדים 25%

שיעור הספרדים בוועד הפועל של ההסתדרות (1949-1969) לא כולל
פלסטינים [47]:
1949 - שיעור הספרדים 5.9%
1956 - שיעור הספרדים 8.8%
1960 - שיעור הספרדים 11.2%
1966 - שיעור הספרדים 16.9%
1969 - שיעור הספרדים 20.9%

שיעור היהודים הספרדים בדרגים הגבוהים של ההסתדרות, לא כולל
פלסטינים, היה 15.8% אחוזים ב-1971, או 37 ספרדים לעומת 197
אשכנזים [48]. היחס הכלל-ארצי שלהם בהנהגת האיגוד המקצועי של
ההסתדרות היה אפס ב-1973, בזמן שהיו 42 אשכנזים בתפקידים הללו
[49]. שיעור היהודים הספרדים בתפקידי ניהול בפרויקטים
התעשייתיים הגדולים שהיו בבעלות ההסתדרות היה 3.6 אחוזים
ב-1970 (זאת אומרת, חמישה ספרדים לעומת 134 מנהלים אשכנזים)
[50]. בוועדת ההיגוי ובמזכירות המיזם התעשייתי של ההסתדרות,
המצב היה כדלקמן:

1973, שיעור הספרדים בוועדת ההיגוי ובמזכירות התשלובת
התעשייתית של ההסתדרות (חברת העובדים) [51]:
וועדת ההיגוי - 11 אשכנזים, 0 ספרדים, אחוז הספרדים 0%
המזכירות - 32 אשכנזים, 1 ספרדים, אחוז הספרדים 3%

אפליה בסוכנות היהודית ובוועד הפועל של תנועת הציונות
אברהם עבאס כותב ששני הממסדים הללו קשרו קשר עם המפלגות
האשכנזיות להרחקת הספרדים מן המוסדות הגבוהים של תנועת
הציונות. הוועד הפועל היה מורכב מכשמונים חברים, והיה להם מספר
רב של נציגים, כמעט כולם אשכנזים [52].

(1951-1973) הרכב אתני בוועד הפועל של הסוכנות היהודית [53]:
1951 - אשכנזים 12, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1955 - אשכנזים 12, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1960 - אשכנזים 12, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1965 - אשכנזים 11, ספרדים 1, אחוז הספרדים 8.3%
1970 - אשכנזים 11, ספרדים 1, אחוז הספרדים 8.3%
1973 - אשכנזים 12, ספרדים 1, אחוז הספרדים 7.7%

(1951-1973) הרקע האתני של מנהלי מחלקות בסוכנות היהודית
[54]:
1951 - אשכנזים 28, ספרדים 1, אחוז הספרדים 3.4%
1955 - אשכנזים 20, ספרדים 1, אחוז הספרדים 4.8%
1960 - אשכנזים 21, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1965 - אשכנזים 21, ספרדים 1, אחוז הספרדים 4.5%
1970 - אשכנזים 13, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1973 - אשכנזים 16, ספרדים 1, אחוז הספרדים 5.9%

לפי דעתי, עמדתו של אברהם עבאס על הבעיה הזאת היא נאיבית,
ושהתנועה הציונית הייתה, ועודנה, אשכנזית ומנצלת את הרגשות, את
הממונות ואת הדתיות של הספרדים.
ב-"society" [55], פרופ' סמי סמוחה מסכם את האפליה בייצוג
כדלקמן: משאבים כמו הכנסה, חינוך ותעסוקה נחלקים בין האשכנזים
והספרדים בערך ביחס של 2 ל-1. ההבדל בכוח הוא אפילו גדול יותר.
לאשכנזים יש שליטה מוחלטת על שלושת הכוחות המרכזיים במדינה,
זאת אומרת הממשלה, ההסתדרות והסוכנות היהודית, בנוסף על
הסקטורים הציבוריים והפרטיים של הכלכלה. בדרגות הביניים של
הכוח הפער אפילו רחב יותר, עם יחס אשכנזי/ספרדי של 5 ל-1. רק
בממשל המקומי ישנו ייצוג יחסי כמעט לכל הקהילות, אך לא שוויון.
האשכנזים שולטים גם על החיים התרבותיים, והעילית האשכנזית
מנהלת את החברה. ספרי ההיסטוריה הנלמדים בבתי הספר כמעט ואין
בהם אזכור על הספרדים במשך חמש מאות השנים האחרונות. הספרות
העברית תחומה לעבודות אשכנזיות, והמוסיקה שמלמדים היא מוזיקה
אירופאית. הדרך הקורקטית להתנהג בישראל היא הדרך האשכנזית,
והספרדים חשים לא במקומם שם. הוא הוסיף, "אפילו המעטים שהתירו
להם להשתתף בממשלה מתלוננים רבות על פעילויות מפלות [56]."
מדינת ישראל איננה המדינה של הספרדים, וזאת הסיבה שהם התחילו
לדרוש הגדרה-עצמית וקץ לשתלטנות האשכנזית-ציונית.

הערות:
1. אלישר, 1980, עמ' 291 ו-292.
2. מ. גרוחובסקי, לשכת מפא"י, 21 בפברואר 1949, ארכיון מפלגת
העבודה.
3. ראה שם.
4. אלישר, 1980, עמ' 310.
5. שבט ועם, 1960.
6. אלישר, 1980, עמ' 340.
7. ראה שם, עמ' 340 ו-341.
8. אלישר, 1980, עמ' 388.
9. אבו שלמה, שבט ועם, 1960.
10. שבט ועם, 1954 ו-1958.
11. אלישר, 1980, עמ' 459-475.
12. 17 במאי 1954.
13. יומן אישי, חלק ראשון, 489.
14. אלישר, 1980, עמ' 471.
15. אלישר, 1980, עמ' 469.
16. ראה שם, עמ' 475.
17. שבט ועם, 1973.
18. ראה שם.
19. זמנים מודרניים, 22 ו-23.
20 ראה שם, 24.
21. ראה שם, 24.
22. ראה שם, 25.
23. ראה שם, 26.
24. סמוחה, 1978, עמ' 310.
25. הארץ, 24 באוקטובר 1980 ו-13 באפריל 1980.
26. הארץ, 7 בנובמבר 1980.
27. סמוחה, 1978, עמ' 310.
28. סמוחה, 1978, עמ' 311 ובעיתונות הישראלית.
29. אברבם עבאס, שבט ועם, 1958.
30. פרס, 1977, עמ' 126.
31. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.
32. אלישר, 1980, עמ' 332 ו-333.
33. סמוחה, 1978, עמ' 313.
34. משרד ראש הממשלה, 1961.
35. סמוחה, 1978, עמ' 167.
36. סמוחה, 1978, עמ' 309.
37. ראה שם, עמ' 314.
38. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.
39. סמוחה, עמ' 309.
40. סמוחה, 1978, עמ' 321-329.
41. משטרת ישראל, 1962.
42. ראה שם.
43. זמנים מודרניים, 29 ו-30.
44. סמוחה, 1978, עמ' 313.
45. שבט ועם, 1958.
46. ארכיון ההסתדרות.
47. ארכיון ההסתדרות.
48. סמוחה, עמ' 317.
49. ראה שם, עמ' 318.
50. ראה שם.
51. סמוחה, עמ' 320.
52. שבט ועם, 1958.
53. שנתון ממשלת ישראל.
54. שנתון ממשלת ישראל.
55. חברה, "פנתרים שחורים: הדילמה האתנית", כרך 9, מס' 7, מאי
1972, עמ' 34 ו-35.
56. סמוחה, 1978, עמ' 194.

פרק שביעי - אי-חינוך ודיכוי תרבותי

במהלך המאה שעברה, פרץ ויכוח נוקב בין החוגים הליברלים ובין
השמרנים בחברה הבריטית סביב החינוך של ילדי מעמד הפועלים.
הריאקציונרים התנגדו לפתיחת בתי ספר ממשלתיים בכדי ללמד את
ילדי הפועלים, שמא החינוך ירחיק אותם מעבודת כפיים. הליברלים
הדגישו שהחינוך לפועלים חיוני להתפתחות התעשייה, המסחר
והחקלאות בתקופת המהפכה התעשייתית, והחינוך בבית הספר היה
אמצעי להשפעה ולשליטה בחברה. הליברלים ניצחו, וחינוך חובה
יסודי הונהג לראשונה בבריטניה ב-1870.
בתקופת המנדט הבריטי בפלסטינה, המנהיגות ה"סוציאליסטית"
הציונית תמכה בעמדה של השמרנים המוזכרים למעלה, בהקשר לחינוך
של הספרדים. אולם הדבר לא תורגם הלכה למעשה בחקיקת חוק המקדש
אפליה, אלא בהטלת שכר לימוד כל כך גבוה שהקשה על הספרדים
העניים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. לכן שיעור הספרדים שהצליח
לסיים את בית הספר היסודי בתקופה הזאת היה רק 11 אחוזים, חלקם
בבתי ספר התיכוניים היה מתחת ל-5 אחוזים, והיחס באוניברסיטה
העברית והטכניון בחיפה היה כמעט אפס (ראה פרק שלישי). הדבר נבע
מכך שה"סוציאליזם" הציוני היה, ועודנו, מוגבל, כלומר "לא
לייצוא" לספרדים או לעם הפלסטיני. בהקשר הזה המנהיגות הציונית,
מן הימין ומן השמאל, נשארה מושפעת מן הדעות של מקום הולדתה
וסביבתה המקורית - רוסיה הצארית ופולין.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מנהיגי העבודה התחילו להיות
מושפעים מהשקפותיהם של אינטלקטואלים מערביים, ובסופו של דבר,
בתחילת שנות החמישים הכנסת החליטה להפוך את החינוך היסודי
לחובה ובחינם (עלינו לציין שהמדינות הערביות שישראל ראתה בהם
"ריאקציונריות" ו"פיאודליות" נתנו חינוך חינם לאזרחים שלהם מאז
שנות העשרים). רמת החינוך של הספרדים שהיגרו לישראל לאחר 1948
הייתה הרבה יותר גבוהה מזו של הספרדים שחיו בישראל בתקופת
המנדט הבריטי.
אף על פי שחקיקת הכנסת בהקשר לחינוך היסודי הייתה צעד קדימה,
למעשה היא הייתה לא "חובה" ולא "חינם" - גרוע מכך, הממסד השולט
השתמש בבתי-ספר כשיטה להתניה ולדיכוי תרבותי.
ברמה של גן-הילדים, כלומר עד גיל שש, שכר הלימוד נשאר גבוה,
למעט בגילאי 5-6. ב-1980 העלות הייתה 28 ליש"ט לילד לחודש [1].
פירוש הדבר שרוב הילדים הספרדים בקבוצת גילאים זו המשיכו ללא
כל חינוך. במקביל, הוריהם של הילדים הללו שילמו מסים לממשלה
שהשתמשה בהם כדי לתמוך בחינוך האוניברסיטאי שבו 90 אחוזים
מהסטודנטים ו-100 אחוזים מהפרופסורים היו אשכנזים. כאשר ילד
אשכנזי וספרדי נכנסים לכיתה הראשונה היסודית, בגיל שש, ההבדל
בהיערכות לבית הספר ניכר מייד. הילד האשכנזי כבר קיבל שנים של
חינוך בגן, בשעה שהילד הספרדי בילה את הזמן הזה בבית או נשאר
לשחק ברחוב בזמן שאמו הולכת לעבוד בניקיון בתיהם של
סוציאליסטים ואנשי עסקים אשכנזים. אם ניקח בחשבון את ההבדלים
הכלכליים, את תנאי המחייה, את התנאים החברתיים ואת הצריכה
התזונתית של הילדים, אנו נראה שהפער ביניהם נוצר כבר זמן רב
לפני שהם מתחילים את בית הספר. ומשם והלאה הוא רק מתרחב משנה
לשנה, והופך את התחרות ההוגנת לבלתי אפשרית. הפער בין הדורות
שנולדו בישראל הוא גדול בהרבה מהפער בין הדורות שבאו מחוץ
לארץ. בישראל התפתחו שני עמים המתעלמים אחד מן השני, לא רק
ברמת המעמד, אלא גם מבחינה תרבותית. הרשויות טוענות שהחינוך
היסודי (מגיל 6 עד 14) הוא חינם, אך הוריהם של התלמידים צריכים
לשלם עבור השירותים הבאים:
1. דמי הרשמה
2. הוצאות על הבניין של בית הספר
3. דמי וועד הורים-מורים
4. מוזיקה, דרמה, מחול ונושאים מיוחדים אחרים
5. מס חינוך ממשלתי
6. ביטוח חיים לילד
7. ציוד עבור נושאים מקצועיים
8. טיולי בתי הספר
9. דמי רפואת שיניים בבית הספר
10. שירותי בריאות ושירותים כלליים אחרים
11. ספרי לימוד וחוברות תרגילים, עטים ומדים של בית הספר
12. מס חינוך עירוני מקומי [2].

בתיכונים, כלומר בין הכיתות ה-9 וה-12, בנוסף להוצאות הנזכרות
לעיל, ההורים חויבו לשלם תשלומים מופרזים מתקופת המנדט הבריטי
עד 1978. אם כי תשלומים אלו הוטלו באופן יחסי להכנסה של
ההורים, רוב הספרדים לא יכלו לעמוד בהם. שלמה בן יעקב העריך
ששיעור התלמידים הספרדים בתיכונים (מלבד בתי הספר המקצועיים)
מעולם לא היה יותר מ-2-3 אחוזים כתוצאה מכך [3]. ד"ר סמילנסקי
מצא, שמתוך 1,300 תלמידי התיכונים בתל-אביב היו רק 13 ספרדים,
ששליש מכל התלמידים בין הגילאים 6-13 לא הולכים לבית הספר,
למרות שהנוכחות היא חובה, וש-95 אחוזים מהתלמידים עוזבים את
בית הספר בסוף כיתה ד' (קרי, בגיל 10). המצב הזה התקיים בבאר
שבע, ברוב המחנות, בשכונות העוני ובעיירות הפיתוח המאוכלסות
בספרדים [4].
ב-1978 התשלומים בחטיבות הביניים בוטלו לטובת מיסוי בתי הספר
התיכוניים שהוטלו על כל התושבים. רוב המס הזה שולם על ידי
העובדים ולא על ידי אנשי עסקים ותעשיינים. העובדים שילמו 0.3
אחוזים משכרם, המעבידים שילמו 0.1 אחוזים מהכנסתם והתעשיינים
שילמו 0.4 אחוזים מהכנסתם. העיתון הליברלי "הארץ", אשר פרסם את
הנתונים הללו ב-21 במאי 1982, הוסיף שהנטל מהמסים הללו נפל
יותר על העניים ופחות על מעמד-הביניים או המעמד הגבוה, וקרא
לביטולם. בנוסף למס זה, ההורים היו חייבים לשלם במלואן גם את
ההוצאות שהוזכרו לעיל.
בתקציב של שנת 1986-1987, בוטל חינוך החינם בבתי הספר להשכלה
תיכונית ומס השקול ל-60$ הוטל על כל משפחה ומשפחה עם ילד אחד
בבית הספר, או 120$ למשפחות עם יותר מילד אחד בבית הספר [5].
וכך חינוך "חינם" מצא את מותו באופן רשמי.
מאז תקופת המנדט, סטודנטים באוניברסיטה היו חייבים לשלם
תשלומים, ובנוסף לכך לשלם עבור מעונות וספרים וכיוצא באלה.
בישראל העלייה בתשלומי שכר לאוניברסיטה הייתה כך:
ב-1949 - מינימום 40 ליש"ט
ב-1979/1980 - עלה ל-225 ליש"ט [6]
ב- 1980/1981 - עלה ל- 500 ליש"ט
ב- 1983 - עלה ל-700 ליש"ט [7]
ב- 1985/1986 - עלה ל-1,100 דולר [8]
ב- 1987 - עלה ל-1,250$, וכך הלאה.
העיתון הסביר שתושבי עיירות הפיתוח וילדים ממשפחות מרובות
ילדים היו צריכים לשלם רק מחצית או שני שלישים מהתשלומים
האלה.

ב-1987 משרד האוצר דרש תשלומים של 1,650$ לשנה בעוד שהסטודנטים
דרשו להוריד את התשלום ל-800$ (ב-17 במאי 1987 הממשלה הוציאה
צו שסטודנטים יהודים צריכים לשלם 1,350$, וסטודנטים פלסטינים
1,550$ לשנה. לאחר מכן האוניברסיטאות החליטו להטיל תשלום של
2,000$ על כל הסטודנטים [9]). לכן היו הפגנות אלימות
והתנגשויות בין הסטודנטים וכוחות הביטחון [10].
למרות שהאוניברסיטאות קיבלו סיוע ממשלתי, הוצאות הלימודים
באוניברסיטה הצליחו להרחיק את הרוב המכריע של הספרדים ושל
הפלסטינים המוכשרים. לפי דבריו של אברהם עבאס, שיעור הסטודנטים
הספרדים באוניברסיטה העברית לא היה אפילו 5 אחוזים ב-1957,
ובטכניון הוא היה רק 3 אחוזים, בשעה שהם היוו אז 55 אחוזים
מהאוכלוסייה [11]. מנהיגי יהדות ספרד ביקשו תרומות מהיהודים
הספרדים בחוץ לארץ כדי לסייע לעניים לרכוש השכלה תיכונית
והשכלה גבוהה יותר, אולם הסוכנות היהודית חששה שצעד כזה יפחית
את התרומות הנאספות בחוץ לארץ בידי הממסד הציוני. ולכן היא
נקטה במהלך חדש, והכניסה שיטה של מענקים ללימודים, הממומנים על
ידי הממשלה ועל ידי הסוכנות היהודית. ב-1954 ניתנו 1,500
מענקים לתלמידים בערך כולל של 145,000 לירות ישראליות [12].
בשנים 1954-1958 ניתנו 15,000 מענקים, והממשלה, יחד עם הסוכנות
היהודית, מינתה ועדה מבצעת לניהול התוכנית, שחבריה היו, באופן
טבעי, כמעט כולם אשכנזים. הוקמה מועצה מבצעת עבור התוכנית,
אולם לאף ספרדי לא הותר להשתתף בה. אפשרו להם להשתתף רק במועצה
המייעצת, שלא הייתה לה השפעה או סמכות. ב-1957 הסכום הכולל של
המענקים הגיע ל-612,000 לירות ישראליות, עם עדיפות שניתנה
לתלמידים בבתי ספר מקצועיים או חקלאיים - אשר שירתה את תיעול
הספרדים הרחק מהאקדמיה ולקראת הכשרה מקצועית. משמעות גודלם
הקטן של המענקים הייתה שהתשלומים עבור השכלה תיכונית הופחתו רק
בשליש בערך. אלה שלא קיבלו מענקים עדיין היו צריכים לשלם את
תשלומי בית הספר במלואם, מה שאילץ רבים מאוד לנשור. מטרת
התוכנית הייתה לסייע לספרדים, אבל בפועל יותר מרבע מהתלמידים
היו ממוצא אשכנזי - 1,336 תלמידים אשכנזים בתוכנית בהשוואה
ל-4,005 ספרדים. רק 5 אחוזים מהמעורבים בתוכנית קיבלו מענקים
לאוניברסיטה, כך שברור שהמדיניות לא הייתה לסייע לספרדים לרכוש
חינוך גבוה יותר. וכך, למרות כל הרעש סביב המענקים, רק שיעור
קטן מהספרדים נכלל, והסטודנטים הספרדים היו רק 6 אחוזים מהרכב
הסטודנטים בבתי הספר התיכוניים האקדמיים ב-1957, כלומר 3
אחוזים של עלייה במהלך חמש השנים הקודמות. אם ניקח בחשבון את
הגידול הטבעי ואת ההגירה ההמונית - כלומר את העלייה בשיעור
הספרדים באוכלוסייה - אנו יכולים לסכם שהעלייה בשיעור הספרדים
בבתי הספר התיכוניים הייתה זניחה. גודל המענק השתנה בהתאם למצב
הכלכלי של התלמיד, והמענק כיסה לרוב רק חלק מתשלומי שכר הלימוד
[13]. הייתה זו טיפה בים.
הנתונים הבאים מראים כיצד אחוז הספרדים בחינוך הישראלי -
בסקטור היהודי - פוחת ככל שהכיתות עולות.
יסודי 52%
כיתה ט' תיכון 15.8%
כיתה י' 13.5%
כיתה י"א 9.8%
כיתה י"ב 7.8%
האוניברסיטה העברית 5%
הטכניון 3%

אברהם עבאס, שפרסם את הנתונים האלה ב-1958, תהה כיצד הקהילות
היהודיות יכולות להשתלב וליצור "עם אחד", בזמן שהפער בין שתי
הקהילות הולך ומעמיק משנה לשנה [14]. אפילו בבתי הספר
המקצועיים שיעור הספרדים לא עבר את 17 האחוזים, ונתון זה לא
כולל את כל התלמידים בבתי הספר בקיבוץ או באולפן [15]. עלינו
גם לציין שסך כל שיעור התלמידים בבתי הספר התיכוניים בערים
הגדולות, ששם האשכנזים מהווים את רוב האוכלוסייה, היה 14.1
אחוזים. במחנות הספרדים השיעור היה רק 1 אחוז. בן גוריון הודה
שהשכלה תיכונית, בין אם אקדמית ובין אם מקצועית, הייתה
פריבילגיה של מתי מעט. חברת הכנסת שושנה ארבלי טענה שהספרדים
שהגיעו לכיתה י"ב בבית ספר תיכון (בני 17) באו בעיקר ממשפחות
אמידות, שגרו בפלסטינה לפני קום המדינה [16].

