אז היא יושבת וחושבת שהשם שהיא בחרה ליצירה החדשה שלה נשמע כמו
שיר של אינפקציה, או כמו של להקת מטאל וונאבי מגניבה שתרגמה את
השם שלה מאנגלית לעברית.
ונראה לה שהיא תיתן לשם להוביל את האצבעות שלה על המקלדת,
ובשביל להיות יותר אמיתית היא לוקחת עוד שאכטה מהסיגריה, ועוד
שלוק מבקבוק האבסולוט שלידה, כי רק אנשים אמיתיים יודעים לשתות
לעשן, ומהר מדליקה מאוורר, שאמא לא תרגיש בעשן מחר בבוקר.

והכתום והשחור של הדף מתערבלים לה מול העיניים בדמעות, והיא
חושבת עליו ועל כמה שטוב לה איתו.
והיא חושבת על ההוא, שחתך אותה אז, ועשה לה אז מין כריתת אופי
כזו של החלק של האמון.
ואז היא מתקנת סימני פיסוק, ולא מרוצה מהתוצאה, אבל היא לא
באמת שמה זין, כי היא אמיתית עכשיו, יש לה וודקה וסיגריה.
ושום הודנא שבעולם לא תתקן את ההרגשה שמת לה איזה חלק חיוני,
שעוד חתיכה בפאזל שמחבר אותך לאנשים שהתפרקה.

היא כבר איבדה איזה שהוא קשר עם המציאות אז היא הולכת עם זה עד
הסוף, ומדליקה את הרדיו על איזה טראנס ורוקדת את נשמתה החוצה,
מדלגת בחדר כמו איזו חולת נפש.
וזה עדיין לא משחרר אותה.

אז היא ניגשת לאינטרנט ופותחת את הדף שלה בבמה חדשה, שאף אחד
ממילא כבר לא נכנס אליו, וכותבת שם מעאפן בראש העמוד ונותנת
לאצבעות להוביל אותה על המקלדת, כמו פרסומת מזוינת לדפי זהב,
רק מקוונת.

ושום דבר לא עוזר והלחץ שלה בקיבה פשוט ממשיך להתגבר, אפילו
שהפסיכולוגית שלה טוענת שקיבה קשורה לרגשות, היא פשוט חושבת
שהיא שתתה יותר מדי.
אבל היא כותבת מהלב ויום אחד היא תהיה כמו הסופרים הגדולים
האלה או כמו היוצרים האלה שיודעים לקשר מריבות לאורות תנועה
מזוינים.
יום אחד היא תהיה הולדן ותצא באיזו מחאה טיפשית לעולם, על
ההתנתקות או וואט אבר. או אפילו על הפלות.או אולי על הצביעות
בחברה החיפאית, או בגדולה יותר, הישראלית, או שהיא תהיה אורוול
ותכתוב רומן גדול שמלאנטה אנשים יושפעו ממנו.

אבל היא לא תצליח להעביר את ההרגשה שלה, כי היא לא שתתה מספיק,
והיא לא כמו האלה שיודעים לשפוך רגשות, היא תמיד חייבת להיות
בשליטה, אפילו כשהיא גומרת.
ואז היא ככה מעיפה מבט מסביב וקולטת את החדר שלה ומבינה כמה
צביעות יש בה ושהיא בחיים לא תהיה הולדן ולא ג'ורג' אורוול ולא
תעשה שום דבר חשוב, רק תהיה עצמה ותנסה למצוא את החתיכה ההיא
שנאבדה לה אז, ההיא שמחברת אנשים, וגורמת לך להיפתח אליהם.

ובסוף השם בכלל לא מתקשר לה לסיפור.