לפני איזה חודשיים היה לאבי משבר. מין משבר אמצע-הצבא. שנה
וחצי, חגגנו לו. הדלקתי לו עוגה צבאית יבשה, עם נר וחצי. הוא
נשף על הנר וסינן משאלה: "שיקרה כבר משהו, או שישחררו אותי
מהצבא". אז לא שיחררו אותו מהצבא, אבל קרה משהו: סבא שלו נפטר.
אבי הרים את הפק"לאות, דחף לי חצי קופסה נובלס ליד, שני מטבעות
של עשרה שקלים, ועלה על הג'יפ. במקומו, הנחיתו עליי את הצ'ונג.
לצ'ונג קראו ארז. "יוחאי", שאל אותי פעם אחת, "אני יכול ללכת
להשתין?" כמעט שהרבצתי לו באותו הרגע. "אתה לבד, במחסום
מזדיין, באמצע הלילה, ואתה מעיר אותי, כדי לשאול, אם אפשר,
לעשות פיפי?!" רק בנס התאפקתי. הוא עוד היה אוכל אצלי חרא, אם
לא הייתי כזה נחמד. בזמן שאבי לא היה כאן, עשו אותי למפקד
המחסום. בעיקרון זה היה התפקיד שלו, כי הוא הפז"מניק, אבל אבי
בלוויה של סבא שלו, ואני תקוע במחסום עם הארז הזה.

"מחסום ארז", צחקתי לו פעם אחת, כשהקצין בא, להוריד את המנה
השבועית. הצ'ונג נעמד בסמכותיות באמצע הכביש, כדי למנוע
מהטרנטה של כמאל לעבור, בלי להציג, לפחות, אישור מראש הממשלה.
אחרי שבדק את המסמכים שלושת-אלפים פעם, הואיל בטובו לפתוח את
השער, לא לפני שזרק אליי מבט שואל, לוודא שלא שכח שום דבר.
אחרי שגמרנו לצחוק, הקצין מסר לי שיש התרעת מחבלים בגזרה,
ושכדאי שנהיה ערניים בלילה. ארז צהל ושמח: "יש! מחבלים! סוף
סוף נהרוג את האויב!" "סוף סוף", חשבתי לעצמי, "הרי אתה פה כבר
כמעט ארבע שעות!" הקצין הלך והלילה בא. "תקשיב", אמרתי לו,
"אני הולך לישון ואתה במשמרת הראשונה. אם קורה משהו - להעיר
אותי ישר. אם אתה רעב, תאכל. אם צמא, תשתה. יש גם גזיה. לילה
טוב". הספקתי לשים את האוזניות על הראש ולהסתובב, כשניגש אליי
וביקש להשתין. צרחתי עליו שילך כבר לשמור, והוא, כמו ילד מבויש
עם קסדה על הראש, הלך והשתין בתוך עמדת הבטון, שאמורה להגן
עלינו, במקרה של ירי.

