[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רז בן חיים
/
סורגת הסלעים

בצריף הקטן היתמר עמוד אדים לבן מהקומקום כשבאו השליחים. זקנה
היא עוד לא היתה, אך ימי עלומיה כבר היו מאחוריה; היא הלכה לאט
אל הדלת. שליחי המלך לא ישבו איתה לשתות, על אף שהיא הציעה. הם
באו עם צו לתת פקודות: "כל המכשפים, המנחשים, הזמרים, השחקנים,
הצופים בכוכבים, המציירים ציורים וגם את, סורגת הסלעים, לא
יעסקו במלאכתם ולא יצאו מפתח ביתם עד אשר תירפא הנסיכה ממחלתה
הקשה בה חלתה."
לפני המחלה, היו עולים מכל קצוות העמק אל סורגת הסלעים, משחרים
לפתחה. רוזנים, עניים, גברות, זונות, נסיכים ונזירים התדפקו על
דלתה לאמור: "סורגת, התתני לי סלע?" והסורגת תמיד היתה נענית,
סלע כחול המשרה קדושה לנזיר וסלע אדום של תשוקה לזונה, סלע לבן
אטום של טקס לרוזן וסלע סגול-ירוק של מזל לעני.
כל סלע היה קטן בגודל חלוק נחל וקשה כמו יהלום של לב האדמה
ויפה כמו השמים בשעת שקיעה וכל סלע החזיק סוד שבשעת צער, בשעת
צורך, נפער ונשלח אל העולם. הסלעים היו קטנים כמו חלוקים אך
כבדים כאבן עולם. סורגת הסלעים לא לקחה תשלום לעולם, ומתנה
מעולם לא קיבלה אך חיה את חייה הצנועים בצריף ליד הנהר. נהר
הרדזהב, הנהר היחיד של עמק החיטה.
"שמור טוב על סלעך, נצור אותו והוא ירחיב את לבך". כה היתה
נפרדת סורגת הסלעים מכל הבא אל פתחה. רק משליחי המלך לא נפרדה,
ישבה על כסא הקש ולא אמרה מילה.

ספסלי עץ היו במנזר, בלי מסעדות לידיים, בלי משענות לגב, בלי
שולחנות לפנים - רק ספסלים. שורות- שורות מילאו את המנזר והם
היו כל שהיה בו בהיכל הגדול, החדר היחיד של המנזר. בהיכל אכלו
הנזירים, על הספסלים ישנו ויחדיו התפללו עם זריחה. בשעת צהרים
ישבו הם שקטים כהרגלם, אך בשעת צהרים זו השקט הפך אכזר. צל נפל
על עמק החיטה, בתו של המלך חלתה והוא הטיל גזרות קשות מתוך
אמונה שכך ירפאה.
אב המנזר שתק בלי תשובה. הנזיר קם ללכת. סימן לו אב המנזר
שיקרב אליו. "אתה הולך עכשיו, צא לדרכך. אולי תמצא תרופה".
ובלי מילים הנזיר עזב את המנזר בו גדל, בו טמן את חייו, אותו
נשבע לא לעזוב לעולם והחל לצעוד אל ההר הלא-לבן.
הנזיר לא דיבר עם איש במסעו אך ראה בכפרים ובעיירות את צל
התקופה, את השמחה שהושבתה, את הדאגה, את החור שנבקע בתקווה. לא
היה מקום בעמק ממנו לא ניתן היה לראות את ההר - הוא נישא מעל
כל. הרים קטנים ממנו כוסו עת חורף בשלגים עד גובה ברכים אבל
ההר הלא-לבן עירום תמיד נשאר. עם כיוון שקיעת השמש הנזיר הלך,
ימים רבים הוא הלך עד שהגיע לקצה העמק לשיפולי ההר הלא-לבן.

הסורגת ניקתה תחילה את המטבח הקטן. הבריקה כל סיר, מירקה כל
אילפס, צחצחה כל צלחת. השיש, התנור, הכיריים, המדפים, הכל
נוקה. כעבור ימים סיימה גם את חדרה: את המיטה הישנה, את כיסא
הקש, את רצפת העץ ואת שולחן עבודה. לבסוף, נפנתה לנקות את כלי
הסריגה: המסרגה והמשחזה והאבנים והחוטים והאבנים והזכוכית.
ויום אחד, עשרה ימים לכליאתה, פנתה כה וכה וראתה שהכל נקי.
היא חזרה למלאכתה, עם וילונות סגורים, היא חזרה למלאכתה. היא
סידרה את הסלעים במטבח, ועל מיטתה, ועל הרצפה ובתוך התנור
ולבסוף גם על שולחן העבודה. שורות שורות היא סידרה וכשאזל
המקום בצריפה חדלה מעבודה.
שלושה ימים היא ישבה בכיסא הקש, בעת זו כבר היתה רזה וכחושה,
שלושים יום לא יצאה את צריפה. סורגת הסלעים הביטה בשקיעה דרך
הסלעים שעמדו שורות שורות על אדן החלון. היא חשבה על הציפורים
שבשמים עפות, ועל המים הזורמים בנהרות ועל ילדות שחולמות.

