זה היה בשנת 95. הערב ירד על הרחוב השקט שלי. הכלב המעצבן של
השכן הפרסי שלי נבח כרגיל. ואז כאילו כלום, נקטעו חיים שלמים.
צעקה עצומה פילחה את הרחוב שלי.
זה היה מהבית ממול. "אבא מה קרה?" - "זה אחד הטייסים באסון
המסוקים, הוא היה איתי בקורס בצבא, הוא החבר הכי טוב של יובל
השכן". הבן שלו כל הזמן שיחק איתנו כדורגל. שלוש
נגד שלוש, בונים שער מפחי הזבל של הרחוב. ילד בן שמונה שנשאר
יתום.
הוא לא הלך להלוויה. לא היה מסוגל. ילד בן שמונה שלא מסוגל
ללכת להלוויה של אבא שלו. נשאר בבית עם אשתו של יובל והבן שלה.

   
זה היה לפני כמה שנים, כשהייתי בכיתה ח', עשינו באותה שנה הרבה
שטויות בבית הספר. באחד
מהשטויות הייתי עלול להסתבך כהוגן. יום רביעי בבוקר שעה ראשונה
מתמטיקה עם המחנכת. "נדב
לחדר המנהל", נכנס התלמיד התורן והודיע. על הבוקר לחדר המנהל?
זה בטוח זה. מישהו הלשין
ששברנו את הדלת של הכיתה. הסתכלתי על השכן שלי לשולחן "אוף,
אני לא רוצה להיות מושעה". קמתי והלכתי לחדר המנהל דוד. קוראים
לו כמו לסבא שלי ז"ל. לא משנה. כבר באתי לשלוף אליבי ובלבולי
מוח כשהוא אמר לי, "נדב, דודה שלך מירי, נפטרה הלילה". כנראה
שאת העונש שלי קיבלתי בדרך אחרת, לא חשבתי על זה אז. היא הייתה
דודה שלי, מנשואים. גם שכנה שלנו. הייתה חולה הרבה שנים, כבר
הספיקה להחלים וללדת ילד קטן שהיה בן 4 כשנפטרה, אבל
אז המחלה חזרה. יותר מאוחר באותו יום המחנכת שלי שאלה אותי אם
אני בסדר. "כן, לא יודע, לא
היינו קרובים כל כך... אבל עדיין, היא מהמשפחה, זה קשה." לא
נראה לי שהיו לי רגשות אז בכלל.
הייתי טיפש. יום שישי בצהריים, יומיים אחר כך, הייתה הלוויה.
היו שם המון אנשים. המון.
מלא צופיפנקים וחרא, בגלל שהבת שלה , בת דודה שלי, הייתה
בצופים נדמה לי. אחרי זה התכנסנו אצלנו בחצר. סבתא שלי באה
ואומרת לי "למה לא היית בהלוויה?" - "כן הייתי..." - "אז איך
לא ראיתי אותך?" - "עמדתי רחוק".
הייתי יום אחד בשבעה. דיברתי עם כמה חברים מהכיתה שיבואו איתי
כי לא היה לי נעים. התביישתי.
ללכת 5 מטר לבית של השכנים. של קרובי המשפחה. באנו, שיחקנו
איתה קצת ביליארד, גם המחנכת
שלי הייתה שם. וזהו. מאז לא הייתי שם כמעט.

בישראל מתים כל שנה בממוצע מעל ל-500 אנשים בתאונות דרכים.
מתים פה הרבה אנשים. מתאונות,
מפיגועי טרור, ממחלות, בצבא. 30-40 חיילים בשנה מתאבדים בצה"ל.

למה אני כותב את כל החרא הזה. לא יודע. סתם זה פתאום חזר אליי
כשקראתי על עוד איזה מוות
שולי בעיתון, אז רציתי לכתוב לפני שאני אשכח לעוד כמה שנים.
תיזהרו מהמוות, אה.