[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יושי ינון מיטסו
/
רעות וג'וני 2

רעות וג'וני המשיכו לנסוע לכיוון הקניון.
"איך קוראים לך, אגב? עוד לא שאלתי את זה וזה מציק לי מאז ש..
נו, מציק לי." אמר ג'וני.
"רעות," אמרה רעות, בזמן שחיפשה מקום חניה, "קוראים לי רעות."
"רעות זה מגניב," קבע ג'וני, ויצא מהמכונית.
"אז, ג'וני, מותק, מה באת לעשות בקניון?" שאלה רעות.
"אני עובד פה." "אתה מנהל את הקניון?!" היא צווחה בהפתעה.
"לאאא," אמר ג'וני, מצחקק, "אני מנהל את ה'טאוור רקורדס'."
"אה. אז מה החליפה?" "יש לי כסף, אני קונה חליפה," אמר ג'וני,
"ככה אמא שלי אמרה לי. ככה אני עושה." רעות צחקה. "מה את באת
לעשות פה?" "אני באתי לקנות מתנה לאמא שלי." "מה את מתכננת
לקנות לה?" "לא יודעת," אמרה רעות, במבט מיואש, "אני חושבת על
זה כבר יומיים ועוד לא מצאתי כלום." "אולי תקני לה דיסק?" אמר
ג'וני, מבט משועשע בעיניו.
"הא הא, יא דביל. טוב. אני הולכת להפנינג או משהו. איפה אתה,
בדיסקים?" "בדיסקים, כן." אמר, וצחק, והלך.



ובזמן שרעות חיפשה שטויות לאמא שלה בהפנינג, ובזמן שג'וני מכר
אוסף של זהר ארגוב לחבורה של ערסים מסוכנים, אבא של ג'וני, נהג
משאית במקצועו, לקה בהתקף לב.



ג'וני רץ החוצה מהחנות שלו לכיוון ההפנינג בקומה השניה. כשהוא
הגיע, רעות בדיוק יצאה מהחנות עם שקית שנראתה כאילו היא מחזיקה
בתוכה עוד אחד מסודות הטימטום ההפנינגיים המיוחדים. הוא נראה
נסער, והיא נבהלה מהרגע שראתה אותו. כשהוא היה ממרחק חמש מטר
ממנה, והיא ראתה את כל תווי פניו במלואם, היא צעקה "ג'וני! מה
קרה, לעזאזל?!" הוא התקרב אליה ותפס אותה בעוצמה עדינה
בכתפיים. "אבא שלי חטף התקף לב. הוא בבילינסון. אנחנו נוסעים
לראות אותו." "למה באת להגיד לי ולא פשוט נסעת? הוא אבא שלך!"
"אבל את חברה שלי," אמר, שם את ידו מסביב לכתפה ולקח אותה
משם.



כל הנסיעה הוא לא הוציא מילה מהפה. תמיד, חשבה רעות, טוב, עד
לפני חמש עשרה דקות, הוא לא הפסיק לדבר, ופתאום הוא לא אומר
כלום. המצב החדש הזה היה מוזר לה, אבל, אחרי הכל, הכל היה חדש
בנוגע אליו. הוא חנה באלכסון מול בית החולים בפתח תקוה. כשהוא
יצא מהאוטו, היא המשיכה לשבת בפנים. הוא עצר, הסתובב, ופנה
אליה. הוא התקרב לחלון שלה, ועשה תנועות של פתיחה. היא חייכה
ופתחה את החלון. "אני רוצה שלושה צ'יזבורגרים ושני קולות,
בבקשה." הוא חייך. "בואי," אמר לה. "מה?" "בואי." "אתה רוצה
שאני אבוא איתך לראות את אבא שלך?" "יותר מכל דבר אחר בעולם.
טוב, יש כמה דברים, אבל זה גם מאוד חשוב לי." "טוב." אמרה,
ויצאה מהמכונית. אחרי עשר דקות כבר היו במעלית לקומה השלישית,
שם הייתה מחלקת הלב. ג'וני ניגש למזכירה בהחלטיות אין סוף,
ושאל אותה בתקיפות. "איפה נמצא ג'ים ריבס?" המזכירה נראתה
כאילו ניעורה מעיסוקיה הקודמים, ועברו כמה שניות עד שהתאוששה
וענתה לו, שבהן בחנה אותו, וצל של חיוך עבר על פניה. "חדר
404," אמרה לו, ובחנה את רעות. כשג'וני לקח לרעות את היד
והתחיל ללכת משם לכיוון המסדרון, המזכירה לחשה "בחורה ברת
מזל," ספק לרעות, ספק לעצמה. רעות חייכה בלי לשים לב, כשג'וני
החנה את עצמו מול חדר 404. "את רוצה להיכנס או לחכות בחוץ?"
שאל אותה, כמעט נלהב, דמעה קטנה נעשית בהריון בעינו השמאלית.
"אני אהיה פה." אמרה לו. הוא חייך אליה, עצם את עיניו, מה שגרם
לאפקט סחיטה בעינו השמאלית, דמעות קטנות נשרו על עצמות לחייו
הגבוהות, ופקח אותן שוב. אז, החל מתקרב אליה. היא עצמה את
עיניה ידנית בפעם הראשונה בחייה, וקיבלה את הנשיקה שלו בחום.