עיניי נעשו כבדות. הכל סביבי החשיך והתערפל. שקעתי בכרית, עמוק
יותר ויותר, עד שנרדמתי. חלמתי על יער מכושף, ועליו שביל עלים
רקובים. אני הולך על השביל, ורק עצים מסביב. חושך מצריים. אני
ממשיך לאורך השביל, עד שאני מגיע לבקתה. אני נכנס פנימה. בפנים
יושבת אישה ערבייה על כסא נדנדה, יושבת ומעשנת מקטרת. אני
מתיישב מולה. היא לא מדברת, ואני גם שותק. היא מציעה לי
מהמקטרת. אני לוקח אותה מידיה, שואף קצת, נושף קצת, עד אשר
יוצא עשן סמיך ומתוק מריאותיי. אני שומע רעם מתגלגל לכיווני,
ורוצה לקום להביט מהחלון. אך הזקנה תופסת בידי, ואומרת לי:
"תירגע. גם אני באתי משם". ואז קולות הנפץ חדרו לאוזניי.
התעוררתי בפאניקה, מתנשף בכבדות, מזיע כולי, ובחוץ צעקות
ויריות. "ארז, מה קורה פה?" "מח... מחבלים המפקד, אה, יוחאי.
אני חושב שפגעתי בהם". "אתה בסדר?", צרחתי לו, מתלבש במהירות
בשכפ"ץ, קסדה ואפוד. "כן, הם לא הספיקו אפילו לירות". מחבלים
שלא הספיקו לירות? משהו פה התחיל להישמע לי לא הגיוני. "תגיד,
מאיפה הם באו?" "מכיוון הכפר". ארז הסתכל בי בעיניי עגל. "הם
התגנבו הנה בחשכה. ראיתי אותם מתקרבים. ישר הכנסתי לאחד מהם
בין העיניים, שזו השיטה הכי טובה לדעת אם הם מחבלים". "אתה,
מה?" "כן, שאם הם מחבלים, הם ישר יתקפו, ואז נהרוג אותם
מההפתעה". התחלתי לקלוט מה הולך פה. "ארז, תקשיב לי, זה חשוב".
ארז הטה אוזנו כדי לשמוע אותי, כי הרוח פתאום התחזקה. "אתה
ניסית קודם לצעוק להם לעצור?" "מה פתאום, ולחשוף את עצמי?"

אחת הגופות הרימה את ידה. קול ממלמל חלושות ניסה לומר דבר מה.
התקרבתי אל הגוף המפרפר. כדור היה תקוע לו בצלעות, ועוד אחד
ביד ימין. קלחת דם חזקה ניגרה מידו הפצועה. ידו השמאלית אחזה
בכוח במקום הפגיעה. "אידיוט אחד!" צרחתי על ארז בכל הכוח,
"חתיכת מפגר! תעוף חזרה לעמדה שלך, תוציא את המחסנית, ותעמוד
פה בשקט מופתי עד שאני מעיר את כל מי שישן בשעה כזו בצבא". ארז
נעמד בתוך הבטונדה, בתוך השתן של עצמו, והרהר במה שעשה. אני
הרהרתי באבי, בלוויה של סבא שלו המזדיין, שהשאיר אותי עם
צ'ונג, שיורה בסוחר הסמים שלו, בילד שלו בן השלוש, ובסוס שלו.
ועכשיו מה אני אמור לעשות? להסתיר את הסמים, או להציג אותו
כפושע למרות הכל? לשים לו ביד את האקדח הסודי של אבי, שנועד
למקרים כאלו? קרעתי את החולצה שלי וקשרתי לאבו-חסן על היד.
"סליחה", לחשתי לו. "העזרה בדרך".

ארז הצליח להשיג קליטה בסלולארי שלו, ובדיוק השוויץ לאימא שלו
שהוא הרג מחבל, כששמעתי את הקליע הראשון ניתז על הקרקע. הצ'ונג
הרים את הראש שלו. "תתכופף!" צעקתי לו. "תעוף משם, אתה חשוף
לגמרי!" משלוש מתוך ארבעת הרוחות, נפתחה עלינו אש. בתוך כל
ההמולה, הצליח אבו-חסן להגיע לכיסו, ושלף משם ג'וינט. צוחק,
הוא הדליק אותו ולקח שאיפה חזקה חזקה, כמה שריאתו האחת,
המנוקבת, יכלה להכיל. ארז עדיין עמד באמצע הרחבה, בשוק, כדורים
שורקים מסביבו, כאילו היו נחיל דבורים סביב פרח בודד. אני
החזקתי ביד אחת את החולצה שלי, ובשנייה ניסיתי לדרוך את הנשק.
פיצוץ אדיר, קרוב אליי, גרם לי לאבד את הכרתי. רק אור בוהק,
וריח שרוף, ואבו-חסן מפורק, וארז צועק ומשתין במכנסיים. ואז
החל החושך.