הנזיר טיפס על ההר סלע-סלע, קופץ בין אבנים, נבעת מתהומות. שני
לילות ישן בחגווים כשהלילה עוטף אותו מימינו ומשמאלו. רק
גלימתו היתה עליו במסעו, אט-אט החל חודר הקור לעצמות.
ביום הראשון הוא הלך שפוף שפוף, מחפש את הפרח בנקיקים ולא
מוצא. ביום השני הוא הלך שפוף שפוף ולא מצא. ביום השלישי כחום
היום בין שני סלעים מצא אחד, מצא סיגלית רוחות. הוא קטף את
הסיגלית, שאומרים שיש לה תכונות ריפוי מופלאות והחל לרדת. הוא
ירד בקצב כפול מזה שבו עלה  ולפני רדת הערב שפשף עיניו
בתדהמה.
בדרך בה עלה, בנקיק בו ישן, מעל המקום בו הניח ראשו עוד סיגלית
צמחה. בחדווה הוא רץ וקטף אותה, הטמין גם אותה בגלימתו ומהר
להמשיך בירידתו. ביום המחרת, בעת קפץ, נמתח השריר ברגלו, הוא
נחת, התקפל והחליק. הוא החליק למטה אך הצליח להאחז בזיז בסלע
שמעל לנקיק רדוד אך צר. לאחר שעה נחלשה אחיזתו והוא נפל. הוא
נפגע בידו וברגלו, לטפס החוצה לא יכל. הוא היה לבדו.

סורגת הסלעים נזכרה שהיתה היא פעם ילדה בת שבע והלכה לדוג עם
נער, בן 11 היה, הנער שלנזיר גדל והיה. והם ישבו ונשלוו ושקטו
להם. המים היו קרים והדגה מרובה, הם יכלו לראות לכל כיוון
באופק שדות חיטה. הסורגת זכרה שהיא החלה לומר "כשאהיה
גדולה..." אך הוא היסה אותה ואמר לה "את כבר גדולה, הכי גדולה.
בהמשך תתבגרי ותהפכי לקטנה".
היא דחפה אותו למים בתגובה, הוא לא ידע לשחות וכמעט טבע. היא
רצה אל הכפר והזעיקה עזרה, כשבאו המבוגרים הם מצאוהו אוחז בשרך
עם נשימתו האחרונה. הם משו אותו וניגבו אותו ושלחו את היתום
לדרכו ואת הילדה אל הוריה חזרה. היא לעולם לא ראתה אותו שוב
בכפר.
הסורגת לא ידעה מאין הזיכרון הזה חזר אבל היא חשה צביטה גדולה
ותחושת דחיפות מהולה באימה. כמו אז, גם עתה.

בדיוק באותו זמן, אמר הנזיר את תפילתו האחרונה. גשם החל לרדת
על ההר, הוא רעד מקור, ידו שבורה, רגלו שבורה, הוא הרגיש איך
נשמתו מנתקת את השלשלאות האחרונות, פורשת כנפיה, מפרפרת אל
מעופה. הוא אחז בה בשארית אמונתו. הוא אחז שתי סיגליות בידו.
הנזיר עדיין האמין בישועה, כשמי הגשם נספגו בכל איבריו ובגדיו
והחלו לזרום בנקיק שבו הוא שכב. באותו זמן קמה סורגת הסלעים אל
החלון והסתכלה בסלעים שעל אדנו. היא בחרה אחד צהוב ואחזה בו.
היא ריכזה את העצבות והגורל והעבודה והאמונה והאהבה והוציאה
מפיה זעקה גדולה. כלום לא קרה.
הסורגת לקחה את כלי עבודה ובעודה אוחזת את האבן פינתה מסלעים
את התנור. היא הדליקה בו אש וחיכתה עד שהאש בערה, היא השליכה
פנימה את כל כלי עבודתה. כלום לא קרה.
היא הצמידה את ידה השמאלית, יד היצירה, היד שאיתה עבדה לתנור.
היד הלכה ונכוותה. כשהיד היתה לשבר-כלי, ללהבה, היא משכה אותה.
היא הביטה בידה ונשקה לה. מיד יצא מהסלע סוד -  הסורגת ידעה
זאת והחלה לבכות.
אור גדול אז הציף את הנזיר והוא ידע, והוא הרפה את אחיזתו ומצא
את מותו.

בבוקר המחרת הגיעו השליחים אל הסורגת שנית, הם בישרו לה שהוסרו
כל ההגבלות. היא הודתה להם ונתנה לכל אחד סלע ושלחה כל אחד
לדרכו: "שמור טוב על סלעך, נצור אותו והוא ירחיב את לבך".
כשהשליחים עזבו לקחה הסורגת את המריצה שנשענה על קיר ביתה, היא
עמסה אותה בסלעים ודחפה אל הנהר. סלע סלע היא השליכה אל הנהר
פנימה וחזרה ומילאה שוב את המריצה עד שלא היו עוד סלעים בביתה.
הנהר היה לבית לסלעים, הנהר השתנה לעולם והסורגת חזרה לביתה,
השעינה את המריצה, אחזה בידה החרוכה ואמרה שוב ושוב את שמה.
עורב ניקר בגופה שאחזה שתי סיגליות בידה הימנית על ההר
הלא-לבן. בידה השמאלית היה סלע צהוב קטן.


ציפור הקוננה שרה רק פעם אחת בחייה, היא שרה ביום מותה בלבד.
יש אומרים, שכל השומע את שירת הקוננה מקולל יהיה לעד.
נהר אחד יש בעמק החיטה, נהר הסלערם. מי הנהר נוצצים כאבנים
יקרות ואין חלוקים כחלוקיו בשום מקום אחר בעולם. כל השותה ממי
הנהר משתנה באחת, אור גדול בו נטמן ונכנסים בו כמה מסודות
הבריאה. אומרים שעל הנהר הזה שורה הברכה.

יום אחד תשתה ציפור הקוננה מנהר הסלערם. אומרים שזה יהיה יומו
האחרון של העולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שתדעו לכם שאני
כותב את זה רק
בשביל לקרוא
בינתיים את
הסלוגנים שבצד!


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/9/05 14:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רז בן חיים

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה