סתם דפוק שחושב את עצמו...
כן, היום אני אהיה כזה,
או לפחות אגרום להם לחשוב שאני כזה.

אף פעם לא היה לי איזה סיפור אהבה גדול, משהו מהסרטים, או
לפחות משהו ששווה לכתוב עליו.
מצד שני גם אף פעם לא היה לי ממש איזה משהו טראגי. מוות,
פרידה, תאונה. משהו כזה ששבר אותי ואז בנה אותי מחדש.

לא מאושר, לא מדוכא, לא בודד, אבל גם לא מרגיש ביחד.
אני מוצא את עצמי כבאמצע, ממוצע אפילו קצת בינוני.
לא.
לא בינוני.
בינוני זו הגדרה כזו נוראית.
גם ממוצע.

אני לא יכול להגיד שאני מחפש את האביר על הסוס הלבן.
השריון שלהם כבר מזמן יצא מהאופנה,
ואני גם לא כזה חולה על סוסים.
הוא בכלל לא חייב להיות בלונדיני, למרות שזה תמיד יתרון.
אפילו לא דובר אנגלית, למרות שזה כבר ידוע ברבים כמה שזה עושה
לי את זה.

מצידי שהוא יהיה מי שהוא. עם סוס, בלי סוס, עם שריון, בלי
שריון, אפילו עירום, לזה אני בכלל לא אתנגד.
מה שחשוב זה שהוא יאהב אותי, ושאני אוהב אותו, כי ככה זה צריך
להיות, כי ככה זה יהיה,
ואם לא, אז זה פשוט לא זה... זה לא הוא.

ההורים שלי התאהבו באותו לילה שבו הם נפגשו,
או שזה לפחות מה שהם בוחרים לספר לי.
זה מדהים איך במוח הדפוק שלך מציאות מהר מאוד הופכת לדמיון,
למשהו שאף אחד לא יכול לוודא. סובייקטיביות קוראים לזה, ולך
תוכיח.
אני מצידי, בהתחשב בסיפור הזה שלהם, ובכל השעות  של הסרטים
שראיתי, יצאתי קצת שרוט - יצאתי אופטימי.

אופטימיות, זה לא משהו חזק בימנו. משהו שיכול להחזיק. עם השנים
מתווספת לזה הפסימיות. זה לאו דווקא מפריע אחד לשני. לפעמים גם
חופף
אני למשל מוצא את עצמי כבן אדם מאוד אופטימי, אבל עם זה גם
פסימי. אולי יותר מתאים יהיה להגיד מציאותי.
מציאותי אבל אופטימי.
אולי אופטימי אבל מציאותי?

אני לא יודע איפה אני אפגוש אותו. אולי זה יהיה באיזו הליכה
מקרית בגן, אולי בנסיעה ברכבת או באיזה באר. כזה מהסוג שיצא לי
לפקוד לאחרונה די הרבה. אולי יותר מידי. מי יודע, אולי זה יהיה
באינטרנט, באותו עולם טורפים אכזר.
מה שכן אני יודע זה שזה יקרה.

מצד שני אני כבר מתחיל לפקפק אם אתה בכלל קיים.