יש המון אנשים שיודעים מה להגיד, או על מה לדבר, אם יש להם
נושא כזה או יש בהם אחר. אני, הוא לא בהכרח אחד מהם, וזה לא
בהכרח עושה לי טוב לראות איך כל האנשים שאני לא נכלל בתוכם,
עושים שימוש ביכולות שלהם להגיד את מה שהם יודעים, או לפחות
לרמוז על כך לנותני-הפירות למיניהם, שבתורם נותנים את הפירות,
שאותם האנשים שיודעים על מה אני מדבר, קוצרים.

ההרגשה הזאת, הופכת למשהו חמוץ שכזה, ואתה - כלומר אני, חושב
לעצמך, כלומר לעצמי על חתיכת העוגה הענקית הזאת שנקראת לפעמים
עולם, ופעמים אחרות חברה או חרא קיבוצי, ולפעמים אפילו דברים
טובים. אתה יכול להגיד לעצמך, (אהה) למשל: הייתי רוצה חתיכה
מהעוגה הזאת, אם לא איכפת לכם, ומחכה לאיזו רשות שתינתן, אבל
הרשות המחוקקת קבעה פעם משהו לגבי אנשים שאין להם מה להגיד,
אני נזכר. פיסת חוק מימי המנדט הבריטי, כבר אז ידעו לזהות
חדלי-דיבורים שכמוני, 138138 קו נטוי משהו, שקבעה - ש"כל אדם
שאין לו מה להגיד הטוען למעמד של אדם שיש לו או בו משהו
מסויים,
אמור להיות מושם בפינה הרחוקה ביותר של תשומת-הלב, ובמקום
המואר בצורה הקטנה ביותר. כך יעביר את ימיו במילים לריק, ללא
נזק משמעותי לחברה, או החרא הקיבוצי", סבבה.

אז אני איכשהו הבנתי את העניין הזה, בזמן שאני מהלך ברחובותיה
הוירטואליים של עירי ציון, בולע את החרצנים הבלתי-נמנעים
שנעוצים בתוך הענבים שהחיים חילקו לי, וחי לי מיום ליום, מחלק
את ימי לרוח...
ולפעמים רק מתחשק לי להגיד, שאני יודע. פשוט יודע,
ושומדבר אחר מלבד זה - ושהמקום שניתן לי מהווה
את האתר המושלם לאדם כמוני, שאולי אין לו ממש,
ממש משהו מדוייק ומגובש להגיד, אבל
יש בו גרעין קטן, של רצון, לפעמים,
להישמע.