הכל מסביבי היה חשוך ושקט, כל כך חשוך שעלומת האור הקטנה ביותר
הייתה יכולה להאיר לקילומטרים רבים וכל כך שקט היה שקולות
מחשבותיי נישאו על גבי האוויר העומד במשך דקות ארוכות בהדים
שהולכים ונחלשים באיטיות מפתיעה.
הבטתי מטה וכל מה שיכולתי לראות היה רק במרחק של שלושה
סנטימטרים מסנדלי (תודות למדבקות מחזירות האור שאח שלי הדביק
לי עליהם בתור בדיחה כאשר ישנתי).
שם על הקרקע השחורה ראיתי אבן קטנה בצורת לב, לא ייחסתי לה
חשיבות יתרה כשם שאינני מיחס חשיבות לכל עלה או עץ שנקרא
בדרכי.
התחלתי לצעוד לכיוון מסוים שעל סמך חושיי קראתי לו צפון, לאחר
כשעתיים של צעידה באוויר העומד והתפל הבטתי מטה ושוב היא הייתה
שם אותה אבן בצורת לב, קימצתי את גבותיי, פניי לבשו הבעת פנים
של כלב המנסה להבין מה עומד מולו, לאחר מכן פניתי שמאלה
והתחלתי לצעוד לכיוון מערב לאחר חצי שעת הליכה הבטתי שוב מטה
ושוב אותה אבן מוזרה הייתה מונחת לרגליי בדיוק באותו מרחק כשם
שהייתה קודם.
לאחר שבחרתי גם בשתי הכיוונים האחרים שנשארו ואותו הדבר קרה
הבנתי מה קורה, דמעות ייאוש פרצו מעיניי מרטיבות את זקני
הצהבהב, ויבבות של אכזבה יצאו מפי.
שוב זה קורה לחשתי לעצמי שוב נתקעתי בתוך נבכי דמיוני ושוב
עליתי על סרטון בחיפושיי... |