אני יושבת בחדר החשוך שלי, מסביבי ערימות טישו משומשות. מן
המראה ניבטת אליי דמות מעוכה וחיוורת. אני.
מחזיקה בידיי את השרשרת שלה. שרשרת כסף עדינה, עם תליון בצורת
סוס ים כסוף. היא אהבה סוסי ים, היה לה אוסף. היה לה אפילו
קעקוע קטן של סוסון ים על הגב התחתון. והיו לה גם המוני
שרשראות. כל פעם היא הייתה עונדת שרשרת אחרת. לפעמים היא הייתה
עונדת מספר שרשראות במקביל. את השרשרת הזו הכי אהבתי. היא שלי
עכשיו. היא כל מה שנשאר לי ממנה. השרשרת, התמונה שלה, תמונה
שלה עם חיוך עצוב ועיניים עצובות עוד יותר, זכרונות, והרבה כאב
וכעס על עצמי.
לא הייתי שם בשבילה. לא באמת. לא ניסיתי להבין את הכאב שלה. את
הלבד שלה.
לא באמת הייתי שם, כשהיא הייתה בוכה, והעיניים הירוקות כהות
שלה היו מלוכלכות מדמעות וממסקרה נמרחת.
לא באמת הייתי שם, כשהיא הייתה נסגרת ושותקת.
לא באמת הייתי שם, כאשר מהצחוק המצלצל נשארה רק שתיקה מעיקה.
והצלקות, הסימנים ההם על הידיים שלה. בהתחלה אלו היו שריטות
קטנות ואדומות, אבל אחר כך הן הפכו לצלקות ארוכות. היא מעולם
לא ניסתה להסתיר, ואני מעולם לא ניסיתי לשאול. אפילו שידעתי.
ואני יושבת ובוכה כאן עליה, וכל כך מתגעגעת. כל כך מתגעגעת
לצחוק שלה, לחיוך שלה. כל כך מתגעגעת לאותן פעמים בהן הייתי
יושבת אצלה בחדר, ושוב ושוב בוחנת את אוסף השרשראות.
לעצב שלה אני לא יכולה להתגעגע. כי אף פעם לא שמתי לב אליו. אף
פעם לא ראיתי כמה הוא היה עמוק.
אבל זה מאוחר מדי בשבילי.
יום אחד, היא פשוט חתכה יותר מדי. מה עבר לה בראש באותם רגעים,
אותם רגעים שבהם כתבה את הפתק, אותם רגעים שהסכין נגעה לה בעור
יותר מדי עמוק.
לעולם לא אדע.
לא נשאר לי כלום, מלבד שרשרת, תמונה והמון זכרונות.