דמות כהה עמדה בפתח והתקרבה באיטיות. רועדת מאימה, ניסתה הדר
לסגת, אך לא היה לאן. הכל חסום, חשבה, אין מוצא.
הדמות קרבה והושיטה את ידיה באיום. עזוב אותי! צעקה, אך קולה
לא נשמע. ולפתע, הרגישה מחנק בכל גופה. קשה לה כל כך לנשום.
די! היא ניסתה לצעוק, בבקשה!
הדר התעוררה בבהלה, מתנשמת בכבדות. הכרית הייתה רטובה מדמעות,
ועיניה הירוקות והגדולות של הדר הביטו בירח שזהר בחוץ.
"הדר! מה קרה? אמה נכנסה לחדר במהירות "היה לך חלום רע,
מתוקה?"
פתאום אכפת לה, חשבה הדר בכעס. נגד החלומות היא תעזור, ונגד
המציאות היא תעצום עיניים. היא הייתה בסך הכל בת תשע, וכבר
הרגישה שתמימותה נלקחת ממנה בלא שתרצה בכך.
הדר שתקה, עיניה היו עדיין נעוצות בירח. ופתאום עלה בה הכאב
המוכר, וכעס אדיר שנבע מתוכה ללא מעצור. רק אתה כאן בשבילי,
לחשה לירח.
"הדר..." אמא ליטפה את ראשה, "אני אוהבת אותך", אמרה ברכות.
נוגה הישירה אליה מבט בכאב רך. היא אוהבת אותה. כך אמרה.
היא עצמה את עיניה, והסערה שככה.

קול של כלים במטבח ודהרות משונות העירו את הדר משנתה. היא פקחה
את עיניה. אורה החזק של שמש יום שבת, צבע הכל אחרת. היא שפשפה
את עיניה, שעה שאחיה שי בן השתים עשרה נכנס בקפיצות של קנגורו
לחדר.
"רוצה לשחק מונופול?"
"ממממ..." הדר התמתחה ופיהקה.
"אממממא", שאג הקנגורו, "היא רוצה! בואו נשחק עכשיו!"
כזה הוא, אוהב שהכל הולך בדרכו, חשבה נוגה בליבה. אבל בעצם, לא
איכפת לה לשחק, הוא נראה אחרת היום.
אחרי שעה משחק הודיעה אמם שהיא פורשת. שי הביט בה במבט כועס.
"זה בגלל שאת מפסידה, נכון?"
"לא..." מיהרה אימה לומר, כמעט מתנצלת, "קמתי היום מאוד מוקדם
ואני זקוקה למנוחה".
הוא הסב את מבטו להדר, וצמצם את עיניו. "את לא פוחדת להפסיד,
נכון?" הטון שלו השתנה פתאום. המבט שלו נסך בהדר תחושה מוזרה.
הייתה בו מעין..שליטה מאיימת.
"לא..." אמרה בקול רועד מעט.
הדר ניצחה. היא לא ממש התכוונה לכך, אבל זה קרה. בעצם, משהו
רעד בתוכה, אולי עדיף ששי היה מנצח.
שי הביט בה בעיניים רושפות אש.
"רימית", קולו היה קשה.
היא הביטה בו בעיניה הגדולות. "לא נכון..." היא נסוגה מעט
וליבה נרעד.
שי העיף את על הקלפים של המונופול ופיזר אותם על השטיח.
"שקרנית!" פתאום נעמד מעליה, והרעד הפך בלתי נשלט. "כן נכון!
תגידי שאני צודק!"
"אא..." ניסתה לומר, אך משהו כמו נחנק בתוכה. מדוע היא אינה
מצליחה לדבר?
כמו הר געש פרץ ממנו באותו הרגע, והמכות זעזעו את גופה ונשמתה.
זעקה נפלטה ממנה. שאמא תבוא... אמא בבית, לא? רק שתבוא... מדוע
אינה שומעת...?

הכל נהיה אבוד פתאום, שעה שליבה נשבר בתוכה לרסיסים של כאב.