לאחר שעזר לרעות למצוא כיסא שתוכל לשבת עליו בזמן שיהיה בחדר,
הוא נכנס לחדר, וראה שמצבו של אביו השתפר מאוד מאז שיחת הטלפון
שקיבל מדודו כשהיה בחנות הדיסקים שלו. הוא כבר ישב ודיבר עם
אחיו, ג'יימס, ונראה מאוד נסער. הוא בכה, וג'וני באמת לא ראה
את אביו בוכה לעולם. ג'יימס ריבס הביט בג'וני, חייך חיוך תמוה,
פער את עיניו, והתחיל לצאת. "לא ייאמן," אמר לג'וני באנגלית,
"פשוט לא ייאמן." "מה?" החזיר לו ג'וני באנגלית. "אתה לא תאמין
אפילו אם אספר לך," אמר ג'יימס ובלע דמעה נוצצת, "אתה צריך
לשמוע את זה ממנו." הוא יצא מהחדר.
ג'וני פנה לאבא שלו, שחייך חיוך עגום מנשוא. "לעזאזל, אבא,"
אמר ג'וני, "מה קרה?" ג'ים סימן לו לשבת על המיטה. ג'וני ישב,
והתחיל לנסות לדבר. הוא לא הצליח לכמה דקות, אבל אז נפלט לו
משהו. "התקף לב, הא?" אמר, וחייך. "אל תדאג, בני, זה לא ייקרה
שוב." אמר ג'ים, וצחק לשמע עצמו. ג'וני הביט בו בעיניים פקוחות
לרווחה, במבט שואל. "תקשיב לי עכשיו טוב מאוד," התחיל ג'ים,
כשנרגע, "כי מה שאני עומד להגיד הוא מאוד חשוב." והתחיל לספר.