הנתונים הבאים מראים את ההרכב האתני של האוניברסיטה העברית
בירושלים ושל הטכניון בחיפה בשנת 1957.
מספר סטודנטים באוניברסיטה העברית בהתאם לארץ מוצא ורקע אתני
[17]:
ילידי ישראל - בעיקר אשכנזים - 1,888
ילידי מזרח אירופה - אשכנזים - 837
ילידי מערב אירופה - אשכנזים - 350
ילידי אמריקה - אשכנזים - 83
ילידי סוריה ולבנון - ספרדים - 12
ילידי עיראק - ספרדים - 96
ילידי תורכיה - ספרדים - 13
ילידי תימן ועאדן - ספרדים - 6
ילידי מצרים - ספרדים - 24
ילידי צפון אפריקה - ספרדים - 9
ילידי ארצות אסיה אחרות - ספרדים - 16

סך הכל שיעור הספרדים באוניברסיטה עברית = 5.3%
סך הכל שיעור האשכנזים באוניברסיטה העברית = 94.7%

מספר סטודנטים בטכניון בחיפה לפי ארץ מוצא [18]:
ילידי ישראל - בעיקר אשכנזים - 277
ילידי מזרח אירופה - אשכנזים - 110
ילידי מערב אירופה - אשכנזים - 29
ילידי אמריקה ודרום אפריקה - אשכנזים - 6
ילידי סוריה ולבנון - ספרדים - 0
ילידי עיראק - ספרדים - 6
ילידי תורכיה - ספרדים - 2
ילידי תימן ועאדן - ספרדים - 0
ילידי מצרים - ספרדים - 2
ילידי צפון אפריקה - ספרדים - 3
ילידי ארצות אסיה אחרות - ספרדים - 1

סה"כ אחוז האשכנזים = 97%
סה"כ אחוז הספרדים = 3%

יצחק משה עמנואל ציין שהממשלה מכוונת את התלמידים הספרדים אל
עבר השכלה טכנית ולא אקדמית, באופן שהולם את התפקיד שיועד להם
במדינת ישראל. בכל כיתה בבית הספר שיעור התלמידים הספרדים
יורד, כפי שהנתונים הבאים, בסקטור היהודי, מוכיחים:
בתי ספר יסודיים 53.2%
שלוש הכיתות האחרונות של בית הספר היסודי 41%
כיתה ראשונה של בית ספר תיכון 22%
כיתה רביעית של בית ספר תיכון 8.8%
בתי ספר תיכון ריאליים 7.8%
האוניברסיטה העברית 5.2%
הטכניון בחיפה 4.5%

נתונים אלו מראים את התנאים שהיו קיימים ב-1959, אלא שחשוב
להשוות את שיעור הספרדים בבתי הספר התיכוניים הריאליים עם
השיעור בבתי הספר התיכוניים המקצועיים באותו זמן:
בתי ספר תיכוניים ריאליים 7.8%
בתי ספר תיכוניים מקצועיים 42%
בתי ספר תיכוניים חקלאיים 48%

עמנואל אומר ש"שיעור הבנים והבנות בבתי הספר התיכוניים עולה
במהירות. ב-1960 קבוצה זו הייתה 25 אחוזים, בשנת 1964 היא תהיה
64 אחוזים, אולם אם מצב התעסוקה לא ישתפר וחינוך חינם לא יהיה
זמין, אז פשוט נראה עלייה במספרם של אלה שלא לומדים ואף לא
עובדים [19]."
במהדורה מוקדמת יותר של "שבט ועם" עמנואל כתב, שרובם המכריע של
התלמידים בבתי הספר במחוז הצפוני של תל-אביב היו אשכנזים, בעוד
שהרוב המכריע במחוזות הדרומיים היו ספרדים, מה שמרמז על הפרדה
אתנית ועל שוני באיכות בתי הספר בשני המחוזות. הוא ממשיך לדבר
על אפליה גזענית בהעסקת מורים ובכפיית מורים אשכנזים על
תלמידים ספרדים. בתל אביב יפו, לדוגמה, ישנם 106 מנהלי בתי
ספר, ורק חמישה מהם ספרדים. הוא השתמש בנתונים רשמיים של ישראל
משנת 1955 והראה ששיעור המורים ממוצא ספרדי היה 9.8 אחוזים
בלבד [20].
אוכלוסיית בית הספר עלתה מ-140,000 ב-1948 ל-540,000 כעבור 10
שנים [21]. ברור, כי ההגירה ההמונית סיפקה לאשכנזים משרות רבות
בתחום החינוך. בשנת 1972 מספר האנשים שעבדו בשטח הזה היה 8
אחוזים מן האוכלוסייה העובדת [22]. שיעור המורים הספרדים ברמת
בתי הספר התיכוניים היה 3 או 5 אחוזים; שיעורם בקרב המורים
במכללות החינוך היה 2 אחוזים [23]; וברמת האוניברסיטה כמעט אף
אחד, אולם הותר לספרדים להוות 20 אחוזים מצוות המורים בבתי ספר
ערב לעובדים [24]. ב-1953 היו שני ספרדים מתוך 67 מנהלי בתי
ספר תיכון. בבתי ספר מקצועיים ובמכללות לחינוך לא היה אף אחד,
אבל הם היו 14 אחוזים בבתי הספר היסודיים [25]. בבתי הספר
שמחוץ לעיר בעיירות הפיתוח והמושבים וכיוצא באלה, שהיו ברמה
נמוכה יותר ואשר שם התנאים היו קשים, שיעור המורים הספרדים היה
גבוה יותר.
משרד החינוך השתמש בפיטורים שרירותיים כדי להרחיק את הספרדים
ממקצוע ההוראה. הוא יצר קשיים תמידיים, העסיק מורים ספרדים על
בסיס זמני והחתים אותם מדי שנה על הסכם הקובע תנאי שהם מחפשים
עבודה זמנית, אחרת לא היו מעסיקים אותם מחדש. בנוסף לכך הוא
השתמש בשיטות שונות להרוס את ביטחונם העצמי של המורים הללו
ולהשפילם.
עובדה זו איננה מהווה רק אפליה נגד ספרדים, אלא היא גם אחת
הסיבות לקצב הנשירה בקרב התלמידים הספרדים, כי בישראל ישנם
מורים אשכנזים רבים המתייחסים לילדים האלה בשפלות. המורים
האשכנזים אינם יודעים דבר אודות תרבותם של תלמידיהם הספרדים,
לרוב הם לא מתעניינים בגורלם של הילדים הללו ואף לא במצוקתם.
פער פסיכולוגי ותרבותי, אם כן, קיים בין התלמידים למוריהם,
ומתעוררות בעיות של משמעת וניכור, ואלו מסתיימות עם נשירתם
מבית הספר.
עמנואל מאשר שעל אף העובדה שד"ר הנדל - המפקח על בתי הספר
התיכוניים - הודה שהספרדים היו החתך החשוב ביותר ביהדות עד
המאה השש-עשרה, מלמדים רק היסטוריה וספרות אשכנזית. תוכניות
הלימודים מתעלמות מההיסטוריה ומהתרבות של הספרדים ומתרכזות
בהיסטוריה ובתרבות של האשכנזים ובחייהם בגטאות במזרח אירופה.
באופן טבעי התלמידים הספרדים מוצאים את הנושאים הללו משעממים,
וזה מסביר את הסיבה לעליית קצב הנשירה ככל שמתקדמים בכיתות.
עמנואל מתבסס על מחקר של משה סמילנסקי על ההרכב האתני של
החינוך בישראל [26], שהוא אותו מחקר שבו השתמש אברהם עבאס.
במהדורה של 1973, כתב העת הספרדי "שבט ועם" חזר ואמר, שתוכניות
הלימודים בבתי הספר הציוניים אינן מתאימות לתלמידים הספרדים,
ויותר מכך, ההורים הספרדים אינם יכולים לעזור לילדיהם בשיעורי
הבית בנושאים הללו. תוכניות לימודים אשכנזיות אלו נועדו כדי
למגר את הזהות הספרדית ולהקל על המעמד השולט לכפות את סמכותו
ואת השפעתו. פרופסור בצלאל רוט טוען שהיהדות הספרדית נעלמה מן
ההיסטוריה הכתובה - בכך הוא מתכוון לומר: ההיסטוריה שנכתבה
עבור תוכניות הלימודים לבתי הספר של ישראל.
מטי רונן חושב ש"עניותו של היהודי הספרדי אינה מתירה לו לרכוש
השכלה כלשהי, וזה אינו מאפשר לו להעלות את רמת החיים שלו.
יסודות הפער הזה בין הספרדי והאשכנזי ימשיכו מתוך הכרח להתפתח
רחוק מאי-פעם, ולהפוך את פריצת המעגל הסגור של העוני לבלתי
אפשרית. לכן הספרדי סבור שהחברה האשכנזית בלתי-הוגנת והוא מנסה
להתנגד לה באמצעים שנחשבו לבלתי מתורבתים ופליליים [27]."

הגורמים לכישלון החינוכי
הכישלון הנמרץ של היהודים הספרדים בתחום החינוך לא היה תוצאה
של "המוצא המזרח תיכוני הבלתי מתורבת והפרימיטיבי שלהם", כפי
שהשליטים הציונים טוענים, אלא הוא התרחש בעקבות המדיניות
הקולוניאלית של אי-חינוך ודיכוי תרבותי שכוונה נגדם ונגד העם
הפלסטיני. להלן סיכום הסיבות לכישלון זה ברמות השונות של
החינוך.
1. שכר לימוד ותשלומים לבית הספר, מגן הילדים ועד האוניברסיטה,
המהווים נטל כבד.
2. עוני. תנאים של עוני ורעב וצפיפות יתר בדיור מעורער של
דירות קטנות אינם מעודדים את הילד בבית הספר ואינם מאפשרים לו
לעשות את שיעורי הבית. פעמים רבות המשפחות זקוקות לילדיהם
שיעזבו את בית הספר וייצאו לעבוד כדי לעזור כלכלית. יצחק יטיב
טען [28], שההכנסה החודשית למשפחה מזרחית הייתה 10-20 לירות
ישראליות בממוצע, בשעה שההכנסה האשכנזית הייתה גדולה פי עשר.
תוצאה אחת של העוני הזה היא אולי יצירת שני עמים המתחרים זה
בזה בישראל, עם כל הסכנות הכרוכות בכך. לא יהיה כל טעם בשחזור
טבלאות הכנסה רשמיות של הממשלה מאחר שהן עוסקות רק ב"ממוצע",
והממוצע תמיד מוליך שולל (ראה פרק תשיעי על קוטביות חברתית).
המדיניות של התרוששות הספרדי והפיכתו לדלת-העם אינה יכולה
להיות נפרדת ממדיניות של אי-חינוך ודיכוי תרבותי.
3. רמת החינוך בבתי הספר הספרדים בחגורה השחורה, בעיירות
הפיתוח, במושבים ובמחנות נמוכה מאוד בהשוואה לבתי הספר של
האשכנזים, עקב איכות המבנים של בתי הספר, מספר חדרי הכיתות,
איכות הציוד החינוכי, מספר התלמידים לכיתה ואיכות המורים עצמם.
מספר מורי בתי הספר היסודי שחסרים היו להם הכישורים הנחוצים
היה 40 אחוזים ב-1958, ומורים אלה, שחלקם היו חיילים, לימדו
בבתי הספר הספרדים [29]. בבני ברק, לדוגמא, כיתה של מאה
תלמידים הייתה צריכה ללמוד בתוך מקלט מהתקפה אווירית בגלל
מחסור בכיתות לימוד [30]. לפני כמה שנים, משרד החינוך החל
להסיע תלמידים ספרדים משכונות המצוקה לבתי ספר אשכנזים, בתקווה
"לשלב" אותם. דחסו אותם לתוך כיתות "מיוחדות" והתעללו בהם,
וגרמו לאלימות אתנית.
ב-7 במרץ 1979, "הארץ" כתב אודות קרבות כאלה בבית ספר ברמת
השרון. העיתון תיאר את בית ספר מספר 14 בשיכון דן ליד תל-אביב.
העיתון ציין שהמיזוג הגזעי לא הצליח ברוב המקרים ושהתלמידים
משתי הקהילות לא התחברו ואף לא ביקרו אחד את השני. מאחר
שתלמידים משכונות המצוקה לא היו לפני זה בבית ספר אקדמי, הם
עמדו בפני קשיים רבים מול השיטות האקדמיות המסורתיות. לכן הם
נכשלו בלימודיהם ונטו לייאוש ולזעם, במיוחד כלפי השחצנות וכלפי
ההתחסדות של התלמידים האשכנזים. המורים ניסו לנטוש את התלמידים
החלשים ולהתרכז בקידומם של התלמידים האשכנזים. יועצת בית הספר,
נעמי נאווי, הגיבה על הנושאים הללו: "המיזוג הגזעי חיוני אם
אנחנו רוצים למנוע התפוצצות חברתית. אולם בתי הספר אינם יכולים
להסתדר בעצמם. השילוב חייב להיעשות עוד בשלבי גן הילדים ובחברה
בכלל... המכשול העיקרי הוא הגזענות שהתלמידים האשכנזים לומדים
ממשפחותיהם [31]."
ל. רם, סטודנטית, כתבה דו"ח מפורט שהופיע ב"זו הדרך" ב-5
באוקטובר 1983, שבו היא מתארת את המצב הטרגי של התלמידים
הספרדים בבית הספר המקיף בקטמון בירושלים. היא דיברה על ההשפלה
והבוז שאליהם נחשפו מהמורים ומהתלמידים האשכנזים, וכתבה שכמה
מחברותיה התחילו "לעשות רושם" במבטא אשכנזי ולהתבייש במשפחתן
וברקע ה"פרימיטיבי" שלהן. התלמידים שדבקו בזהותם לא היו אהודים
על ההנהלה. היא תיארה כיצד מנהלת בית הספר התעקשה על הצבת
הספרדים בכיתות לא-אקדמיות ועל הרחקתם ממתמטיקה וממדע. רק
לשישה מתוך ארבעים התלמידים אפשרו לגשת לבחינות הבגרות הסופיות
של בית הספר התיכון.
4. תוכניות הלימודים של בתי הספר. כבר הזכרנו קודם שתוכניות
הלימודים של בתי הספר מתעלמות מההיסטוריה ומהתרבות הספרדיות
ופועלות להשמדת זהותם התרבותית של הספרדים. וכאשר מתייחסים
להיסטוריה הזאת בקצרה, היא מנוסחת בשקרים על "דיכוי גזעני של
היהודים בידי החברה האסלאמית" - מתוך כוונה להחדיר בהדרגה שנאה
לפלסטינים ולערבים. המורים האשכנזים נוטים לדבוק ב"פרימיטיביים
ולא-מתורבתים" הערבים והמוסלמים, ובעקיפין להרוס את מעמדם של
התלמידים הספרדים בכיתה ולגרום לניכור בינם לבין הוריהם ובינם
לבין הרקע שלהם. על אף העובדה שהשפה הבינלאומית של הספרדים
הייתה ערבית מאז הכיבושים האיסלאמיים, ישנם שיעורים מעטים
בערבית. הערבית היא רק עוד שפה זרה, אחרי אנגלית וצרפתית.
כתוצאה מכך, התלמידים הספרדים עוזבים את מערכת החינוך הישראלית
כשהם אינם בקיאים בערבית, למרות שזאת השפה שבה הם מדברים בבית.
הציוני האשכנזי, חבר הכנסת אריה אליאב, אחד ממנהיגי מפלגת
העבודה, מודה ש"קודם כל חטפנו מהם את האוצר בעל הערך שהם הביאו
איתם - ערבית. אנחנו, האשכנזים, נסחפנו בגל של התחסדות ויהירות
כלפי העולם הערבי... הפכנו את הערבית ואת התרבות הערבית למשהו
שנוא ונתעב [32]." למרות הבערות הזו, ישנם שיעורים טובים
בערבית בכיתות הגמר של בתי ספר תיכון אחדים. שיעורים אלה
מורכבים ממספר קטן מאוד של אשכנזים שאינם לומדים אותה למטרות
שלום, אלא כדי להשתמש בה בצבא ובסוכנויות הביון, והם נתונים
תחת חסותו של משרד ראש הממשלה ולא של משרד החינוך. הלימודים
מתבצעים תחת הסיסמה "דע את האויב".
הטרגדיה של הספרדים היא שהם אינם יודעים עוד את השפה של הורי
הוריהם, ואינם יודעים אודות המשוררים והסופרים היהודים מעיראק,
מסוריה וממצרים. הם אינם יכולים לקרוא ואף לא לכתוב בשפת
אבותיהם, ואינם מודעים לכך שרוב המורשת היהודית, או רוב
עבודותיהם של הרמב"ם ושל סעדיה גאון, נכתבה בערבית. לחצו עליהם
להאמין שהם, יחד עם הערבים, מפגרים ולא מתורבתים בהשוואה
לאשכנזים. מדיניות הניהיליזם התרבותי ומדיניות האימפריאליזם
התחילו להשפיע ישירות ובאופן ניכר, כל אחת לחוד, על הספרדים
ועל הפלסטינים. אפילו התפילות בבתי ספר דתיים נלמדים בהתאם
לריטואל האשכנזי. בבחינת הסיום שלי שבעל-פה הכריחו אותי לדקלם
פואמה עברית ולהשתמש במבטא ובהטעמה של השפה האשכנזית -
היידיש.
"השכלה תיכונית ואוניברסיטאית היא לא בשבילי, היא בשביל
האשכנזים", אומרים רבים בדור השני של המהגרים הספרדים, למרות
שהוריהם היו חברי המעמדות המשכילים בעיראק ובסוריה ובאיראן
וכיוצא באלה. אריה אליאב הודה: "שיסענו את היהודים המזרחים,
במיוחד את הדור הצעיר, מעברם, משורשיהם ומגאוותם, והשרשנו בהם
את הדעה, כפי שעשינו עם אבותיהם, שהכל התחיל במזרח אירופה -
המחשבה היהודית, הציונות, התפיסה החלוצית והיישוב של פלסטינה.
אמרנו להם שיופי, שירה ותרבות - כל אלה באו מאירופה, מה שאומר
שלאבותיהם לא היו דברים כאלה. ומשם הגענו במהירות למיתוס של
ה"בערות" והנחשלות של היהודים המזרחים. למעשה דנו למוות את
תרבותם ואת עברם של עשרות אלפי יהודים [34]." וכך בתי הספר
הציונים הרסו את תרבותם של הספרדים ושכנעו אותם שהם אינם
מתאימים להשכלה נוספת.
5. מבחני I.Q. בסוף בית הספר היסודי (גיל 14), תלמידים
הרוצים לקבל מענק כדי ללכת לבית ספר תיכון חייבים לעמוד בבחינה
מיוחדת של מנת משכל. מאחר שהשאלות במבחן הזה קשורות בחיים
ובתרבות האשכנזיים, ספרדים רבים נכשלים בו - לא בגלל שמנת
המשכל שלהם נמוכה, אלא בגלל שהשאלות הן מחוץ לתחום ההתייחסות
שלהם [35]. לפעמים ספרדים נכשלים בגלל שרמת החינוך בבתי הספר
שלהם היא נמוכה ביותר, דבר המוציא מכלל אפשרות תחרות כלשהי עם
התלמידים האשכנזים. לכן התלמידים הספרדים אינם מקבלים מענקים,
כלומר הם חייבים לשלם את שכר הלימוד במלואו, ומאחר שזה מעבר
ליכולת שלהם, לעתים קרובות זה מוביל לכך שהם עוזבים את בית
הספר.
6. ההתחסדות והזילות של המורים האשכנזים. מרבית התלמידים
הספרדים שמנסים להמשיך את לימודיהם בתיכון או באוניברסיטה
צריכים לעבוד יומם ולילה במפעלים ובמסעדות בתקופת החופש שלהם
על מנת לממן את לימודיהם, אבל עדיין הם נתקלים בהתחסדות
ובעוינות מצד כמה מורים אשכנזים. אחדים עוזבים את בית הספר או
את האוניברסיטה, אבל אחרים מתמידים ומוצאים, לאחר שסיימו את
התואר שלהם, שהדלתות עדיין סגורות בפניהם בגלל מוצאם האתני.
ניסיונות מרפי-ידיים אלה חיזקו את הירידה הרצופה במוטיבציה
החינוכית בקרב הקהילה הספרדית.
7. התפרקות החברה. בשל המהפך של ההגירה, החיים הטרגיים
במחנות ובשכונות העוני, האבטלה, תנאי הדיור והדיכוי התרבותי
האשכנזי, למערכת המשפחתית הספרדית לא הייתה ברירה אלא להתמוטט,
ויחד איתה המסורת והערכים ספרדיים. התמכרות לסמים, זנות ופשע
הופיעו. אף לא אחד מאלה מעודדים את הילדים הספרדים לשאוף
להשכלה.
8. אוצר מילים זר. שפת ההוראה בבתי הספר היהודיים היא עברית,
אשר כפי שהיא התפתחה על ידי המתיישבים האשכנזים, מכילה כמות
אדירה של מילים המושאלות מלטינית ומשפות אירופאיות. בעוד
שהתלמיד האשכנזי יכול לבקש עזרה מהוריו עם מילים זרות אלה,
ההורים דוברי-הערבית אבודים. יתרה מזאת, רוב הילדים הספרדים
עדיין מדברים ערבית בבית, וכמובן עדיין חושבים בערבית, ולכן הם
נתקלים במכשול לשוני בבית הספר.
9. קיצוצים בשירותי החינוך והרווחה. זה קרה בגלל שישראל,
כחלק מהעולם המערבי, סובלת מאותם משברים כלכליים שהמערב עומד
בפניהם. לאחר המהפכה האיסלאמית באיראן, כל יחסי המסחר עם איראן
נותקו ומפעלים שהיו מייצאים לאיראן נסגרו. לכך התווספו הוצאות
המלחמה בלבנון ומימון שכירי החרב שם, וכן עלות ההתיישבות בשטחי
מצרים, פלסטין וסוריה. קורבנות המדיניות של ישראל לצמצום
שירותי החינוך, החברה והרווחה היו באופן טבעי החלשים, קרי
הספרדים והפלסטינים. כדי להוכיח נקודה זו, עלינו לציין שמספר
התלמידים בישראל עלה מ-800,000 ב-1969-1970 ל-1,200,000
ב-1980-1981, אבל תקציב החינוך ירד מ-10.5 אחוזים מתקציב
המדינה ב-1972 ל-5.8 אחוזים ב-1980. ב-1980-1981 בלבד בוטלו
35,000 שעות לימודים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים;
1,300 מורים פוטרו ותקציב הארוחה החמה בבית הספר הופחת ב-70
אחוזים. ב-1981-1982 נסגרו שלושה כפרים להכשרה חקלאית לתלמידים
עניים וכן נסגרו מרכזי הכשרה מיוחדים לאמהות בעיירות הפיתוח.
ב-1982 התקציב קוצץ ב-7.5 אחוזים נוספים, ופירוש הדבר פיטורים
של אלפי מורים ועובדים נוספים. התוצאה היא שמתוך כל 1,000
תלמידים שנכנסו לכיתה א' בבית הספר היסודי ב-1969-1970 רק 26
יסיימו את בית הספר התיכון, רובם אשכנזים. קצב הנשירה בסקטור
הפלסטיני הוא אפילו גדול יותר [36].
מדיניות זו נמשכה שנה אחר שנה. בתקציב של שנת 1986-1987,
הקיצוץ בתקציב משרד החינוך היה 47.5 מיליון דולר, מה שגרר את
ביטולן של 170,000 שעות לימוד, את פיטוריהם של כ-10,000 מורים
ואת הטלת מס החינוך שהוזכר קודם לכן [37]. ב-1969-1970 חינוך
החובה הורחב לחמש עשרה שנים, אולם הוא לא נאכף ובתי ספר אחדים
עודדו תלמידים "חלשים" לעזוב.

