הרוח נקשה על החלון,
כחיה המנסה לפרוץ.
העננים האפורים שבשמים,
כיסו את הירח המלא,
והשרו הרגשה של צפיפות, עוינות ופחד.
ליד האשוח הישן,
לחשת לה אהבה,
לחשת מילות חיבה,
לחשת שירים,
לחשת מזמורים.
כאשר השמש זרחה
מאחורי הגבעה התלולה במעלי ההר,
אתה נעלמת,
כלחישה בליל ירח לא היית איתה,
והיא כנווד היוצא לחפש גורלו,
הייתה אבודה בין הלחישות שלך,
בין אהבתך,
בין עזיבתך.
היא לחשה לשמש הזורחת,
"מה פשעי בחיי? האם שוים הם את סבלי?"
אך השמש רק הביטה בה,
שולחת קרניים מחויכות,
יצאה היא לטייל בין ההרים,
ואתה חזרת כצל ניגשת מאחוריה,
רואה ומרגיש אותה,
את אהבתה עליך,
את הקרירות של ליבך,
המר.
הרוח רישרשה את העלים
כשיר מזמור לעידוד הנפש הפגועה,
היא הדפה אותך
"אינך רצוי כאן"
צעקה,
הצעקה שהחרישה את אוזניך
וגרמה לך להבין
את חומרת מעשיך
הנבזיים