"חלמתי חלום היום אחה"צ. זה היה סוג של חלום נבואי, אבל לא
מאלה שמתגשמים, אתה מבין?" אמר, והשתעל. "מבין."
"החלום התחיל בשני אנשים, גבר ואישה, צעירים, האישה יפהפיה,
הגבר נראה כאילו הוא עוד לא יודע בוודאות מה יש לו ביד, אתה
מבין?" הוא החל דומע שוב. נראה שלחזור על החלום המסויים הזה לא
היה קל בשבילו. "בקיצור, הם הולכים, הם יוצאים לבלות, וכשהם
חוזרים, האישה רצה לכביש, ואני רואה את עצמי דורס אותה. אתה
מבין?" הוא התחיל לבכות ברצינות, אבל זה לא ניכר בקולו ההחלטי.
"שני אנשים, האהבה ביניהם, אמיתית ככל שאהבה יכולה להיות,
מוקרנת מכל פינה, הם ממש קורנים, שניהם. אז הוא עוצר, כי הוא
שם לב למשהו, הוא שם לב פתאום כמה היא יפה וכמה הוא אוהב אותה
וכמה זה וכמה זה, אתה מבין? והוא צודק, וזה נכון, זה הכי נכון
שיש, אתה מבין? והוא רואה משהו בה, לא יודע, המצלמה שלי הייתה
מכוונת עליו, אתה מבין? אבל אתה רואה עליו שפתאום, ככה בבום,
הוא קולט מה שיש לו, אתה מבין? כמה שהוא בר מזל. ואז המצלמה
שלי, המצלמה הפרטית שלי," מחייך, "עוברת מהר לכביש, ומתמקדת
עליה, ובדיוק באותה שניה, ממש, שניה וחצי, לא יותר, המשאית
שלי, המאמא שלי, דורסת אותה ומעיפה אותה עשרים מטר לתוך איזו
מדשאה," הוא עוצר לחצי דקה, בוכה, וג'וני מחבק אותו, וג'ים
מעיף לו את היד במחווה ידידותית שכזאת. אז הוא ממשיך. "אז
ראיתי את עצמי יוצא, ומסתכל על הבחור שאת חברה שלו או אישתו או
מה שזה לא יהיה כרגע דרסתי, כרגע הרגתי את חברה שלו, אני כרגע
מחקתי לו את האהבה. אתה מבין אותי? מחקתי לו." הוא עוצר לשניה,
ומשתלט על עצמו. הוא כבר נהיה די טוב בזה. "אז בקיצור, אני
רואה את עצמי יורד מהמשאית, והבחור הזה מסתכל עליי, וזה היה
מפחיד, כי לא הייתה לו הבעת פנים. שום הבעה. זה היה ממש מוזר.
ואז הוא מוציא אקדח, והייתי בטוח שהוא עומד לירות לעצמו בראש,
כי הרגשתי מה שהוא מרגיש, זה היה מטורף לגמרי. וגם אני הייתי
יורה לעצמי בראש אם הייתי מרגיש ככה." "אבא," ג'וני התחיל
להגיד משהו, אבל ג'ים השתיק אותו באיווחת יד. "שתוק ותן לי
לדבר רגע. הוא הרים את האקדח וירה לי בראש. ואיך שהוא ירה הכל
נעשה לבן פתאום, ממש כל ה. מסך שלי, נהיה לבן, וכשחזר הכל, זה
היה מהזווית שלי, ושכבתי בלי לזוז, ולא יכולתי להזיז שום איבר,
והראייה שלי הוגבלה לכל מה שיכולתי לראות מתחת למשאית, לכיוון
המדשאה שליד הכביש. והבחור הזה התכופף שם ליד הגופה של חברה
שלו והתחיל לבכות, ואז הם התחילו לדבר, ולא שמעתי בדיוק מה הם
אומרים, עדיין הידהדה לי בראש הירייה. אבל שמעתי את הקול שלה,
והוא היה כל כך מתוק. הוא היה מתוק כמו הקול של אמא שלך כשהיא
הייתה צעירה.. והוא היה כל כך מתוק שהתעוררתי וחטפתי את ההתקף.
אתה מבין אותי? הוא היה כל כך מתוק.. שמשהו בתוכי פשוט מת.
אבל משהו בתוכי גם נולד מחדש, ג'וני בוי. תאהב את מה שיש לך.
אתה מבין? תאהב את מה שיש לך כי הכל יכול למות. אתה מבין אותי?
אתה מבין?" וג'וני אמר "ואני חשבתי שאתה כזה משעמם ומיושן,"
ואז ציחקק קצת והתחיל לבכות, וחיבק את אבא שלו.



ואחרי רבע שעה שבהם רק חיבק את אבא שלו, בלי אף מילה, הוא יצא
מהחדר, וחיפש את רעות. היא הייתה בקפיטריה שותה קפה מגעיל בלי
סוכר, והוא התקרב אליה ונעמד מאחוריה, ראשו מעליה, והריח אותה.
הוא הריח אותה עד שהריח שלה גדש את האף שלו עד כלות, והוא
התחיל לבכות שוב. והיא שמעה אותו בוכה והיא הסתובבה כל כך מהר
שנשפך לה הקפה הרותח על היד, אבל היא לא שמה לב בכלל. היא קמה
מהר, והוא חיבק אותה. "מה קרה?" שאלה אותו, והוא רק אמר "ששש."
וחיבק אותה עוד קצת, ואז הציב את ראשו מול פניה, ונשק לה קלות
על פיה הרך. "אני אוהב אותך," אמר לה ברכות, "אני אוהב אותך
מאוד."
"גם אני.. גם אני אוהבת אותך," אמרה לו, ונישקה אותו, ואז
ניקתה את פניו מדמעות, ולקחה את ידו, והוציאה אותו משם לפני
שתספיק לבכות בעצמה. בסוף הם לא הלכו מהר מספיק, והיא בכתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מקווה לגדול
ולעשות הרבה
פקה-פקה.



אפרוח ורוד
בדרשת הבר מצווה


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/9/01 8:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה