מוזה, אנא בואי אליי:
                                     שבי לידי,
                                      עזרי לי.
                            את יופייך הרעיפי עליי:
                                    את צבעייך,
                                    את ריחותיך.
                       ובמלותייך הרכות, שם אמצא,
                                     את שירי,
                                     את עצמי.

מה יעשה המשורר ללא המוזה, שתשרה עליו את קסמה? יישב, סתם כך,
חסר מעש, ללא תזוזה. עטו שלוף, דפו פרוש וחלק, כמו מוחו, הריק
ממחשבות. הוא יושב ומחכה. מחכה לריח השיער, שיאפוף אותו וימלא
אותו רגש, לצבע העיניים החודרות שיתן לו תוכן, וליד הענוגה
שתיגע במצחו ותיצור בו את המילים.
רבות הן המוזות בעולם. רבות. שונות הן המוזות בעולם. שונות
ורבות. רבות ושונות. רבים הם המשוררים בעולם, ורבים עוד יותר
שיריהם. על כל שיר, חתומה מוזה או שתיים. או מיליון. אך על כל
שיר חתום משורר אחד. אחד ויחיד. ומיוחד? האם למוזות אכפת
מהמשורר? האם הן יודעות את שמו, את טבעו?
אולי. אולי יש מוזה שלה יש את המשורר שלה: המשורר ששמה חקוק על
עטו, ושמו, שמו חקוק על מצחה. לה הוא מחכה כל לילה, ואליו היא
כמהה.

                          מוזה שלי, מי את? ספרי.
                  איך אותי מצאת, מתוך כל האנשים?
                           ואולי מצאתי אותך אני -
                         חבויה, שבויה בין הסדקים?
                           האם הצלתי אני אותך,
                          או שמא את הצלת אותי?
                            מוזה שלי, אל תבכי
                               מחר יום חדש
                                     ואני...