החמרת קצב הנשירה בקרב הדורות הצעירים
כאשר הנתונים על קצב הנשירה של הספרדים פורסמו בשנות החמישים,
ישראל האשימה את ארצות ערב והאיסלאם על היותם הסיבה ל"נחשלות"
זו ולפער החינוכי בין שתי הקהילות.
אם ניקח בחשבון ששיעור הספרדים בחברה היהודית בישראל עלה מ-50
אחוזים בשנות החמישים ל-65 אחוזים בשנות השבעים ואחרי כן ל-70
אחוזים בשנות השמונים, אנו יכולים להגיע למסקנה מהנתונים הבאים
שקצב הנשירה המשיך להחמיר. אחר כך, הופיע פער נוסף בין הספרדים
שקיבלו השכלה בארצות המזרח תיכוניות מצד אחד ובין אלה שנולדו
ולמדו בבתי-ספר ישראלים מצד שני - לטובתם של הראשונים. זה עומד
בהתאם למדיניות הישראלית של אי-חינוך, וזה מוכיח שטענות ישראל
הן כוזבות.
שיעור הספרדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות [38]:
כיתה א' יסודי - 63% בשנת 1969-1970, ו-59.6% בשנת 1975-1976
כיתה ח' יסודי - 57.4% בשנת 1969-1970, ו-53.9% בשנת
1975-1976
כיתה ט' תיכון ריאלי - 35% בשנת 1969-1970, ו-36.2% בשנת
1975-1976
אחוז הצלחה בחינות בגרות - 18.7% בשנת 1969-1970, ו-23.8% בשנת
1975-1976
סטודנטים לתואר ראשון - 14.2% בשנת 1969-1970, ו-16.4% בשנת
1975-1976
סטודנטים לתואר שני ולדוקטורט - 9% בשנת 1969-1970, ו-10.1%
בשנת 1975-1976
כל הסטודנטים האחרים = אשכנזים ופלסטינים
אחוז הספרדים באוכלוסייה היהודית = 65%

בסוף שנות השישים, 6 אחוזים מהתלמידים הספרדים קיבלו תעודת
בגרות לעומת 35 אחוזים מהתלמידים האשכנזים [39]. ב-1972-1973
הנתונים הפכו להיות 7.4 אחוזים לעומת 31.7 אחוזים, ובחינוך
הגבוה יותר הם היו כדלקמן: 2.8 אחוזים יהודים ספרדים שנולדו
בפלסטינה לעומת 13.8 אחוזים אשכנזים. מאלה שנולדו בחוץ לארץ
הנתונים היו 2 אחוזים ו-9.3 אחוזים בהתאמה [40].
סגן-השר הציוני המתון, אריה אליאב, אמר על הספרדים
באוניברסיטה: "נראה לי ששיעור נמוך מרפה-ידיים זה... לא יגיע
ל-10 אחוזים. כדי להגיע לנתון הזה עלינו לשקול תלמידים
מהישיבות וממוסדות בלתי רשמיים אחרים [41]." מה שאליאב אמר
בעקיפין זה ששיעור הספרדים באוניברסיטאות הוגבה באופן מלאכותי
כדי להראות "עד כמה התקדמו הספרדים בישראל." אחרי כן הוא מוסיף
ש"ישראל אינה יכולה להאשים את המדינות המזרח תיכונית
בתת-ההתפתחות של הספרדים, מאחר שהדור השני הזה נולד וגדל
בישראל." והוא מסכם ש"זהו הליקוי החברתי הגדול ביותר שלנו.
הצלחנו להעביר את הפער החינוכי מדור לדור." הוא התריע בפני
ישראל על יצירת שתי חברות שונות תוך דורות ספורים.
אליאב מונה את הסיבות לכישלון הזה כדלקמן: "אי-שוויון
בהזדמנויות, משפחות גדולות החיות בדיור צפוף מאוד, איבוד
הביטחון והמורשת התרבותית, חוסר איזון בייצוג מדיני, חברתי
וכלכלי ויחס מועדף לכוחות החימוש." אליאב העיר לאחר מכן על
ה"נחשלות" של מדינות המזרח התיכון בכך שאמר: "לצעירים שהגיעו
לישראל מהעולם הערבי בני עשרים ומעלה [קרי, לאחר הקמת מדינת
ישראל], יש משאבים אינטלקטואלים ומקצועיים טובים יותר מאשר
לילידי ישראל בני זמנם. ניתן להבחין בבירור בתופעה זו, אם
אנחנו בודקים את רמת החינוך הגבוהה יותר של מאות אלפי היהודים
שהיגרו ממדינות המזרח התיכון לצרפת, לספרד, לקנדה ולארצות
הברית במהלך שלושים השנים האחרונות." לבסוף, אליאב מזהיר
שאפליה בחינוך מאיימת על ביטחון המדינה [42].

מדרג החינוך
אנו נבחן עתה את פסגת הפירמידה החינוכית בישראל שלושים שנה
לאחר הקמתה (1977-1978).
חלוקת הסטודנטים לדוקטורט (Ph.D.) לפי מוצא [43]:
ילידי ישראל לאב ספרדי 2.5%
ילידי דאר אל-איסלאם 7.4%
סך הכל שיעור הספרדים 9.9%
ילידי ישראל לאב יליד ישראל (בדרך כלל אשכנזים) 4.3%
ילידי ישראל לאב יליד אירופה או אמריקה (אשכנזים) 44.5%
ילידי אירופה ואמריקה (אשכנזים) 41.3%
סך הכל שיעור האשכנזים 90.1%

יש להדגיש את הנתונים הבאים:
1. הפער העצום בין שיעור הספרדים לבין שיעור האשכנזים: 9.9
אחוזים לעומת 90.1 אחוזים.
2. הפער בין ספרדים ובין אשכנזים ילידי חוץ: 7.4 אחוזים לעומת
41.3 אחוזים.
3. הפער העמוק בין ספרדים ואשכנזים ילידי ישראל: 2.5% לעומת
48.8 אחוזים. כל התלמידים האלה גדלו בתוך המסגרת של הממסד
הציוני. השוני הגדול יכול להצביע רק על ההחמרה בהפרדות בין
האתני והמעמדי ועל הפולריזציה של שתי הקהילות בזמן שבו הן
מתקדמות לעבר תבערה חברתית.
4. הפער בין הספרדים ילידי ישראל ובין אלה שנולדו בדאר
אל-איסלאם: 2.5 אחוזים לעומת 7.4 אחוזים. זה מצביע על כך שתנאי
החינוך והתנאים הכלכליים של יהודים היו טובים יותר בארצות ערב
מאשר בישראל, וזאת הסיבה שהדור שישראל גידלה מציג התדרדרות
כזאת. למעשה, הפער הוא רחב יותר אם ניקח בחשבון דוקטורים
ו-Ph.Ds ספרדים שהיגרו למערב במקום לישראל.
5. הזכרנו שאלה שנולדו בישראל לאב יליד פלסטינה היו בדרך כלל
אשכנזים, שהם צאצאיהם של מתיישבים אשכנזים שהיגרו מרוסיה
הצארית ומפולין. בני זמנם הספרדים בקושי הצליחו להיכנס למוסדות
לחינוך גבוה יותר (מלבד מספר קטן של ילדים ממשפחות עשירות).
כמו כן, הזכרנו כבר שמרביתם המכריע של הספרדים בפלסטינה בזמן
המנדט הבריטי לא סיימו אפילו את ההשכלה היסודית שלהם.
6. על סמך מה שחבר הכנסת אריה אליאב אמר, סביר מאוד להניח
שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השתדלה שהנתונים האלה ייראו יותר
חיוביים עבור הספרדים, ושהפרופורציות האמיתיות הן גרועות מכפי
שמתואר כאן.

עלינו להוסיף שבשנת 1984 נערך מפקד של בוגרי אוניברסיטאות
ומוסדות אחרים לחינוך גבוה בישראל, שהסתכם ב-205,700
(הפלסטינים מהווים 4.3 אחוזים ממספר זה, בעוד שהם מהווים 17
אחוזים מן האוכלוסייה).
עתה נבחן את שיעורי הבוגרים היהודים בישראל בשנת 1984 לפי מוצא
ולפי סוג התואר [44]:
ילידי ישראל לאב יליד ישראל (בעיקר אשכנזים): סך הכל - 6.4%,
תואר ראשון - 8.2%, תואר שני - 3.5%, תואר שלישי ומעלה - 2.8%
ילידי אירופה ואמריקה - אשכנזים (כלל): סך הכל - 79%, תואר
ראשון - 73.1%, תואר שני - 88.7%, תואר שלישי ומעלה - 90%
ילידי ישראל: סך הכל - 5.4%, תואר ראשון - 7.6%, תואר שני -
2% , תואר שלישי ומעלה - 0.5%
ילידי דאר אל-איסלאם: סך הכל - 9.2%, תואר ראשון - 11.1%, תואר
שני - 5.8%, תואר שלישי ומעלה - 6.7%
ילידי אסיה ואפריקה - ספרדים (כלל): סך הכל - 14.6%, תואר
ראשון - 18.7%, תואר שני - 7.8%, תואר שלישי ומעלה - 7.2%

בהקשר לנתונים למעלה יש לציין כדלקמן:
1. שיעורי האשכנזים בסה"כ הם: 85.4 אחוזים, 81.3 אחוזים, 92.2
אחוזים, 92.8 אחוזים, ואילו שיעורי הספרדים בסה"כ הם 14.6%
אחוזים, 18.7% אחוזים, 7.8 אחוזים ו-7.2 אחוזים.
2. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערבבה מין שבאינו מינו, כלומר היא
צירפה את בעלי התארים האוניברסיטאיים עם בעלי תארים ממוסדות
לא-אקדמיים, כמו מכללות לגננות ולמורים לבתי ספר יסודי, ישיבות
וכיוצא באלה, במטרה לצמצם למראית עין את הפער בין האשכנזים
והספרדים. אם הנתונים היו מדגישים את בעלי התארים
האוניברסיטאיים, הפער היה נראה הרבה יותר רחב, כפי שהוא
בפועל.
3. הלשכה מסווגת את האשכנזים שנולדו בישראל לאב שנולד בפלסטינה
בקטגוריה מיוחדת במטרה להוליך שולל את הקורא הזר ולאזן את
הפרופורציה הגבוהה של האשכנזים.
4. הפער התהומי בין ספרדים שנולדו בארצות המזרח התיכון לבין
ספרדים ילידי ישראל שגדלו ולמדו בבתי ספר ציוניים, תלוי
במדיניות אי-החינוך הקולוניאליסטית של ישראל.
5. שיעור הספרדים ילידי ישראל שקיבלו תואר שלישי הוא 0.5
אחוזים, ואילו בקרב האשכנזים מאותו הדור הוא 30.1 אחוזים; מספר
המסיימים תואר שני הוא 2 אחוזים לעומת 20.6 אחוזים; ובתואר
הראשון השיעורים הם 7.6 אחוזים לעומת 38.3 אחוזים - מה שמסתכם
ב-5.4 אחוזים לעומת 32.2 אחוזים. נתונים אלו שוב מוכיחים שהפער
הוא לא כתוצאה מה"נחשלות" של מדינות המזרח התיכון, הואיל ושתי
הקבוצות הללו נולדו בישראל ולמדו בבתי ספר ישראליים, ולמרות
זאת הפער גדול יותר ביניהן מאשר בין הוריהם שבאו ממדינות המזרח
התיכון ובין אלו שבאו מאירופה ואמריקה, דבר אשר מצביע על כך
שהקיטוב הולך ומחמיר מדור לדור.
6. הקיטוב נראה אפילו חמור יותר אם ניקח בחשבון את העלייה
במספר האוניברסיטאות הישראליות ואת מספר הסטודנטים הלומדים
בהם. ב-1948 המוסדות היחידים להשכלה גבוהה היו האוניברסיטה
העברית והטכניון בחיפה. האוניברסיטאות של תל-אביב, חיפה,
באר-שבע ובר-אילן נוסדו אחר כך; מספר הסטודנטים עלה מ-1,635
ב-1948 ל-52,780 ב-1976, אבל שיעור הספרדים נותר זניח, כפי
שהזכרנו כבר [45] (הוסף למשתנים האלה את העלייה במספר הספרדים
באוכלוסייה הכללית).
7. השיעורים שלעיל הם כלל-ארציים, אולם אם נתמקד במקומות
שהוקמו במיוחד כדי לספק למתיישבים האשכנזים כוח עבודה בזול,
כמו עיירות הפיתוח, המדיניות של אי-החינוך תופיע בכל כיעורה.
בעיירת הפיתוח שלומי, לדוגמה, שיעור בוגרי האוניברסיטה הוא רק
1 אחוז (נתון זה כולל את הילדים של המנהלים האשכנזיים); אולם
ביישוב האשכנזי סביון הוא 25.8 אחוזים וביישוב האשכנזי עומר
הוא 36 אחוזים [46]. נתונים מהלשכה המרכזית הסטטיסטיקה לשנת
1961 ולשנת 1976 מצביעים שהפער בין שתי הקבוצות הוכפל בסקטור
האקדמי, והפער בנושאים כמו מתמטיקה, מדע ורפואה העמיק רבות
[47]. במכון וייצמן למדע, שהוא הממסד הגבוה ביותר לחינוך
במדינה, כמעט אי אפשר למצוא לא-אשכנזים - ואותו הדבר חל על
המשרות האקדמיות באוניברסיטאות.

עקירת התרבות המזרח תיכונית מבית-הספר
הרשויות הישראליות מפעילות מדיניות של דיכוי תרבותי כלפי
הספרדים, לא רק בתוכניות הלימודים בבית הספר אלא בכל תחומי
החיים, כמו הרדיו והטלוויזיה, הספרות, התיאטרון וכיוצא באלה.
התקשורת מציגה את הספרדים כ"פרימיטיביים" שאין להם תרבות בעלת
ערך, ומנסה לחסל את זהותם המזרח תיכונית. ישנה רק שעה אחת
בשבוע של תרבות ספרדית ברדיו. הערוץ השני מקדיש 11 אחוזים מזמן
השידור שלו למורשתם של הקהילות הישראליות השונות [48].
יהודי העולם הערבי היו בעלי מוניטין בכישוריהם המוזיקליים, והם
גיבשו חלק גדול מן הזירה המוזיקלית העיראקית. הם היו אחדים מן
הזמרים הטובים ביותר בסגנונות המקומיים. בספרו, "הזמרים
הבגדאדים והמאקאם העיראקי" (1964), אלחנפי הזכיר 188 זמרים,
ש-21 מהם היו יהודים, כמו יוסוף חורש, ששון זערור ומשה סולימן.
יהודים עיראקים הרכיבו תזמורות; עזרא הארון היה מפורסם במיוחד,
והוא ניגן בעוד למלך פייסל. המלך אמר לו פעם: "גרמת לי אושר רב
שמעודי לא היה לי, בני." אחרי כן ראש הטקס של המלך אמר: "אתה
מאיר את עיראק בשלמותה עם המוזיקה שלך." באירוע אחר נתנו לו
קערית מלאה דינרי זהב עבאסים מתקופת שלטונו של הרון אלרשיד.
בכל דינר היה טבוע שם האל ושרשרת זהב חוברה אליו - אבל עזרא
הארון הסתפק רק בדינר זהב אחד. עזרא שר יצירות של שני מלחינים
יהודיים, אברהם ויצחק אל מוסלי. הוא גם נטל חלק חשוב בהופעה
באירוע מוזיקלי שנערך במצרים תחת חסותו של המלך פאוד ב-1932.
לאחר שהיגר לישראל חייו מלאו עצב, עבודת פרך ורעב [49]. המשורר
היהודי המרוקאי, ארז ביטון, אמר שהזמרת היהודית המרוקאית, זהרה
אלפסיה, שרה למלך מוחמד ה-5 ברבאט. הוא סיפר כיצד החיילים היו
נלחמים בסכינים בשביל הזדמנות לשמוע אותה בכל פעם שהיא שרה.
הוא אמר שהיא נמצאת כיום במחנה מעבר באשקלון, על יד לשכת
הרווחה, במצב של עוני והשפלה [50].
זה היה גורלם של מרבית האמנים היהודים מהעולם האיסלאמי. האמנות
דעכה איתם במחנות הציונים. מצב זה נמשך אל תוך שנות השבעים,
כאשר הקהילה הספרדית התחילה לחשוב על המורשת התרבותית של עצמה
תוך הבעת ספק בממסד התרבותי הציוני. החיפוש אחר השורשים שלהם
התעורר עם הופעת תנועת הפנתרים השחורים.
ההדחקה התרבותית נמשכה תחת מסווה של "אינטגרציה גזעית". דוד בן
גוריון, ראש הממשלה הישראלי הראשון, אמר: "כיוון הממשלה הוא
להשריש את המהגר התימני עם ערכים ישראליים עד לנקודה שבה הוא
ישכח מאין הוא בא... [51]"
שמואל רקאנטי, אחד מחברי הכנסת הספרדים הראשונים, מתח ביקורת
על הרעיון של "אינטגרציה" במאמר. "משמעותו האמיתית היא השמדת
התרבות והמסורת הספרדית וכפייתה של התרבות האשכנזית... אני
אחוז בחילה מהכניעות ומהניהיליזם הרוחני והחברתי. זה מרגיז
אותי. אנו חייבים לדחות את הדעות המשחיתות האלה ולהטיח ביקורת
באלו המשפילים אותנו בשעה שהם כופים עלינו גנרלים ופטרונים."
רקאנטי מאמין שהדרך היחידה לפתור את הבעיה הזאת היא "לא בדרך
של אינטגרציה אלא על ידי טיפוח שתי התרבויות. לתרבות הספרדית
חייב להיות מעמד מרומם בקרב אנשים [52]." חבר הכנסת התימני,
זכריה גלוסקא, דרש יותר זמן אוויר ברדיו למוסיקה תימנית, וטען
ש"מומחים" אשכנזים עורכים את התוכניות התימניות ברדיו והוסיף
שהן היו מגוחכות [53].
ביולי 1979, זבולון המר, שר החינוך, כינס פגישה מיוחדת של
המועצה הציבורית לחינוך ולתרבות בכדי לבחון את הפער התרבותי
והחברתי בישראל. חיים שירן, משידורי הטלוויזיה החינוכית, הודה
שהספרדים נמצאים תחת הדחקה תרבותית, וכתוצאה מכך, במשך שלושים
השנים האחרונות, הספרדים מאבדים את כבודם העצמי. ד"ר גבריאל בן
שמחון, ממוצא מרוקאי, דיווח ש"התקשורת הישראלית איננה משדרת
מוסיקה לספרדים. המוסיקה שלהם עוברת מיד ליד בקלטות. בשל כך הם
חשים מתוסכלים." זיוה לבליך טענה שישראל איננה מנצלת את
האוצרות המוסיקליים הסמויים של הספרדים. ניסים יהושע, האחראי
על התרבות הספרדית במשרד החינוך, אמר שישנם אנשים רבים
המאמינים שלספרדים לא הייתה תרבות אלא פולקלור (זוהי הדעה
המקובלת ביותר בין "אינטלקטואלים" אשכנזים), והוא קרא לתרבות
האשכנזית והספרדית להתאחד.
פרופסור דוד אלעזר הדגיש שהאשכנזים רצו שהספרדים ינהגו לפי
התרבות שלהם אבל לא היה צידוק לטענה הזאת [54]. במאמר ב"הארץ"
[55], פרופסור שמעון שמיר הסביר שהחברה הישראלית (קרי,
האשכנזית) לא התירה לספרדים להיות חלק מהעילית השלטת. הפרופסור
אמר בנוגע ליחסים הישראליים-מצריים ש"החברה האשכנזית מטילה ספק
בנאמנותם של הספרדים כאשר הגבולות לעולם הערבי פתוחים." הוא
הוסיף שהאשכנזים, שהם בעלי דעות קדומות נגד המזרח התיכון ונגד
תרבותו, חוששים מהתקדמות הספרדים, והוא ציטט את דעותיהם של בן
גוריון ושל ז'בוטינסקי (ראה פרק שמיני). את דעותיו של שמיר
ניתן לנסח אחרת, כך שנאמר שאילו בקרב הספרדים היו נוהגים לפי
התרבות המזרח תיכונית, הם היו מפנים עורף לאשכנזים אם היה שלום
וגבולות פתוחים.
בשיחה עם לאה ענבל, כתבת של "הארץ" [56], בן שמחון אמר כי על
מנת לסיים את לימודיו היה עליו להשיל מעליו את התרבות הספרדית
ולהשתלב לתוך חיים אשכנזיים. בן שמחון נולד במרוקו והיגר
לישראל עם משפחתו כשהיה בן 9. הוא היה אחד מהמרוקאים המעטים
שגבר על כל המכשולים וסיים את לימודיו בירושלים. לאחר מכן הוא
למד תיאטרון וקולנוע בסורבון. כיום הוא מחנך באגף האמנות
באוניברסיטת תל-אביב. בן שמחון אישר שהמשפחה שלו היגרה מטעמים
דתיים. אביו האמין שמלאכים ירחפו סביבו כשהוא יגיע לארץ הקודש.
הוא פתאום גילה שהוא ומשפחתו סובלים מעוני ומתקיימים בתוך הבוץ
והצפיפות של מחנה "שער העלייה". אם כי מצב המשפחה השתפר במהלך
שלושים השנים האחרונות, אביו של בן שמחון אומר: "היינו עשירים
שם במרוקו, כי הרגשנו עשירים. כאן אנחנו מרגישים עניים בגלל
שמעליבים אותנו." בן שמחון הודה שרוב חייו הוא נאלץ לחקות את
האשכנזים ולהתכחש לזהותו. הוא נזכר בבדיחה שהייתה מקובלת אצל
האשכנזים: כאשר שואלים אותו מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה
גדול, ילד ספרדי אומר "אשכנזי". בן שמחון הוסיף שבמרוקו הנשים
היהודיות האמינו שכל אחד ואחד מעשרת הילדים שלהם יכול להיות
המשיח. בישראל, לעומת זאת, סופם של הילדים הללו היה בבית
הסוהר. הוא הוסיף שאחיו והוא נולדו במרוקו, ולכן הם יכלו לסיים
את לימודיהם האוניברסיטאיים. שאר אחיו ואחיותיו נולדו בישראל,
ולא הצליחו באותה מידה. הם הפכו לפועלים. בן שמחון מספר שכאשר
הוא ושלושים ותשעה מרוקאים אקדמאיים אחרים נפגשו עם יגאל אלון
בכדי לדון בסוגייה העדתית, אלון אמר: "עצם הנוכחות של ארבעים
בוגרים מרוקאיים שיושבים פה איתי במשרדי מצביעה על הישג כלשהו
- התקדמנו במדינה הזאת." בן שמחון השיב לכך: "בוודאי שזה
משמעותי שמתוך ארבעים האקדמאיים, רק אחד הלך לבית ספר בישראל.
השאר הלכו לבתי ספר בחוץ לארץ." למרות שהוא קיבל את התואר שלו
בישראל, בן שמחון אומר שהוא אינו טיפוסי לקהילה המרוקאית, אלא
חריג ואפילו 'נס'. הוא גדל נתון במאבק והוא מדגיש ש"המדינה
הזאת לא נתנה לי דבר." כשהוא עשה את שירות החובה הצבאי שלו,
הוא הצטרף לחטיבת צנחנים שהייתה מורכבת מקיבוצניקים מתוך כוונה
להיות חלק מהם, אבל הם בודדו אותו. הוא הוסיף שהקיבוצניקים הם
הסמל של הגזענות, בדרכים שונות. הם אטומים לחלוטין מכל אחד
שהוא שונה. כשהוא הלך לאוניברסיטת ירושלים הוא התחיל לעבוד
כפועל כדי לשלם את שכר הלימוד וגר במחנה צבאי נטוש שניתן
לאוניברסיטה. בן שמחון, בכל אופן, היה הסטודנט היחיד ששכן שם.
הוא מאמין שהספרדים עכשיו מבינים שהם חייבים להתארגן כדי
להתנגד לכוחות שאינם מייצגים אותם. הוא הדגיש את הבאות: "אתם
חייבים להקים אופוזיציה מאורגנת, שמוכנה להילחם - כוח שמתוך
זכות הוא שלכם." בן שמחון תיאר את הדיכוי התרבותי נגד הספרדים
כ"ניהיליזם תרבותי", והזכיר שהוא לא למד כלום על ההיסטוריה של
עצמו כשהוא היה בבית הספר. "הם פשוט מחקו את הזהות התרבותית
שלך, לא הייתה לך זכות קיום - לפי השקפתם... תוכניות המוסיקה
והתרבות המשודרות בתקשורת הישראלית כולן זרות לי ולמרבית
הספרדים." מחזהו של בן שמחון הנקרא "מלך מרוקאי", אודות הגירתם
של היהודים ממרוקו, מתאר קהילה יהודית במרוקו שנאמר לה שהמשיח
היהודי הנכסף הופיע ובא לעזור להם להגיע לירושלים כדי להקים את
מלכות השמים על הארץ. מאחר שהאגדה מנבאת שהם יעופו לירושלים
רכובים על עננים, הם עלו על גגות בתיהם וקפצו כדי לרכב על
העננים - אך נפלו אל מותם! המחבר מרמז בכך שההגירה של המרוקאים
לישראל הייתה התאבדות המונית. לאחר מאמצים רבים, בן שמחון
הצליח להפיק את המחזה בישראל, אם כי בכמה שינויים שהפכו אותו
ליותר מתקבל על הדעת. (ביולי 1989, בן שמחון לקח חלק פעיל בכנס
בטולדו בין אינטלקטואלים ספרדים ואש"ף.)
בדיון מיוחד שאורגן על ידי הסוכנות היהודית בכפר המכבייה, אשר
עידן (ממוצא טוניסאי), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב,
קבע: "הבעיה היא שהמתנחלים האירופאים באו לארץ הזאת והכריזו
שהתרבות שלה תהיה אשכנזית. השוויון יושג רק אם הספרדים ישיגו
שליטה על המשאבים הפיננסיים של המדינה ושל ההסתדרות". לאחר
אמירה זו, הוא הפך למובטל. שלמה צדוק אמר: "מוטי גור, הרמטכ"ל
לשעבר, ירה את יריית הפתיחה כשאמר "אנחנו נדפוק את הספרדים כמו
שדפקנו את הערבים"."
גם ד"ר גבריאל בן שמחון הנ"ל השתתף בדיון, והוא אמר: "אנחנו
חיים בגלות תרבותית. הם שינו את התרבות שלנו בלי לגלות לנו."
חיים סירן, מומחה לתיאטרון, הוסיף שקיימת אפליה בתיאטרון וקשה
היה להפיק מחזה העוסק בבעיות הספרדים. הוא ציין שבתפקידו
בטלוויזיה הישראלית הוא היה צריך להיאבק כדי שיעסיקו ספרדים
[57].
בראיון עם כתב של "זו הדרך" [58], הזמר המרוקאי שלמה בר אמר:
"אני רוצה ללמד את בני ערבית כדי שהוא יוכל לדבר עם שכנינו
הערבים ולבנות גשר לשלום." בר הרכיב להקה של זמרים מרוקאים,
הנקראת "הברירה הטבעית", כדי להשיב לחיים את המוסיקה הערבית
בקרב הספרדים. הוא אמר כי מאז שהגיע ממרוקו הוא חי בעוני
ובקיפוח תרבותי. כל הזמן לעגו לו בגלל שהוא מרוקאי ונתנו לו
להרגיש נחות. הוא הוסיף שהוריו היו כל כך תמימים שהם לא היו
מודעים למקומם השפל בחברה, והוא לא היה יכול להסביר להם את זה.
הוא אמר ש-95 אחוזים מהאסירים בבתי הסוהר היו מרוקאים בגלל
התנאים החברתיים הקיימים, ושהיהודים במרוקו לא היו קורבנות של
טבח כלשהו מידיהם של המוסלמים, וששכניהם המוסלמים במרוקו תמיד
נהגו בכבוד והתפללו ליד קבריהם של צדיקים יהודים [59].
בעקבות הקיצוצים בתקציב החינוך, כמה ספרדים דרשו לבטל את
הסובסידיות לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. העיתונאי, נתן
דונביץ, התנגד לאמירה זו ש"אנחנו מוכרחים למצוא תחליף למוזיקה
המערבית כך שגם המזרחים יוכלו לאהוב אותה." מצד שני, הוא לא
הציע להקים תזמורת למוזיקה ערבית [60].

סופו של כתב היד העברי-ספרדי
כצעד לקראת "האחדות הלאומית", הממסד החרים את כתב היד העברי
העתיק שהשתמשו בו הספרדים במשך מאות שנים וכפה את השימוש בכתב
היד העברי האשכנזי. זה היה מעשה אכזרי נוסף, היות ומרבית
התיעודים והתמלילים העבריים והעבודות שנכתבו בערבית בידי
משכילים ספרדים נכתבו בכתב יד עברי-מזרחי זה. הספרדים השתמשו
בכתב יד זה כשהם כתבו מכתבים, יומנים ודוחות בערבית, נוסף על
השימוש בכתב היד הערבי.

הגייה לא נכונה של העברית
עברית היא שפה שמית שהתפתחה במזרח התיכון והייתה מדוברת בפיהם
של האבות, אברהם, יצחק ויעקב, וכן בפי הנביא משה, דוד המלך
ושלמה, ומאוחר יותר בפיו של רופאו האישי של סאלאדין - הרמב"ם.
מבטא אותיות האלף בית בעברית מקביל לפיכך לאותיות האלף בית של
הערבית. הספרדים שחיו במזרח התיכון ביטאו אותן כך משחר
ההיסטוריה. האשכנזים, לעומת זאת, בהיותם אירופאיים, אינם
יכולים לבטא 50 אחוזים מן העיצורים העבריים בצורה נכונה. בכל
אופן, הביטוי הנכון עוות והם מבטאים ה"א כמו חי"ת, הרי"ש
מגולגלת כמו הרי"ש הצרפתית, העי"ן הגרונית כמו עיצור וכן הלאה.
הם שמרו על היגויים לא נכונים אלה והתרברבו בהם כחלק מן הזהות
האירופאית שלהם, וצחקו על הספרדים שמבטאים את האותיות בצורה
הנכונה.
ילדים ספרדים רבים, בהתאם לכך, התחילו ללמוד לחקות את המבטאים
של מוריהם האשכנזים כדי להימנע מכך שיצחקו עליהם, בעוד שאחרים
השתמשו במבטאים אשכנזים כדי להסתיר את מוצאם ולהתגבר על האפליה
בשוק העבודה. אולם מאז הופעתם של "הפנתרים השחורים" בשנות
השבעים, שמירה על המבטא המקורי הפכה להיות מקובלת.

הכחדתם של סופרים ומשוררים ספרדים
התשובה לשאלה היכן הסופרים והמשוררים הספרדים שהיגרו לישראל
היא שישראל השמידה אותם מבחינה תרבותית.
אווירה של גזענות ציונית לאומנית נגד הערבים ונגד כל דבר ערבי
אילצה את הסופרים ואת המשוררים הללו לחדול מיצירה נוספת. בנוסף
לכך, יש לזכור, שאין זה קל לצאצאיהם, שנולדו וגדלו בישראל,
ללמוד ערבית; מרבית הדור הצעיר אינו יכול לקרוא ערבית, אפילו
אם הם דוברים אותה בבית. לכן אנשים מעטים קוראים ערבית, ונגרם
קושי במידה הולכת וגוברת להוציא ספר לאור בערבית. סופרים אחדים
התרגלו לכתיבה בעברית, כולל סמי מיכאל. העיראקי סמיר נקש הוא
היחידי שהתעקש לכתוב את עבודותיו בערבית; היה זה הוא שהצהיר:
"אני עדיין מכבד את עצמי כעיראקי." נקש תיאר בעבודותיו את
תהפוכות ההגירה הספרדית כ"קטסטרופה" שמנעה ממנו להשתקע מחדש
בישראל לאחר שנעקר בשרירותיות מעיראק. "הארץ" תיאר את נקש
כ"אדם עם תסביך" [61]: "הוא יהודי שחי במדינה יהודית, אבל הוא
כותב בערבית." אליבא דאשכנזים, זה מהווה "תסביך", היות והם
מסרבים להודות באמת היסטורית - שהספרדים הם חלק בלתי נפרד
מהתרבות הערבית. עלינו להזכיר, כי מהגרים אשכנזים מרוסייה
הסובייטית ממשיכים ליצור עבודות ספרותיות ברוסית, אבל זה לא
תואר על ידי "הארץ" כ"תסביך"!
שורש הבעיה הוא בכך שהמתיישבים האשכנזים ניסו, ועדיין מנסים,
לבנות מסך ברזל, לנתק את הספרדים ממולדתם התרבותית. מאות אלפי
אשכנזים ביקרו שוב במדינות מוצאם ואף אחד לא האשים אותם
בבגידה, ואילו כאשר ספרדי אחד מעיראק, נאווי, ניסה לחזור
לעיראק, הוא נעצר לאחר מכן והיה כלוא בישראל במשך חמש שנים,
פשוט בגלל שהוא ניסה לבקר במקום הולדתו - בגדאד.

התעלמות מהסופרים הספרדים בחוץ לארץ
התקשורת הישראלית ותוכניות הלימודים בבתי הספר אינם מתעלמים רק
מהמורשת התרבותית הספרדית, אלא גם מסופרים, ממשכילים וממשוררים
ספרדים אשר חיים עתה מחוץ לישראל. כיום ישראל האשכנזית משבחת
כל סופר אשכנזי או אינטלקטואל שחי באירופה או באמריקה ותובעת
זכות עליו אפילו אם הוא מרחיק את עצמו מן הציונות.
העיתונאי בני ציפר כתב ב"הארץ" על האינטלקטואלים הספרדים שמחוץ
לישראל [62]. הוא ציין שהייתה זו צרפת, ולא ישראל, שארגנה
שירותי הנצחה לאחר מותו של אלברט כהן, הספרדי היווני שנחשב
לאחד הסופרים הגדולים של המאה הזאת. הרומנים הצרפתיים
הפופולריים שלו פורסמו בכל העולם ותורגמו לשפות שונות. ציפר
טען שהסופר הזה ייצג את התרבות הספרדית אשר ישראל התעלמה ממנה.
הוא הוסיף שצרפת קלטה את כל העבודות הספרותיות והאמנותיות
שאינטלקטואלים ספרדים יצרו - בדיוק אותם האנשים אשר בישראל
התייחסו אליהם בתיעוב כאל "הקהילות המזרחיות". הוא הזכיר אחדים
מן הסופרים, כמו פטריק מודינאנו, אדמונד זבאס (ממוצא מצרי),
שהוא משורר מפורסם כיום בצרפת, ודרידה אלג'זיירי המציגה
פילוסופיה צרפתית מודרנית. עלינו להזכיר גם את אליאס קנטי שלא
היה מוכר בישראל עד שזכה בפרס נובל, ומייד לאחר מכן "הארץ"
פרסם עליו מאמר. אם כי קנטי איננו ציוני, מרבית המאמר עליו עסק
ב"מאבקה של תנועת הציונות בבולגריה".
הצעירים הספרדים בישראל כמעט ואינם יודעים דבר מן ההיסטוריה או
מן התרבות שלהם. השליטים הציונים יודעים היטב, שמי שיש לו ידע
על תרבותו יכול לפתח את זהותו, ושמי שיש לו זהות יכול לעצב את
עתידו. למרות זאת, תקריות האפליה, שעימן מתעמת הספרדי, מן
העריסה ועד לקבר, עוזרות לו ליצור את זהותו. אל לנו לשכוח גם
שהוא מוקף ב-160 מיליון ערבים הגאים במורשת שלהם.

תוצאות מדיניות אי-החינוך והדיכוי התרבותי
1. כשלון נרחב ובערות בבית הספר. האנתרופולוג האמריקאי
ארנולד לואיס כתב מחקר חשוב על הנושא הזה בשם "כוחו של הצער
והחינוך" (1979), שבו הוא קבע ששליש מתלמידי בתי הספר היסודיים
לומדים בבתי ספר "מתקנים" או "טעוני טיפוח". לפי המילון
הציוני-אשכנזי, ביטויים אלה מכוונים ל"ספרדים". מתוך 287
תלמידים שנכללו במחקר, היו רק 22 תלמידים אשכנזים. לואיס אמר
ש-25 אחוזים מן המורים לא היו בעלי כישורים בנושאים שהם
מלמדים. המורה לאנגלית יכלה לדבר רק כמה מילים באנגלית,
והמורים ניסו לשכנע את לואיס ש"התלמידים האלה" גדלו בתוך תרבות
"פרימיטיבית", ושזו הסיבה לכך שהשכל ושהמוטיבציה שלהם חלשים.
לואיס אישר שהמשרד מינה מורים שאינם ברמה הדרושה מתוך אמונה זו
- ש"התלמידים האלה" לא צריכים מורים מעולים. המפקח הממשלתי
מינה אישה ללמד אנגלית, לדוגמה, לאחר שהיא נכשלה בבתי ספר
אחרים. כשהוא נשאל על כך על ידי לואיס, המפקח השיב: "האמת היא
שהתלמידים הללו לא צריכים ללמוד אנגלית מכיוון שכולם הולכים
לעבוד בעבודות פשוטות [63]."
משרד החינוך פרסם את תוצאות המחקר האלה, שעליהן דיווחה במאמר
נילי מנדלר [64]. בדו"ח נאמר ש-40 אחוזים מבני גילאי התשע
משכונות המצוקה נכשלו בקריאה, בכתיבה ובחשבון, בעוד שהכישלון
הלאומי הממוצע היה 14.3 אחוזים. המחקר אישש את הטענה שהתלמידים
שנכשלו אינם יודעים אפילו כמה מילים בסיסיות. אולם שיעור
הכישלון באיזורים אחדים הוא 20-25 אחוזים, וזאת עקב כך שבכיתות
אלה יש רק 20 תלמידים. מנהל "הגימנסיה הרצליה" בתל-אביב, ד"ר
כרמי יוגב, אמר ש-80 אחוזים מהתלמידים הספרדים, שסיימו את
ההשכלה היסודית שלהם בשכונת המצוקה "התקווה", אינם יודעים
לקרוא או לכתוב. הם אינם יודעים את כל האלף-בית ויש להם תפיסה
מינימלית של השפה. בעיירות הפיתוח, 60-70 אחוזים מהילדים
מסווגים כטעוני טיפוח [65].
"זו הדרך" מצטט את יצחק קדמון, יושב ראש ארגון העובדים
הסוציאליים, המדווח [66] ש-14,000 אנאלפביתים הצטרפו לצבא
במהלך שלוש השנים הקודמות. הוא גם דיווח שהאסירים בכלא עולים
למדינה 180,000 לירות בשנה, בעוד שהטיפול בעבריינות נוער עולה
הרבה פחות מכך: בערך 10,000.
בשל הרמה הנמוכה של החינוך הזמין לספרדים באיזורי שכונות
המצוקה ובעיירות הפיתוח, כמה משפחות התחילו לשלוח את ילדיהם
לפנימיות. אלה הם על פי רוב בתי ספר דתיים, חקלאיים, מקצועיים
או צבאיים. מספר תלמידי הפנימיות בני 13 עד 18 הוא בין 15 ל-20
אחוזים מאוכלוסיית בית הספר. הוועדה הציבורית להגנת החינוך
הספרדי ערכה מחקר, שהראה שרמת החינוך בפנימיות אלה איננה טובה
יותר מאשר בבתי הספר של איזורי שכונות העוני. זה אומר שהילד
בפנימיות מורחק באופן פיזי ממשפחתו, עם הנזק הפסיכולוגי כתוצאה
מכך, אבל הוא איננו מקבל חינוך טוב יותר בתמורה [67]. נוסף
לנזק הפסיכולוגי, הפנימיות הצליחו לנתק את התלמידים מסביבתם
התרבותית, ולהשריש בהם קיצוניות שהיא דתית או פוליטית, או
שתיהן גם יחד. בישיבות "דגל התורה, למשל, הם חייבים לדבר
יידיש.
בבתי הספר האשכנזיים, רמת החינוך נשארה גבוהה למרות הקיצוצים.
בתי ספר אלו החלו לשלם למורים מקצועיים, כמו למתמטיקה או
למדעים, פי שלוש יותר מלמורים אחרים. מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר
שושני, מודע לכך, אבל הצהיר שזהו "רע הכרחי". אחת הפעולות
המושחתות ביותר היא לשלם למורה עבור שעתיים או שלוש כשהוא מלמד
בפועל רק שעה. ההורים גם התחילו לשלם תשלומי חוץ, כך שהילדים
שלהם יוכלו ללמוד נושאים שאינם במערכת, דבר שאותו ארגון המורים
האשכנזי שמר בשקט במידה ניכרת. ההוראה בבתי הספר הממשלתיים
לפיכך התחלקה לשני חלקים - אחד לעשירים ואחד לעניים. נורית
דוברת, העיתונאית שפרסמה את העובדות הללו [68], ציינה שאת
התופעה הזאת, המכונה "חינוך אפור", ניתן למצוא גם בשירותי
הבריאות, שם היא נקראת "בריאות שחורה". נחמן רז מקיבוץ גבע,
יושב ראש הוועדה הפרלמנטרית לחינוך, הודה שתופעה זו מסמלת את
"פשיטת הרגל של החינוך" [69].
הפלסטינים עושים טעות חמורה כשהם משווים את הרמה של החינוך
הערבי עם הרמה הממוצעת של החינוך היהודי בכדי להדגיש את הפער
העולה ממדיניות האפליה [70]. אם הם היו עושים השוואה בין בתי
הספר שלהם ובתי הספר האשכנזים (בקיבוצים ובפרברים האשכנזיים
לדוגמה), הם היו מוצאים שהפער האמיתי הוא גדול הרבה יותר ממה
שהם יכולים לתאר לעצמם. הם עושים את אותה טעות כאשר הם משווים
את התנאים הכלכליים שלהם עם הממוצע של האוכלוסייה היהודית
הכללית. זה לא מעודד מאבק משותף עם הספרדים.
2. התדרדרות המבנים והציוד של בית הספר. לאחר שהממשלה הכריזה
על תקופת-דחייה לבניית מבני בתי ספר חדשים או כיתות נוספות,
כמה מן המורים נאלצו לערוך שיעורים בתוך מקלטים נגד מתקפה
אווירית ובתוך רפתות. עקב קיצוצים בתקציב החינוך, הממשלה
הרחיקה פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ובתי הספר הספרדיים
והפלסטינים היו הקורבנות הראשונים. בו זמנית, מאז 1967 הממשלה
בזבזה סכומים אדירים על בניית בתי ספר חדשים וקנתה את הציוד
החדיש ביותר עבור ההתיישבויות האשכנזיות בשטחים הערביים
הכבושים. ביישובים האלה ישנם 5-8 תלמידים בכיתות בית הספר, על
חשבונם של הכיתות הצפופות ביותר בבתי הספר הספרדיים והפלסטינים
[71].
3. עלייה במספר הבנים והבנות שאינם הולכים לבית הספר ואף לא
עובדים. במוסררה ילדים אלה מהווים עד 19 אחוזים מהדור החדש.
ניסים גאון, יושב ראש ארגון הספרדים העולמי, אמר שמספרם של
הילדים הללו בגילאים 14-17 בלבד הגיע ליותר מ-25,000, כאשר 60
אחוזים מהילדים הספרדים משתמטים מבית הספר ו-70 אחוזים
מעברייני הנוער בארץ באים מן הקהילות הללו [72].
4. הכשרה נמוכה בקרב הציבור הספרדי. מדיניות האי-חינוך
הובילה למצב שבו הציבור הספרדי נשאר בסוף ללא השכלה וללא הכשרה
מקצועית, וזה בתורו מוביל להתפשטות האבטלה, ומשם לעוני. מצב זה
אפשר להפוך את מרבית הספרדים לפועלים לא-מקצועיים.
5. התפשטות עבריינות הנוער, הפשע וההתמכרות לסמים. תופעה זו
שכיחה במיוחד בקרב הצעירים שאינם לומדים ואף לא עובדים, אבל
שכיחות התופעה הזו מדאיגה גם בבתי ספר תיכון ובצבא. מקורות
משטרתיים קובעים ש-50 אחוזים מתלמידי בתי הספר התיכון השתמשו
בחשיש, ושמנהלי בת הספרי מעלימים עין ואינם משתפים פעולה עם
המשטרה בכדי למגר את התופעה [73]. דו"ח של משרד הרווחה על
עבריינות נוער קובע, שעברייני נוער ספרדים מהווים 92.9 אחוזים
מכלל העבריינים החוזרים [74].
6. הרחקה, ייאוש וניכור ממדינת ישראל מצד אחד, ואובדן הזהות
הספרדית בקרב רוב הקהילה מצד שני. אולם, מחאותיהם של "הפנתרים
השחורים" עוררו רבים לנסות ולהחזיר לעצמם את תרבותם ואת זהותם
(ראה פרק אחרון).
אליאב מסביר היטב תהליך זה: "הם אומרים לך, מילדותך והלאה,
שיצאת ממקום של חשיכה ושל ריק, שהרקע שלך היה פרימיטיבי
לחלוטין, ואומרים לך את זה לעתים קרובות כל כך שבסוף אתה מאמין
לזה. ישנו רק צעד אחד שאתה יכול לקחת, והוא לשנוא את המשפחה
שלך ואת המדינה שממנה באת ולהתבייש בשורשים שלך. אבל בשלב הבא,
אתה מתחיל לשנוא את אלה שגרמו לך להאמין בכך ואת מי ששונא
אותך, ואתה מתחיל לשאול שאלות על עצמך - האם הכל אינו רק אוסף
של שקרים? [75]"
צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת, מנהיג "הפנתרים השחורים", אמר ש-90
אחוזים מהנמצאים בבתי הסוהר הצבאיים הם ספרדים: "הם סירבו
לעשות שירות חובה בגלל הגזענות [76]."

הערות:
1. הארץ, 11 בינואר, 1980.
2. זו הדרך, 14 במאי 1980 ו-25 ביוני 1980.
3. שבט ועם, 1958.
4. שבט ועם, א. עבאס, 1958, וד"ר סמילנסקי, מגמות, יולי 1957,
וראה פרק חמישי.
5. הטיימס, 24 בדצמבר 1985.
6. זו הדרך, 13 בפברואר 1980.
7. הארץ, 27 במאי 1982.
8. זו הדרך, 16 באוקטובר 1985.
9. הארץ, 10 ביולי 1987.
10. ראה שם, 16 באפריל 1987.
11. שבט ועם, 1958.
12. אברהם חלפון, שבט ועם, 1954.
13. שבט ועם, 1958.
14. שבט ועם, 1958.
15. כיתות ללימוד עברית לעולים חדשים.
16. ראה שם.
17. שבט ועם, א. עבאס, 1958.
18. ראה שם.
19. שבט ועם, 1960.
20. שבט ועם, 1959.
21. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1978.
22. משרד החינוך והתרבות, 1976.
23. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
24. ראה שם.
25. ראה שם.
26. מגמות, יולי 1957.
27. שבט ועם, 1973.
28. שבט ועם, 1959.
29. שבט ועם, 1958.
30. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
31. מוסף הארץ, 22 במאי 1981.
32. זמנים מודרניים, 20.
34. ראה שם, 21.
35. מאז שנות השבעים נכפו מבחני מנת המשכל על הנכנסים
לאוניברסיטה ועל המתגייסים לצבא.
36. זו הדרך, 5 באפריל 1982, מבוסס על נתונים רשמיים.
37. עיתונות ישראלית.
38. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ישראל, פרסום רשמי בשנת 1971,
בשנת 1974 ובשנת 1976.
39. סגן שר החינוך, דו"ח ממשלתי על הנוער הספרדי, 1972.
40. סמוחה, 1978, עמ' 160 ו-161.
41. זמנים מודרניים, 26.
42. ראה שם, 26-29.
43. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השנתון הסטטיסטי לישראל, 1980,
עמ' 605.
44. השנתון הסטטיסטי לישראל, 1986, עמ' 608.
45. זמנים מודרניים, 130.
46. נתוני משרד החינוך 1981, ומפקד האוכלוסין 1983.
47. ראה שם, סדרה מיוחדת 418, טבלה 19.
48. שבט ועם, 1958.
49. שבט ועם, 1960.
50. מנחה מרוקאית, 29.
51. פרוטוקול הכנסת, כרך 8, עמ' 1102, מיום 14 בפברואר 1951.
52. שבט ועם, 1954.
53. פרוטוקול הכנסת, 1949.
54. הארץ, 20 ביולי 1979.
55. שישה באפריל 1980.
56. עשרים ושמונה במאי 1980.
57. הארץ, 25 בספטמבר 1981.
58. שלושה בפברואר 1982.
59. ראה שם.
60. הארץ, 16 באפריל 1982.
61. שישה עשר במאי 1986.
62. שישה בנובמבר 1981.
63. זו הדרך, 29 במאי 1985.
64. הארץ, 10 ביוני 1983.
65. סבירבקי ושושן, 1985, עמ' 27.
66. שניים באפריל 1980.
67. חדשות הל"ה, מספר 7, אפריל 1987.
68. מעריב, 16 במרץ 1987.
69. ראה שם.
70. אל-מירסאד, 1 ביולי 1987.
71. זו הדרך, 20 באפריל 1983.
72. הארץ, 4 באפריל 1980.
73. הארץ, 14 במאי 1982.
74. הארץ, 31 באוקטובר 1975.
75. זמנים מודרניים, 21 ו-22.
76. זו הדרך, 7 בינואר 1981.

פרק שמיני - תירוצים לאפליה

מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש"העם" הישראלי נחלק באופן
גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים - כלומר למעמד
המורכב מאשכנזים המהווה את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (ושל
הפלסטינים). התחלקות זו משתרעת גם אל תחום התרבות, עם התרבות
האשכנזית/המזרח אירופאית מצד אחד, והספרדית/המזרח תיכונית מצד
שני.
האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות
הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק
בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים ונגד הערבים ככלל,
ולא רק הפוליטיקאים מסבירים זאת כך אלא גם העיתונאים,
הסוציולוגים ומרבית האשכנזים. אפילו אם יש למפלגות הציוניות
השונות טקטיקות שונות, כולן מביעות את אותן ההשקפות בדיוק,
אפילו השמאל הלא-ציוני והאנטי-ציונים המושבעים.

השקפותיהם של המנהיגים הפוליטיים
הרצל, מייסד הציונות הפוליטית: "הציונות תהיה המאחז של
התרבות האירופאית נגד הברבריות האוריינטלית [1]." על בסיס
נקודת מבט זו, התגבשו דעות נוקשות וננקטו צעדים אכזריים נגד
הפלסטינים ונגד הערבים בכלל, ובאותה מידה נגד הספרדים, שראו
בהם חלק מן "הברבריות המזרחית".

ז'בוטינסקי, ה"גורו" של הרביזיוניזם הציוני-ימני, של האצ"ל
ושל כנופיית שטרן, של מפלגת חירות ושל חזית הליכוד: "ליהודים,
תודה לאל, אין שום דבר במשותף עם המזרח. אנו חייבים למגר כל
עקבות של רוח מזרחית ביהודים של פלסטינה [2]." במאמר שלו,
"יהודי המזרח", שפורסם ב-1919, הוא התנגד לנישואי תערובת עם
הספרדים וליצירת עם יהודי אחד, וגם אמר שהוא מתנגד לאינטגרציה
מכיוון שהוא לא ידע מה זה יכול להוליד - "עם מבריק או גזע
טיפש. יהודי אשכנז חייבים לשמר את מעמד הרוב שלהם בחברה
היהודית בפלסטינה [3]."

דוד בן-גוריון, ממייסדי מפלגת העבודה (מפא"י) וההסתדרות, ראש
הסוכנות היהודית וראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של ישראל. הוא
תיאר את הספרדים, בפגישה עם הפיקוד הגבוה של הצבא ב-1950,
כ"עפר אנושי, ללא תרבות יהודית או אנושית. הם צריכים מסלול
ארוך של חינוך ותרבות לפני שהם יתפסו את מקומם הראוי בחברה
[4]." הוא כתב: "יראת השמים נעלמה מהכתות המזרחיות והשפעתם על
העם היהודי הייתה מזערית, אם בכלל. במשך המאה האחרונה, יהודי
אירופה היו בקדמת החזית של העם, איכותית וכמותית גם יחד." בן
גוריון הוסיף שהוא התכוון ליהודי מזרח אירופה [5]. ההיסטוריון
תום שגב העיר על דברי בן גוריון: "נדמה שהמדינה אימצה את נקודת
המבט שאומרת ש"בית-המחסה ליהודים" בפלונסק (עיירה ענייה בפולין
בה נולד בן גוריון) היה "ירא-שמים", ואילו ביתו של רופא יהודי
בוגר הסורבון באלג'יריה הוא לא [6]." בן-גוריון האמין שהמשמעות
האמיתית של השואה הנאצית הייתה שהיטלר הרס את יסודות הכוח של
מדינת ישראל לפני שהיא קמה. המדינה קמה אבל לא מצאה את האנשים
שהיא חיכתה להם, ולכן הביאו לכאן את הספרדים. בן-גוריון השווה
את האחרונים ל"שחורים שנלקחו לאמריקה כעבדי מטעים [7]." ב-13
ביולי 1949 הוא אמר בוועדת החוקה הפרלמנטרית שיהודי מרוקו היו
"חיות אדם", אבל הוא כן אישר שרוב הגנבים והכייסים היו
אשכנזים! [8]. ב-1956 בן גוריון אמר שליהודי מרוקו "אין שום
תרבות אבל הם מושפעים מהערבים. ואנחנו לא רוצים תרבות מרוקאית
כאן." על יהודי איראן הוא אמר: "אינני יכול לראות איזו תרומה
יהודי איראן יכולים להביא לישראל [9]." ב-1959, לאחר ההתקוממות
הספרדית בוואדי אל-סאליב בחיפה, הוא תיאר את המרוקאים כ"קהילה
פרימיטיבית", והאשים אותם שהם אוהדי "מפרי חוק, גנבים, סרסורים
ורוצחים [10]." על התימנים בן גוריון כתב במכתב לרמטכ"ל יגאל
ידין: "את האנשים האלה ניתן לקלוט ביתר קלות ברמה התרבותית
והכלכלית מאשר קבוצות אחרות, מפני שהתימנים אוהבים לעבוד ואינם
להוטים אחרי החיים העירוניים, אולם", בן גוריון המשיך, "מצד
שני, הוא [התימני] מהווה בעיה גדולה יותר מאחר שהוא 2,000 שנה
מרוחק מאיתנו וצריך ללמד אותו את המושגים הבסיסיים ביותר של
התרבות. התימני מתייחס לאשתו ולילדיו כאדם פרימיטיבי. בריאותו
חלשה וכוחו הגופני חלוש; אין לו ידע בעניינים היגייניים
בסיסיים... [11]" בן גוריון דרש שישראל "תתרבת" את התימנים
כשהוא אמר בכנסת ש"המגמה של הממשלה היא לשרש במהגר התימני את
המנהגים הישראלים בהיקף כזה שהוא ישכח מאין הוא בא... [12]"
נכון שהטכנולוגיה המערבית לא התפשטה במהירות בתימן, אך מצבם של
היהודים שם היה יותר טוב ממצבם של האשכנזים שחיו בגטאות של
מזרח אירופה - ראה את עבודותיו של מנדלי מוכר ספרים, במיוחד
"מסעות בנימין השלישי". היהודים בתימן היו צורפים, נפחים,
נגרים וכיוצא בזה, בעוד שהאשכנזים התקיימו בגטאות כרוכלים או
חנוונים ורבים ביצעו תפקידים הקשורים לדת.
ב-1960 בן גוריון הצהיר ש"היהודים במדינות המזרח תיכוניות חיו
בחברות מפגרות ומושחתות והם חסרי חינוך, עצמאות וכבוד עצמי. את
הדור הישן אי אפשר לשנות באופן יסודי אבל חובה עלינו להשריש
בדור החדש ערכים מוסריים ורוחניים נעלים - תכונות המאפיינות את
החלוצים שבנו את המדינה. אם ניכשל בכך, חס וחלילה, אנחנו נעמוד
בפני הסכנה שהדור הבא יהפוך את ישראל למדינה לבנטינית [13]."
בן גוריון ומנהיגים אחרים דרשו להביא יותר יהודים אשכנזים
מרוסיה, מאירופה ומאמריקה במטרה "לשפר" את ההרכב האתני של
האוכלוסייה. בן גוריון אמר גם: "אנו חייבים להתנגד להלך הרוח
של הלבנט, שכן הוא משחית את אנשי הפרט ואת הקהילות." ב-1962,
כשהציעו לו ש"מזרחי" נוסף ימונה לשר, הוא השיב בכעס: "ישראל לא
תהיה מדינה לבנטינית [14]." "לבנטיני" הוא לשון מעליבה
שמשתמשים בה המתיישבים האשכנזים כלפי אנשים מזרח תיכוניים.
משמעותו אדם מזרחי שאינו בעל תרבות, המסגל לעצמו את הנוהגים
החיצוניים של תרבות מערבית כמו תלבושת מערבית.
בשנים 1947-1973 ניהלו בן גוריון והמנהיג הספרדי אליהו אלישר
התכתבות ממושכת, כשאלישר מדגיש את חשיבות מיגור האפליה נגד
הספרדים ואת הרחבת הייצוג הספרדי במוסדות המדינה - "למען
האחדות". במכתביו, בן גוריון התחמק מסוגיית האפליה, כשהוא
מציין שהספרדים אינם מהווים קהילה יחידה. הוא טען שהוא לא
הרגיש שהוא היה "אשכנזי", אלא רק "יהודי". לבסוף בן גוריון
הודה במכתב מתאריך 25 ביולי 1973 בצורך לחסל את "הפער" "למען
האחדות". מכתבים אלו פורסמו ברבעון "שבט ועם" ב-1973 ובספרו של
אלישר "לחיות עם יהודים". בן גוריון היה המנהיג החשוב ביותר
בכל מוסדות הציונות מאז המנדט הבריטי, ובמלחמת 1948, מתוקף
תפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, הוא היה אחראי עיקרי לגירוש
הפלסטינים, להריסתם של מאות כפרים ולהחרמת נכסיהם ואדמתם. הוא
היה אחראי גם להעברת הספרדים מארצותיהם השונות ולדחיסתם בתוך
המחנות.

ארתור רופין, מנהיג ציוני ותיק שהתמחה ביישובים חקלאיים.
ב-1913 הוא הביע חשש מכך שהגירת הספרדים עלולה להוריד את הרמה
התרבותית של המדינה. הוא הועיד לספרדים תפקיד מיוחד בתשתית
הכלכלית והחברתית, שהיה: "להתחרות עם הפועלים הערביים", הואיל
ו"היהודי הספרדי יכול לבצע עבודות שוליים עבור אותו שכר כמו
הפועלים הערביים [15]."

גולדה מאיר, ראש הממשלה ושרת העבודה, מנהיגת מפלגת העבודה
(לשעבר מפא"י): "אנו בישראל זקוקים למהגרים ברמה גבוהה, למען
עתידה של התשתית הכלכלית שלנו. יש לנו מהגרים ממרוקו, מלוב,
מאיראן, ממצרים וממדינות [מזרח-תיכוניות] אחרות, שהחברה שלהן
היא זו של המאה השש-עשרה [16]." גולדה מאיר יצאה בכרזות
גזעניות אחרות (ראה פרק עשירי על הוויכוח שלה עם הפנתרים
השחורים).

משה שרת (לשעבר שרטוק), שר החוץ וראש הממשלה, שייך למפלגת
העבודה. שרת אמר לשר החוץ הסובייטי וישינסקי: "ישנן ארצות,
וכאן אני מדבר על ארצות של צפון אפריקה, שהיהודים שלהן לא
צריכים להגר. זאת לא שאלה של מספר האנשים אלא איכותם. הדאגה
שלנו במדינה הזאת היא להיות חלוצים, ואנחנו זקוקים לאנשים עם
יכולת להסתגל... אנחנו לא יכולים לסמוך על היהודים של מרוקו
שהם יבנו את המדינה בעצמם, מכיוון שהם לא מוסמכים לעשות את
זה... אנחנו צריכים אנשים היכולים לעמוד בפני קשיים כלשהם ויש
להם כוח סבל. אתה יודע, כשזה נוגע לבניית המדינה בהווה,
היהודים ממזרח אירופה הם מלח הארץ... [17]"

אבא אבן, מדרום אפריקה, מנהיג מפלגת העבודה. הוא ראה בהגירת
הספרדים "סכנה" המאיימת על האשכנזים בישראל. הוא הגדיר את
הסכנה באומרו שההגירה הספרדית "יכולה מאוד ליירט את רמת התרבות
הישראלית לרמה של הארצות מסביב." אבן התנגד לדעה שהספרדים
מהווים גשר לעולם הערבי, והוסיף שמגמת הציונות היא להשריש הלך
רוח מערבי בקרב הספרדים, במקום לאפשר להם לסחוב את ישראל אל
עבר תרבות מזרחית [18].

מוטה גור, רמטכ"ל ושר, ממנהיגי מפלגת העבודה: "הקהילות
המזרחיות לא ישיגו את הרמה של האשכנזים ב-20-30 השנים הבאות.
לכל המאמצים שהושקעו לטובתם היו רק תוצאות חלקיות, ורק מעטים
מהם השיגו רמות גבוהות, וגם זאת רק לאחר קשיים רבים... אף אחד
לא חוסם את דרך הקדמה בפניהם. למרבה הצער, יעברו שנים רבות עד
שהקהילות המזרחיות, כולל בוגרי האוניברסיטה, יגיעו לרמה
האינטלקטואלית והטכנולוגית המערבית. זאת בעיה [19]."
מוטה גור צודק במקרה שבו מדיניות אי-החינוך תמשיך, אך ההצלחה
של הספרדים שהיגרו לצרפת ולמדינות מערביות אחרות מפריכה את
טענתו של גור. אליהו אלישר ציין שמספר הפרופסורים הספרדים
בסורבון הוא 80 וש-49 אחוזים מהתלמידים היהודים באוניברסיטה
היו צפון אפריקאים. המנתח של גנרל דה-גול היה יהודי אלג'ירי,
פרופסור אבו אלחיר. הפרופסור הבגדאדי, אלי כדורי, מלמד
באוניברסיטת לונדון, כמו גם סמי זוביידה, ובארצות הברית
הפרופסור הבגדאדי, דניאל חיזום, ידוע היטב, וכן הלאה.
אבל, הבה נעזוב את דעותיו של מוטה גור ונסתכל על הערכים ועל
השיטות שלו. במערכת הבחירות של מפלגתו גור הכריז קבל עם ועדה
ש"אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים [20]." התגרות
חסרת בושה זו הייתה אחד הגורמים שהניעו את הספרדים להצביע
לליכוד. לבסוף עלינו להזכיר הצהרה שלו - שהוא היה מוכן לסגת
ממזרח ירושלים בתמורה למיליון יהודים רוסים [21].

משה דיין, מנהיג מפלגת העבודה והממסד הצבאי. הוא הכריז
ב-1974 כך: "הבעיה הגדולה ביותר שישראל עומדת בפניה היא שמספר
הספרדים הוא גדול יותר ממספר המהגרים מאירופה." אלה שהאזינו
לנאום הזה היו מתיישבים לבנים בדרום אפריקה, שהבינו את המסר
שלו ללא צורך בהבהרות נוספות.

עמדת העיתונות האשכנזית
מאז 1948 העיתונות הישראלית, שהיא אשכנזית לחלוטין, ניהלה מסע
גזעני נגד הספרדים, שמגמתו הייתה לתרץ את מדיניותה המפלה של
הממשלה. העיתונות כתבה ש"אלה (הספרדים) לא מבינים לא בתי שימוש
ואף לא נייר טואלט, והם גידלו ירקות מתחת למיטותיהם! הם
מחביאים את תינוקותיהם בקופסאות קרטון בכדי להציל אותם מן
הרופאים ומן התרופות." ב-22 במרץ 1951, העיתון הליברלי "הארץ"
כתב על התושבים העיראקים במחנות המעבר ש"הורים רבים מלמדים את
ילדיהם גנבות והמורים חסרי אונים מול התופעה הזאת... ילדה אמרה
"אם אני לא אעשה את מה שההורים שלי אומרים, הם לא יתנו לי
מספיק לאכול ויכו אותי כפליים"... הילדים שותים יין לעתים
והוריהם מלמדים אותם לשקר."
ב-1952 אותו עיתון פרסם סדרה של מאמרים על יהודי טוניס [22],
על היהודים האפגנים [23] ועל יהודי איראן [24]. המאמרים הבליטו
את העוני, את המחלות ואת ההתפוררות שלהם, וציינו שרבים
מהיהודים האיראנים היו מכורים לאופיום ולחשיש. היו שם חולי
עגבת, אפילו בקרב הילדים, מכיוון שזה היה תורשתי לפי העיתון.
ב-11 באפריל 1952 מאמר הפתיחה של העיתון נשא את הכותרת:
"ההגירה מארצות ערב הנחשלות מהווה סכנה לקיומה של ישראל כמדינה
מודרנית".
העיתון "ידיעות אחרונות" [25] כתב שהספרדים היו תת-רמה, ושיש
לחשוש מסטנדרטים נמוכים בקרב העובדים. ב-23 בפברואר 1952 אותו
עיתון כתב שהמעסיקים דרשו עובדים "מתורבתים", "לא מהקהילות
המזרחיות". אנו נבחן לפרטים את הדעות של עיתונאים אחדים.

אריה גלבלום. המתקפות הגיעו לשיאן במאמר של אריה גלבלום
ב"הארץ" מה-22 באפריל 1949. להלן כמה קטעים ממנו: "...המהגרים
שייכים לגזע שבעבר לא היה מוכר בישראל. נדמה שישנם הבדלים בין
אלה שבאו מטריפולי (לוב), ממרוקו ומאלג'יריה. אולם אינני יכול
לומר שהצלחתי לנתח את מהות ההבדל, אם ישנו כזה. הם אומרים
לדוגמה, שהלובים והטוניסאים "טובים יותר" ושהאלג'ירים
והמרוקאים "גרועים יותר", אבל זוהי אותה בעיה. נאמר באופן
כללי... אנו עומדים בפני עם שהוא פרימיטיבי עד מאוד ושהחינוך
שלו הוא כזה של בערות מוחלטת. יותר מסוכן מכך זה שהם אינם
מסוגלים לקלוט שום דבר רוחני. בסך הכל, הרמה שלהם אך במעט טובה
יותר מרמתם הכללית של הערבים, של השחורים או של הברברים בארצות
מולדתם. לכן הרמה שלהם היא מתחת לרמה שהתרגלנו אליה בעבר עם
הערבים של אדמת ישראל. בניגוד לתימנים, אין להם שורשים ביהדות.
הם נתונים לגמרי בידי גחמתו של טבעם האינסטינקטיבי והפראי. איך
נלמד את האפריקנים פשוט לעמוד בתור לאוכל כראוי בחדר האוכל?
היה יהודי בולגרי שהתווכח איתם עד עמידה בתור, אבל אחד
מהיהודים האפריקנים שלף סכין וכרת לו את האף. לא אחת הם התנפלו
על פקידים מהסוכנות היהודית והיכו אותם. בכל מקרה, פקידי המחנה
נמצאים בסכנה תמידית של התקפה. בפינות מגוריהם של האפריקנים
במחנות תמצא ערמות של לכלוך, הימורים, אלכוהוליזם וזנות. רבים
מהם סובלים ממחלות עיניים וממחלות עור ומין, בנוסף לביצוע מעשי
תקיפה ושוד. קבוצה אנטי-חברתית זו מסוכנת ואף אחד לא מרסן אותם
"כראוי"... לא רק מזוודות נעלמות אלא גם ציוד השייך למחנה. הם
שדדו את אחד המחנות שבהם נהגתי לבקר ורוקנו את המחסן הכללי
שלו. במחנה אחר, למשל, היה רצח. הכינו את הגופה לקבורה בחדר
סמוך לבית החולים, וכאשר הקברנים חזרו לאחר ההלוויה הם מצאו
שכל הציוד שלהם נגנב. "האפריקנים" בצבא נהגו לומר לי: "כשאנחנו
נסיים את המלחמה, אנחנו נעשה מלחמה עם האשכנזים." באחד המחנות
הייתה להם תוכנית למרד שכללה השתלטות על השומרים ורציחת כל
העובדים של הסוכנות היהודית במחנה. כשהמשטרה באה, מתרחשים שם
ויכוחים לעתים. אבל החשוב ביותר מכל זה, ישנה אמת בסיסית שאינה
פחות משמעותית והיא - חוסר נכונות כלשהי להסתגל לחיים של
המדינה, ובמיוחד העצלנות הכרונית שלהם ושנאתם לעבודה. כמעט ללא
יוצא מן הכלל, לכולם חסרים עיסוקים ולכן הם סובלים מהעוני
המטיל עליהם מום. כולם יאמרו לך שהם היו "סוחרים" באפריקה, אבל
האמת היא שהם היו רוכלים נודדים. וכולם רוצים לחיות "בעיר". מה
אנחנו יכולים לעשות איתם? איך אנחנו יכולים לקלוט אותם? האם
חשבנו מה יקרה למדינה הזאת אם הם יהיו אזרחיה? יום אחד שאר
היהודים מהעולם הערבי יהגרו! כיצד תיראה מדינת ישראל ואיזה סוג
של רמה תהיה לה אם היו לה אזרחים כאלה?..."
מאמר זה הוא אחת מהפגיעות הפוגעניות ביותר בספרדים ובצפון
אפריקאים ככלל. אני עצמי פגשתי גם מרוקאים כאלה, אבל רובם
המכריע היו אנשים טובים ונעימים במלוא מובן המילה. אני מאמין
שיהודי אשכנז, כמו גלבלום, תמיד שנאו את המרוקאים בגלל שהם
הגנו על עצמם. שנה קודם לכן, הפיקוד העליון שלח אלפי מרוקאים
וספרדים אחרים אל מותם.
המשורר האשכנזי, נתן אלתרמן, המפורסם בשל ההומניזם שלו ובשל
אהבתו לשלום, לא כלל את הספרדים ברחשי חיבתו. הוא תיאר אותם
בעבודותיו כ"שוכני מערות חשוכות ותאי כלא שעולה עשן מהם [26]."
אפילו הקיבוצניק הסוציאליסט, עמוס עוז, תיאר את הילדות
הספרדיות שאיתן הוא שיחק כשהוא היה ילד בירושלים כ"נערות
מזרחיות אכזריות, מרושעות, ארסיות עם ריח חודר של בוטנים,
זיעה, סבון וחלבה... שאחיהן הגדולים מעורבים בעולם הפשע
ובכדורגל, ואמהותיהן ואחיותיהן יוצאות עם חיילים אנגליים
[27]." זוהי התדמית של היהודים הספרדים בספרות העברית המודרנית
שנוצרה על ידי המתיישבים האשכנזים.
יחד עם התימנים, האפליה הגזעית שכוונה כלפי המרוקאים הייתה
הרבה יותר גרועה מן האפליה שהופנתה כלפי ספרדים אחרים. כל
ההאשמות המוסריות שעליהן התלונן בכעס גלבלום במאמרו התעוררו
במחנות האיומים בצרפת ובישראל; ולאשר לכך ש"הגנו על עצמם",
מנכ"ל משרד החוץ דאז, דוד הורוביץ, אמר לדוד בו גוריון ש"דיירי
מחנות המהגרים מהווים אומה שנייה, אנשים מרדנים שחושבים שאנחנו
העילית העשירה השולטת. אם נתייחס לעניין זה בקלות, הוא עלול
לשמש כדינמיט עבור מפלגת חירות ועבור המפלגה הקומוניסטית.
בדרכים רבות הספרדים דומים לערבים והתחלנו לראות אותם באותה
עדיפות [28]." דוד הורוביץ צדק במה שהוא חזה, ואנו נראה בפרק
העשירי כיצד המרוקאים עוררו את תחילת ההתנגדות לשלטון
הציוני-אשכנזי.

