אתמול,
כשידך נחה ברכות על בטני
ועיניך הנעצמות התמזגו
עם נשימותיך העמוקות
יצאתי לטיול בשדרות שפתיך
חוקרת את נפלאות העולם הזה שהוא אתה
והירח שצץ כאילו קראו לו
הבליט את איברי גופך החשוף שכה אהבתי.

"גלידת אבוקדו זה מאוד מיוחד", אמרת לי בשקט וחיבקת אותי
מאחור.  ואני, הקצפתי את הביצים עם הסוכר וחייכתי לעצמי על כמה
שאתה מוזר.
ישבנו מכורבלים על הספה בסלון שלך, אוכלים גלידה לא קרה
ומתכרבלים תחת שמיכה שקניתי לך לטירונות. "לנצל את הזמן המועט
שנותר לנו זה חשוב" אמרת, ואני הסתכלתי לך בעיניים כאילו מנסה
שתשכנע אותי שזה לא נכון.
אתה שיחקת לי עם השוונץ של השיער שיצא מהקוקו ואני ליטפתי את
רגלך. מין שגרה שכזאת. נהיינו מהזוגות האלו שתמיד רציתי שנהיה.
כאלו שיכולים לצפות את מה שהשני הולך לעשות. וכשבאתי לנשק
אותך, הקדמת אותי והשכבת אותי על הספה, ממלא את גופי בחום
שנגנב ממני בשנים האחרונות ומחיה אותי ברגש.

                             

אתה ואני יושבים על ספה מרופטת מלאת זיכרונות ישנים של זוגות
אחרים ומסתכלים על הכוכבים מעלינו. "איך זה שכוכב אחד מעז?"
אני מתחילה לצטט את נתן, ואתה משיב "הוא מעז, כי הוא בעצם לא
לבד." ובלי לשים לב אתה מנגב לי את הדמעה שצצה לה בעין. יודע
שאתה צריך לתפוס אותי עוד לפני שאני נופלת.
והשמיים מעלינו מתכסים בשמיכת עננים, ובוכים איתי. ואתה מחבק
אותי חזק ולא מרפה.

עוד רגע חטוף
ונשיקה אחת לסוף
וכבר האוטובוס לוקח אותך
ואני נצמדת לשמשה ואוחזת בידך דרך זכוכית
כופה על הנהג לחכות
יריות רטובות נועצות בי לזוז
לפנות את הנתיב לדרכך החדשה
ואני עומדת עם מדים רטובים
מנופפת שלום
לחייל שלי.