קלמן כצנלסון: הגזענות הציונית האשכנזית הגיעה לשיא התפתחותה
בחיבוריו של רביזיוניסט ימני זה. הוא מצדיק את המספר הרב של
האשכנזים בתפקידים הגבוהים במונחים של עליונותם האירופאית.
יתרה מכך, האשכנזים מהווים "אומה אחת", לאור התגברותם על
הפלגים הקנאים. לאחר מכן הוא מוסיף שהפיגור של הספרדים הוא
הגורם העיקרי למצבם המושפל ולאפליה נגדם מידי האשכנזים.
הספרדים יצטרכו לחכות 150 שנה כדי להגיע לאותה הרמה שבה נמצאים
האשכנזים כיום.
המחבר מדגיש שהספרדים אינם מסוגלים לייצג את הספרדים בפרלמנט
והוא נגד רעיון של שוויון. הוא מדגיש שייצוג יחסי של הספרדים
בממשלה יערער את המושג של "עם נבחר". הוא מציין שעיקרון זה
צריך גם לחלחל פנימה במדינה היהודית. לפי כצנלסון, היהודים לא
מקבלים את הרעיון של ממשלת רוב, אלא של ממשלת איכות. שום יהודי
אינטליגנטי לא ייכנע לממשלה יהודית שלא נבחרה על בסיס של
איכות. הוא חוזר ואומר לאחר מכן שהקבוצה הנבחרת של העם הנבחר
היא זו שצריכה לשלוט. לבסוף הוא אומר שה"אומה האשכנזית" מוכנה
לקבל את הספרדים, אבל הוא מאיים שאם הספרדים יתעקשו להיות
נפרדים, אז האשכנזים יכריזו על עצמם אומה נפרדת לחלוטין ויעשו
הכל כדי לחזק את עצמם ואת איכותם, ובאותה מידה יתייחסו לספרדים
כקהילה נפרדת [29].
הרבעון הספרדי "שבט ועם" פרסם את המאמר הזה המכיל את הדעות
הללו כדי שהמנהיגים הספרדים יוכלו להגיב עליו.
ב-1964 חשף כצנלסון את ספרו הידוע "המהפכה האשכנזית", שבו הוא
כתב: "הספרדים מהווים רוב, וקצב הריבוי הטבעי שלהם גבוה יותר
משל הקהילה האשכנזית. הם נראים כמו ערבים, וחושבים כמוהם, ולכן
האשכנזים חייבים למנוע מהם להתאחד נגד המיעוט האירופאי...
האומה האשכנזית הנעלה, שנקבעה למשול, עשתה טעות בכך שאפשרה
ללא-אשכנזים נחותים להגר. האשכנזים חייבים לקחת את מושכות
השלטון מייד בכדי למנוע את התדרדרות משטרם ואת התפוררותה של
ישראל. המחבר מונה לאחר מכן את האמצעים הגזעניים הנחוצים
להרחקת הספרדים מן השלטון ומן הסמכות. פרופסור יהודה ניני טען
שספר זה הוא התיעוד הבולט ביותר המשקף את עמדתם האמיתית של
האשכנזים כלפי הספרדים (ראה פרק עשירי).
החידוש פה הוא שהמחבר הביע את הדעות הללו בציבור ועקב כך הכעיס
ספרדים רבים. ישנם אשכנזים אחרים המתנגדים לדעות האלה, הן
בתיאוריה והן במעשה, יחד עם הדעות האלה כנגד הפלסטינים, אבל הם
מתעלמים מהאפליה הגזענית המכוונת כנגד הספרדים הואיל והיא
משרתת את האינטרסים שלהם. אבל יש גם יוצאים מן הכלל.
אליהו אלישר, מנהיג ספרדי, מכנה את כצנלסון "נאצי יהודי", אבל
הוא טוען ש"ישנם אשכנזים רבים המאמינים באותן דעות אבל אינם
מביעים אותן בכתיבה [30]." לפי דוד סיטון, אפילו כמה מנהיגים
של מדינת ישראל האמינו בדעות של כצנלסון [31].
ד"ר משה אלמוזנינו העיר על מאמרו של כצנלסון שהדמוקרטיה
הישראלית הייתה "מיתוס", בגלל שהספרדים לא היו מיוצגים כראוי
בפרלמנט. "הרעיון של שלטון המיעוט בידי העילית הוא נאצי, גזעני
ובלתי דמוקרטי." הוא משווה את הטענות ש"האשכנזים מהווים אומה
אחת אשר מוכנה לקלוט את הספרדים בתוך תרבותה" לניסיונות של
רוסיה הצארית להכחיד את תרבותם של האומות הקטנות ולעשות מהם
רוסים. ד"ר אלמוזנינו מאמין שזה בדיוק מה שהתקשורת
האשכנזית-ציונית עושה. הוא הדגיש שהאינטלקטואלים, יותר מאחרים,
מתנגדים ל"התמערבות אשכנזית". הוא תוהה לגבי שבועתו של כצנלסון
שישראל לא תסכים להפוך למדינה מזרחית. "מה זאת אומרת, הם לא
"יסכימו"? האם המדינה שלהם? יש להם מונופול על אירופה ועל
התרבות שלה?" הוא ממשיך ומזהיר שהספרדים "סבלו את האפליה
בסבלנות, אבל הם נמצאים בקצה גבול היכולת שלהם", ומזכיר לקורא
ש"הסיבה לחורבן בית המקדש השני [קרי, המדינה היהודית השנייה]
הייתה סכסוך שהסתיים בהרס של כל הצדדים הנוגעים בדבר [32]."

יואל מרקוס מצדיק את ה"עליונות" האשכנזית על הספרדים במאמר
שלו "התנוונות אתנית" [33], שבו הוא כתב שהאשכנזים חיו באירופה
בצלה של התרבות האירופאית במשך אלפי שנים, בעוד שהספרדים באו
ממדינות שלא היו מתורבתות. נראה שמרקוס שוכח שהאשכנזים חיו
בגטאות, שהיה להם חלק קטן מאוד בתרבות האירופאית עד המאה
התשע-עשרה, ושהם אינם יכולים לדבר בשפות שכניהם האירופאיים.

אמנון דנקנר: עיתונאי אשכנזי זה כתב שני מאמרים אודות
הספרדים שפורסמו ב"הארץ" במשך פברואר 1983 ושבהם הוא תיאר את
הספרדים כ"מפגרים", "חומייניסטים", "פרימיטיביים" ו"חיים באפלה
תרבותית". הוא המשיך לשבח את התרבות "המערבית, ההומניסטית
והליברלית" של המתיישבים האשכנזים אשר, לפיו, נושאים את
"המורשת של השירה של היינה, הפסיכואנליזה של פרויד והפיזיקה של
איינשטיין."
דנקנר לא קרא את עבודותיהם של האינטלקטואלים האלה; כי לו היה
עושה זאת, הוא היה מבין שהם היו מתנגדים לעקרונות הציונות
ולהתייחסות הבלתי אנושית לפלסטינים. לאיינשטיין, יש להזכיר,
הציעו להגר לישראל ולהיות נשיא המדינה, אולם הוא סירב.

העמדה הגזענית המקובלת בתקשורת, ובעקבותיה בחינוך ובספרות,
הובילה להעמקת המחלוקת ותחושת השנאה. האפליה של האשכנזים כנגד
הספרדים איננה מוסתרת אלא גלויה, וניתן להיתקל בה במקום
העבודה, בצבא, באוטובוס או ברחוב. אוצר המילים האשכנזי גדוש
בביטויים של זילות ושל לעג עבור הספרדים (והפלסטינים והערבים
ככלל), והאשכנזים משתמשים במילה "ערבי" כעלבון כלפי הספרדים או
כדי לתאר כל דבר שהוא בצורה משפילה.
אם יתממש שלום בין ישראל לבין שכניה הערבים, כיצד יצליחו
הערבים לחיות ולעבוד על בסיס יומי אל מול התנשאות שכזאת? אפילו
"הפרוגרסיבים השמאלנים" בקרב האשכנזים אוחזים בגישה פטרנליסטית
מאוד כלפי הפלסטינים.

דעות של סוציולוגים
1. בית-הספר למודרניזציה
בראש בית הספר הזה עומד ש"נ אייזנשטדט והסטודנטים שלו
מהאוניברסיטה העברית בירושלים. התיאוריה שלהם מתמקדת
ב"פונקציונליזם" האמריקאי המחלק את האנושות לשני חלקים:
הפרוגרסיבי, שהוא העולם המערבי, והנחשל המסורתי, שהוא העולם
השלישי. מדענים חברתיים אלה אומרים שגורם הפער בין הספרדים
והאשכנזים איננו האפליה הגזענית, אלא הנחשלות של הספרדים. הם
מאמינים, שעל מנת להתגבר על הפער הזה, הספרדים חייבים להיפטר
מהמורשת המזרח תיכונית שלהם ולקבל את התרבות האשכנזית.
חשוב לציין שכמובן, רמת הטכנולוגיה והתפתחות הכישורים הכלכליים
בגטאות של מזרח אירופה לא היו טובים יותר מאלה של היהודים שבאו
מביירות, מאלכסנדריה, מבגדאד וממרכזים עירוניים מזרח תיכוניים
אחרים. יתרה מזאת, עצם הרכישה של השכלה גבוהה יותר לא עוזרת
לספרדים להשיג שוויון בישראל.
בניגוד לנבואות של בית הספר ל"מודרניזם", הדור השני והשלישי של
הספרדים, שנולדו בישראל המודרנית והמתקדמת ולמדו בבתי הספר
שלה, סבלו אף מירידה בסטנדרטים הכלכליים והחינוכיים שלהם
בהשוואה לאבותיהם שבאו מהעולם הערבי.

2. בית הספר לפלורליזם אתני
אף זה בית ספר אמריקאי; בישראל עומדים בראשו יוחנן פרס וסמי
סמוחה. התיאוריה שלהם היא שמרבית האומות מורכבות מיותר מקבוצה
אחת, ושכל הקהילות פועלות יחד בתחומים השונים של החיים
הלאומיים, כמו הכלכלה והפוליטיקה, אבל הן חיות בנפרד בתחומים
של משפחה, דת ותרבות. סמוחה מאמין שההבדלים בין האשכנזים
לספרדים בישראל מצטמצמים ושנעשית איזושהי התקדמות לקראת
אינטגרציה. סמוחה תומך בבית הספר למודרניזם בהקשר הזה, אבל הוא
מתנה זאת בכך שחייב להיות גם שינוי במדיניות הממשלה. הוא מוסיף
שהאטה בזרימת הכספים מחוץ לארץ ושסיום מצב הלוחמה יגרמו למשבר
מפלגתי.
אני מאמין שהקיטוב החברתי הקיים, והמתגבר, סותר את שתי
התיאוריות הללו (ראה פרק תשיעי).

3. דעות של "הומניסטים"
ב-1951 פנה כתב העת הישראלי "מגמות" לחמישה פרופסורים אשכנזים,
חברי סגל האוניברסיטה העברית, לדון בבעיית הפער האשכנזי-ספרדי
בסדרה של מאמרים. הפרופסורים היו עקיבא ארנסט סימון, נתן
רוטסטרייך, משולם גרול, יוסף בן-דוד (גרוס) וקרל פרנקנשטיין.
קרל פרנקנשטיין כתב: "אנו חייבים לדון במנטליות הפרימיטיבית של
מהגרים רבים מהארצות השונות." עמיתיו הסכימו לכך, והוא לאחר
מכן הציע שכדי להבין את המנטליות הספרדית חייבים להשוות אותה
למנטליות של ילדים, של מפגרים שכליים ושל פסיכוטים. יוסף גרוס
האמין שהספרדים היו "מפגרים שכליים" וסבלו מ"התפתחות לקויה של
האגו שלהם". הם דנו ב"מהות הפרימיטיביזם".
מצד שני, פרופסור סימון, שהיה אחד ממנהיגי ה"איחוד", ארגון
שנלחם למען שיתוף פעולה ערבי-יהודי בזמן המנדט הבריטי, התריע
בפני כפייה של תרבות זרה על הספרדים, מכיוון שזה יוביל למצב של
ניכור חברתי ומוסרי גם יחד. הוא הדגיש את הצדדים החיוביים של
"המנטליות הפרימיטיבית", כמו "דת ותפילות, תגובות רגשיות לטוב
לב וליופי, ולבביות מקורית ביחסים בין-אישיים - אלה כולן
תכונות חיוביות שיש לספרדים בניגוד לאשכנזים."
מאמרים אלה מבטאים את אחדות הדעים האשכנזית: אחדים מהם היו
פטרנליסטיים ובאחרים מקננים רגשות של עליונות וזילות כלפי
הספרדים. הם גם הביעו את הפחד מהסכנה האפשרית של רדיפת התרבות
האשכנזית. המשתתפים בדיון הזה ביטאו את הדעה ש"קליטת הספרדים"
הייתה "צורך תרבותי", שמגמתו הייתה להשריש בספרדים ערכים
מערביים בתקווה לשלב אותם בתוך החברה האשכנזית.
לסיכום, פרופסור סימון הזהיר ש"קליטתם של מאות אלפים עם
מנטליות "פרימיטיבית" תפצל את החברה לשני מחנות, כאשר האחד
מתאפיין בתחושת העליונות שלו והשני בנחיתות [34]."

4. קבוצת "מחברות למחקר ולביקורת"
זוהי קבוצה של אשכנזים פרוגרסיביים שצמחו סביב ד"ר שלמה
סבירסקי, פרופסור באוניברסיטת חיפה, וביניהם דבורה ברנשטיין
ושרה קציר. הקבוצה התחילה לפרסם "מחברות" על מצבם של הפלסטינים
והספרדים ב-1948, ומכאן שמה - "מחברות למחקר ולביקורת". למרות
שהם לא השתמשו בביטויים כמו "אפליה" ו"גזענות", הם אספו עובדות
חשובות ונתונים חשובים על הנושאים הללו. הם התעלמו מהפרספקטיבה
ההיסטורית והחמיצו נקודה חשובה שהיא, שהיחסים בין קהילת היישוב
לבין הספרדים לא התחילו ב-1948 אלא הם התפתחו מאז ראשית
ההתנחלות הציונית. הם יוצרים את הרושם שהקונפליקט הוא בין
"הארץ המארחת" (קרי המתיישבים הזרים) ובין "המהגרים" (קרי
ילידיה היהודים של פלסטינה והמדינות השכנות). הם גם העלימו עין
מן הדיכוי התרבותי והפוליטי שביצע הממסד.
סבירסקי וברנשטיין כתבו ש"אפילו כוונות טובות אינן יכולות
לשנות את הפער שנוצר [35]." כל מי שחי בפלסטינה מאז המנדט
הבריטי יודע שהכוונות של המתיישבים האשכנזים מעולם לא היו
טובות כלפי הילידים, בין אם הם היו פלסטינים ובין אם היו
ספרדים. בחלקו השלישי של ספרו [36], סבירסקי מאמין שהרחבת
שירותי הרווחה לא תיצור שוויון ולא תשנה את "חלוקת העבודה"
בחברה. שירותי רווחה למעשה מעמיקים ומחזקים את הפער, כי אלה
שנהנים מהם לרוב הם האשכנזים.
בנוגע להקמת מפלגה פוליטית ספרדית, הוא אומר שגם אם הם יצליחו
להרכיב ממשלה "מזרחית", הם ייתקלו בהתנגדות חזקה מהממסד
האשכנזי, כלומר מצד העשירים, מצד מנהיגות ההסתדרות ומצד
מנגנוני המדינה. הוא מוסיף שלמפלגות האשכנזיות יש גיבוי פיננסי
חזק מהתאגידים של ההסתדרות, מהבנקים, מהתעשייה וכיוצא באלה,
וזה מקור הכוח שלהם, שהוא יותר חשוב מן הארגונים הפוליטיים
הפרלמנטריים המייצגים אותם. על כן, ארגון פוליטי ספרדי יהיה
ללא מעמד פיננסי, ולכן, לדעת סבירסקי, לא יוכל להוביל שינוי
כלשהו בתשתית החברתית של המדינה.
לא עולה על דעתו של סבירסקי שממשלה "מזרחית" מסוגלת לעשות שלום
עם העם הערבי, לחלק מחדש את הקרקע לתועלתם של תושביה ולארגן
מחדש את הכלכלה לתועלתם של המקופחים - כפי שקרה באלג'יריה
ובזימבבווה.
סבירסקי מציין שאפילו אם התקוממויות הספרדים, כמו זו בוואדי
אל-סאליב בחיפה וזו בירושלים, עם הפנתרים השחורים, יובילו
לשיפור השירותים, להקמת וועדות חקירה, להרחבת תקציב הרווחה
ולקליטתם של כמה מנהיגים, עדיין לא ישתנו חלוקת העבודה והמבנה
החברתי.
לאחר מכן מציע סבירסקי להקים תשתית כלכלית וארגונית תחת ממשל
ספרדי שתהיה מרוכזת בארגוני עובדים ובמקומות מגורים, בהנחה
שתהיה לה השפעה ברמה הפרלמנטרית והפוליטית, מה שיאפשר לספרדים
לקחת חלק בכל מוסדותיה האסטרטגיים של המדינה.
הוא מציע גם להקים קואופרטיבים שינהלו את תכנית השיקום של
שכונות המצוקה ואת השתתפותם של הספרדים בבעלות ובשליטה על
החברות בעיירות הפיתוח. הוא מציין שקואופרטיבים אלה יכולים
להשפיע כלכלית ברמה המספיקה להפעלת לחץ על הממשלה לסייע בשיפור
התנאים בעיירות הפיתוח הספרדיות. כל המושבים החקלאיים שדייריהם
ספרדים יוכלו להרכיב פדרציה, בתוך תנועת המושבים הכללית או
מחוץ לה - ואז כל הממסדים והמושבים הללו יוכלו להתאחד בפדרציה
לאומית. באשר להסתדרות, המחבר מציע שהרוב הספרדי ישנה את
מוסדות ההסתדרות, או יפרוש ממנה ויקים ארגונים משלו שיעבדו
בשיתוף פעולה עם הערבים ועם האשכנזים. סבירסקי מאמין שבשכונות
המצוקה יש למנות את המורים ואת העובדים הסוציאליים מתוך הקהילה
הספרדית, יש לשנות את תוכנית הלימודים ולהחיות את התרבות
הספרדית, ויש להקים איזשהו מבנה של שירות חברתי שיטפל בבעיות
של הספרדים. סבירסקי טוען שבסיס ארגוני וכלכלי "מזרחי" יצביע
על צעד קדימה, לא רק לקראת שיפור התנאים של הספרדים, אלא לקראת
חידוש השאיפות המקוריות של תנועת הציונות; זאת אומרת, ליצור
חברה המבוססת על "צדק ושוויון". המחבר אינו מציג שום ראיות
שיתמכו בטענתו האחרונה הזו.
בניגוד לקומוניסטים ולטרוצקיסטים, המחבר מגיב על הטענה, שהמאבק
הספרדי צריך להיות "מלחמת מעמדות" כללית, שמלחמת המעמדות
בישראל אינה ניתנת להשוואה למלחמת המעמדות בבריטניה, לדוגמה,
ששם הבורגנים והפועלים הינם מאותו רקע אתני. ההתפתחות הכלכלית
בישראל לא יצרה חלוקת מעמדות כללית, אלא חלוקת עבודה לפי קהילה
אתנית. מסיבה זו מלחמת ה"מעמדות" אינה כזו של עובדים פשוטים
אלא של ספרדים, מכיוון שהבורגנים הם האשכנזים והפרולטריון הם
הספרדים. זה חל גם על הפועלים הערבים שאינם כמו הפועלים
באירופה, מכיוון שהם הפכו למעמד פועלים בשל מדיניות עיקול
הקרקעות ואי הפיתוח של האיזורים הערביים, ולכן מאבקם חייב
להיות מאבק לאומי. לא תהיה לכך השפעה על העובדים האשכנזים מאחר
שהם מקבלים משכורות מועדפות. מפלגות השמאל אינן יוצאות להגנת
זכויותיהם של הספרדים המקופחים מאחר שהם עסוקים בעניינים
לאומניים. הוא לא מזכיר שהמפלגות, בהיותן אשכנזיות, מפיקות
תועלת מן האפליה האתנית, הוא רק אומר שהנושא ראוי לעיון נפרד.
סבירסקי מזהיר מכך שהממסד האשכנזי יכול לנסות לסכל כל תוכנית
להקמת תשתית ארגונית וכלכלית ספרדית על ידי קניית פעילים
ספרדים. זה בדיוק מה שקרה מאז תחילת ההתיישבות האשכנזית, נוסף
על דיכוי, על מדיניות פיטורים ועל התרוששות. פרופסור סבירסקי
חי בסביבת האוניברסיטה של חיפה ואינו מתנסה בבעיות כאלה, ולכן
אינו מודע לכך שהתנאים הם הרבה יותר גרועים מכפי שהוא מדמיין
לעצמו. למרות שהוא מפרק מיתוסים רבים בעבודותיו, הוא עדיין
מושפע מהמיתוס הציוני - שהפער בין הספרדים ובין האשכנזים אינו
עולה בקנה אחד עם השאיפות של תנועת הציונות, שמגמתה הייתה
לייסד "חברה יהודית חדשה שתהיה דוגמה לאומות" - על פי דבריו
[37]. אינני רוצה להפריך את הדעה הזאת על ידי ציטוט כל ההצהרות
של הבורגנות הציונית, הימנים או הקפיטליסטים, אבל אצטט רק את
בר בורוכוב (1881-1917), אביה האידיאולוגי של מפלגת מפ"ם
הציונית-מרקסיסטית: "היסודות שעליהם תיבנה החברה העתידית שלנו
יהיו כדלקמן: פועלים ספרדים או תימנים בריאים שניתן להפוך
לפרולטריון, ומספר רב של חופרים, נהגי-גמלים וסבלים [38]."
התרומה הרבה ביותר של סבירסקי הייתה הניתוח שלו על החלוקה
האתנית של העבודה בישראל.

עמדות המפלגות הפוליטיות
המפלגות האשכנזיות הציוניות - מהשמאל הקיצוני ועד הימין
הקיצוני - הן המאיישות את הממסד השולט במדינה, את ההון הפרטי,
את התעשיות הלאומיות, את ההסתדרות ואת ארגון הציונות העולמי.
ביסודו של דבר, ישנם רק הבדלים טקטיים בין המפלגות בסוגיית
הפלסטינים או בהקשר לעולם הערבי ולספרדים.
המפלגות הציוניות מנסות להתעלם מבעיית הספרדים מאחר שהם
מאמינים שכל דיון בנושא יכול לנפץ את "אחדות העם". הקו הרשמי
הוא שלא קיימת בעיה ואף לא אפליה, ואם קיים פער זוהי תופעה
חולפת. לקראת הבחירות המפלגות מצרפות כמה עובדים ספרדים,
בתקווה לזכות בקולות הספרדים בשל ההבטחות. לאחר הבחירות הכל
חוזר למצבו הקודם.
עלינו לציין בהקשר הזה, שמפלגת חירות הימנית-לאומנית ניצלה את
קשייהם של הספרדים על ידי גינוי האפליה. כמה מחבריה גם התייחסו
לספרדים ב"גובה העיניים", מטעמים של איחוד לאומי. מפלגה זו,
יותר מכל מפלגה אחרת, פתחה את הדלתות להתקדמות במפלגה בפני
ספרדים, מלבד לתפקידים מיניסטריאליים ופרלמנטריים, שנותרו
בעיקר התחום הפרטי של האשכנזים. המאבק המר ב-1986 בין הפולני
יצחק שמיר לבין המרוקאי דוד לוי לא היה מאבק אישי אלא מאבק בין
שתי סיעות בתוך המפלגה. אין זה אומר שהסיעה הספרדית מייצגת את
האינטרסים של הספרדים. מכל מקרה, הסיבה העיקרית לכך שכמעט
מחצית מציבור הבוחרים הספרדים הצביעו למנחם בגין ב-1977, הייתה
מדיניות האפליה שלפיה פעלה מפלגת העבודה מאז 1948.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית זכתה ב-40 אחוזים מקולות
הפלסטינים שחיים בישראל של גבולות 1948, מכיוון שעד שהופיעה
רשימת הפרוגרסיבים מאוחר יותר היא הייתה המפלגה היחידה שייצגה
את האינטרסים של העם הפלסטיני שבתוך ישראל. הערבים היוו יותר
מ-50 אחוזים מהנהגת המפלגה ומחבריה, והשאר היו, ועודם,
אשכנזים. המפלגה הקומוניסטית זכתה בחלק קטן מאוד (אולי 2
אחוזים) מהקול היהודי, אשכנזים וספרדים גם יחד. האשכנזים לא
מצביעים למפלגה ממספר סיבות, כולל עמדתה המוצהרת האנטי-ציונית,
הפרו-פלסטינית והפרו-סובייטית.
אפשר כמובן להשתאות - מדוע המקופחים בקרב הספרדים לא מצביעים
למפלגה הקומוניסטית שתמיד הגנה עליהם? אנו נביא בחשבון את
הסיבות הבאות:
בעוד שהמפלגה הקומוניסטית מגנה על הפלסטינים כעם וכמעמד פועלים
בו זמנית, היא מגנה על הספרדים רק כעובדים. העיתונות
הקומוניסטית שעומדת לצדם בסוגיות של איזורי שכונות המצוקה,
עיירות הפיתוח, המובטלים וכיוצא באלה, אינה מתארת אותם כקהילה
אתנית הסובלת מאפליה גזעית. בעיתון המפלגה "זו הדרך" מה-19
במרץ 1986, שבו מתוארים התנאים של המושבים החקלאיים,
הקומוניסטים כתבו שהמושבים העשירים עשויים לעקל את הנכסים של
המושבים העניים, אבל לא הזכירו שהמושבים העשירים היו למעשה
מושבים אשכנזים השולטים על רוב הקרקע הפורייה, בעוד שהמושבים
העניים היו אלה שהיו ללא בסיס כלכלי ואשר בתוכם הושיבו את
הספרדים.
הקומוניסטים מתעלמים מהחוויות הקשות של מעמד הפועלים ושל
המשכילים הספרדים, מפני שהם אינם יכולים להתאים אותם לתוך
התבנית המלאכותית של "מעמד הפועלים".
בכל אופן, הספרדים אינם "מעמד פועלים", והם לא רוצים להיות.
הספרדים שהיגרו מהמזרח התיכון היו סוחרים, בעלי מקצוע ובעלי
מלאכה. הספרדים שהפכו למעמד הפועלים בישראל נדחפו לתוכו מתוך
הכרח. אין הם מנוצלים על ידי הון מופשט, אלא על ידי קפיטליסטים
זרים. על פי סבירסקי, בבריטניה העובדים והמעסיקים שייכים לאותה
קבוצה אתנית, אך מצב זה אינו חל על דרום אפריקה או על ישראל.
אם בישראל הייתה זאת סוגיה של מעמד, היה ניתן להשוות את מצבם
של העובדים האשכנזים למצבם של הספרדים.
האנשים השולטים על ספרדים (ועל הפלסטינים) ואלה שהרסו אותם
כלכלית, חברתית ותרבותית מ-1948 עד 1977, לא היו קפיטליסטים
אלא חברי מפלגת העבודה הסוציאליסטית. במהלך התקופה הזאת התנאים
של העובדים האשכנזים השתפרו על חשבונם של הספרדים ושל העם
הפלסטיני. הקיבוצים האשכנזים, יותר מאנשי עסקים, ניצלו את
הספרדים, והאפליה בפרויקטים תעשייתיים של המדינה ושל ההסתדרות
היא גרועה יותר מאשר בסקטור הפרטי. למרבה הצער, מצב זה הוא
שדחף ספרדים רבים להצטרף לליכוד.
הספרדים אינם נאבקים רק על אוכל, על שתייה, על ביגוד ועל דיור,
אלא נגד השמדת התרבות שלהם. כל זה לא נכלל בתיאוריה פשוטה של
"מלחמת מעמדות".
ב-14 בינואר 1981 מנהיג במפלגה הקומוניסטית, שחתם כ"אח", פרסם
מאמר בעיתון "זו הדרך". ה"אח" תולה את תת-הייצוג הספרדי
במנגנון הפוליטי במחסור בהון ספרדי, מפני שעל פיו דבריו "ישראל
היא דיקטטורה בורגנית." אם הסבר זה היה נכון, מפלגת העבודה
האשכנזית לא הייתה מנהיגה את ישראל מ-1948 עד 1977. ה"אח"
מנסה, בעקיפין, ללבן את האפליה הישראלית, בכך שהוא מציין,
שהאפליה בישראל אינה מונצחת בחוק, כפי שהיא בדרום אפריקה
(כאילו שאפליה בלתי חוקית עדיפה...). הוויתור היחיד שמפלגה זו
עושה למען הקהילה הספרדית הוא הכללתן של שלוש מילים בהחלטות
הממושכות שלה: "מתנגדים לאפליה אתנית."
מעת לעת, העיתונות הקומוניסטית הזכירה שקיימות "קהילות
מזרחיות" בנוסף ל"מעמד הפועלים", והעמידה אותן בניגוד ל"חברה
הישראלית" (קרי, האשכנזים). הכוונה בכך היא שהמפלגה
הקומוניסטית, בדיוק כמו המפלגות האחרות של הממסד הציוני, איננה
מכירה באחדות התרבותית של הספרדים, בדיוק כפי שהציונות איננה
מכירה באחדות האומה הערבית אלא תומכת ב"רוח המזרחית".
כאשר אמיל חלבי, מנהיג קומוניסטי, נשאל, בפגישה שהוא ערך
בלונדון לפני מספר שנים, אודות הספרדים בישראל, הוא סירב
לענות, כשהוא טוען שאין לו ידע בנושא! לאיזה מנהיג קומוניסטי
אחר אין ידע אודות 80 אחוזים מ"מעמד הפועלים" במדינה?
נשיא מדינת ישראל נכח בוועידת המפלגה הקומוניסטית שנערכה
ב-1986, והוא שיבח את המפלגה על הגנתה על "היסודות של מדינת
ישראל".
50 אחוזים מחברי הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית בישראל
הם פלסטינים, ו-50 אחוזים הם מתיישבים אשכנזים. אותו הרכב קיים
לאורך כל מנגנוני המפלגה; כלומר מוסדות המפלגה אינם מייצגים את
הספרדים.

עמדתו של השמאל הקיצוני האשכנזי
בשנות השבעים, השמאל הקיצוני האשכנזי תמך במאבק הספרדים וסייע
לפנתרים השחורים, אולם כאשר הוא נכשל בשליטה עליהם הוא חדל
מכך. לאחר מכן כמה שמאלנים קיצונים החלו לעודד רוח של מחלוקת
בין הערבים הפלסטינים והספרדים, והאשימו את הספרדים בפאשיזם,
בגזענות ובעוינות לערבים. עמדה זו מנעה ביעילות את קיומה של
סולידריות כלשהי בין שתי הקהילות המקופחות הללו וסייעה לממסד
הציוני ולמשטרה החשאית.

הכנסת וגזענות
ב-26 במאי 1982 דחתה הכנסת החלטה שתוציא אל מחוץ לחוק את
האפליה, את ההסתה, את הפרסום של דברי נאצה ואת הביצוע של מעשי
אלימות מטעמים של גזע או דת. מי שהצביעו נגד החלטה זו היו
מפלגות הקואליציה של הממשלה והאופוזיציה, מפלגת העבודה. מפלגת
מפ"ם הציונית-מרקסיסטית לא הייתה נוכחת במליאה זו [39].
ב-1985 הצביע רוב פרלמנטרי נגד החלטה דומה משום שלא היה צורך
בחוק כזה, מאחר ש"ישראל איננה גזענית."
לבסוף, במאי 1985 הכנסת העבירה חוק נגד הסתה גזענית בלבד, אבל
שמרה את זכות התביעה אך ורק למדינה ולא לאנשים המעורבים בכך.
אפליה גזעית שבוצעה על ידי הממשלה או על ידי קבוצות ציוניות או
יחידים ציוניים נותרה, כמקודם, במסגרת החוק. נכון שהצהרת
העצמאות הישראלית ב-1948 הבטיחה לאזרחי המדינה שוויון, ללא
הבדל של מוצא, דת או מין, אולם הצהרה זו מעולם לא נחשבה לחוק,
והכנסת מעולם לא קיבלה אותה כאחד מהאידיאלים של המדינה.

החלטת האו"ם מ-1976
בשל טבעה הגזעני של המדינה הציונית ישראל, הכריזה האסיפה
הכללית של האומות המאוחדות ב-10 בנובמבר 1976 ש"הציונות היא
צורה של גזענות ואפליה גזעית."
היהודי המרוקאי מיכאל אל-בז אמר ש"קולוניאליזם פנימי זה על גב
הספרדים, המבוסס על אידיאולוגיה יהודית, הפך לחוקי כתוצאה
מאתנוצנטריות מתמשכת. בהקשר זה, הופעתה של האתניות הספרדית
מסמלת את דחייתה של הזהות הישראלית הלקויה, והיא יכולה להפוך
לזרז ליצירת חברה שבה אזרחים ערבים ויהודים הם שווים [40]."

הערות:
1. המדינה היהודית, עמ' 30.
2. מאמר שלו הנקרא "המזרח", 1926.
3. הארץ, 22 ביולי 1983.
4. בן-גוריון, נצח ישראל, עמ' 34, הוצאת עיינות, 1964.
5. ראה שם, עמ' 17.
6. תרגום בערבית, עמ' 167.
7. נצח ישראל, עמ' 9, עמ' 14, עמ' 23, עמ' 34, ועמ' 37. גם
הוועד הפועל הציוני 1949, עמ' 118.
8. ארכיון בן גוריון, יומנים, 20 ביולי 1949.
9. על המשמר, 28 בספטמבר 1981.
10. בן גוריון לשופט עציוני, 3 באוגוסט 1959, בן גוריון,
ארכיון בן-גוריון.
12. פרוטוקול הכנסת, כרך 8, עמ' 1102, ארבעה עשר בפברואר
1951.
13. הניו-יורק טיימס, 25 באוקטובר 1960, צוטט על ידי אלי
כדורי, 1970, עמ' 448.
14. עיתונות ישראלית.
15. ציטוט של ד"ר שיטרית, על המשמר, 28 בספטמבר 1981.
16. מיכאל אלבז, זמנים מודרניים, 120.
17. דו"ח של שרת, 12 בדצמבר 1948, ארכיון המדינה, משרד החוץ -
130/11/2502/8. צוטט בשגב, דף 183, תרגום בערבית.
18. "society", חלק IX, מאי 1972, עמ' 42.
19. הארץ, 21 במאי 1978.
20. מוסף הארץ, 4 בספטמבר 1981.
21. הארץ, יוני 1987.
22. חמישה במאי 1952.
23. עשרים ואחד במאי 1952.
24. שניים ביוני 1952.
25. שלושים ואחד במרץ 1951.
26. יום המיליון, אלתרמן, כרך I, 120.
27. הר העצה הרעה, עם עובד, 1976 (עברית), עמ' 16; שלום מושלם
(אנגלית), דפוס הוגרת', עמ' 18.
28. שניים עשר באפריל 1949, ארכיון המדינה, משרד החוץ,
130.02/2447/3.
29. שבט ועם, 1959.
30. לחיות עם יהודים, עמ' 413.
31. שבט ועם, 1959.
32. שבט ועם, 1960.
33. הארץ, 23 באפריל 1982.
34. מגמות B/3, אפריל 1951, וכן גם גיליונות B/4 ו-C/1, ותוספת
שבועית ל"הארץ", 19 במרץ 1982.
35. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4 ו-7.
36. שנת 1981.
37. סבירסקי, 1981, עמ' 361.
38. שאלת ציון והארץ, אוסף נבחר (עברית), כרך 1, הוצאת עם
עובד, ספריית דעת, 1944.
39. זו הדרך, 2 ביוני 1982.
40. זמנים מודרניים, 125.