"קח, אולי זה יעזור." כרמית הושיטה לו את הפתק המקומט.
"מה זה?" שאל ומשך את גבותיו מטה.
"מה זה?!" גיחכה. "אלון חמוד, זה אולי הפתרון היחיד לבעיות
שלך. זה הדבר הטוב האחרון שאני מתכוונת לעשות עבורך." אלון בהה
בה בעיני עגל. הוא תיאר לעצמו שהרגע הזה יגיע בקרוב, אבל כמו
תמיד, הוא הרגיש פתאום עצוב ועזוב.
"להתראות אלון, הייתה חוויה להכיר אותך", היא קמה וניגשה אל
הדלת. אלון קם ללוות אותה. הוא עוד לא הוציא מילה מהפה מאז
שנכנסה לדירתו נחושה לפני כעשר דקות. "תשמור על עצמך", היא
הניחה את ידה על כתפו ונשקה לו בפעם האחרונה. היא פתחה את הדלת
בסופניות וניגשה ללחוץ על הכפתור הכתום בגרם המדרגות. האור
ציית והיא נעלמה. רק תיפוף מגפיה במורד שימש כאפילוג לסיפור
שלהם.
"להתראות", פלט אלון אל החלל הריק, והאור נכבה בסמליות כואבת.

הוא חיבב את כרמית. הם היו ביחד יותר מעשרה חודשים. הוא הכיר
אותה דרך ידידה שלו מהעבודה. הידידה רצתה לסדר אותו לעצמה, אבל
החיים לא תמיד מקשיבים להנחיות, ובפעם הראשונה שהגיעה עם כרמית
לשתות אצלו קפה ולהתעדכן על רכילות משרדית, היא הבינה שהשיחה
קולחת גם בלעדיה, קיפלה את הזנב, ונתנה לטבע לעשות את שלו.
אמרו לו פעם שקשר שמתחיל בסקס בפגישה הראשונה לא יכול להיות
בריא. הוא חשב שזה שטויות, והוא אף פעם לא הבין מה כל כך נורא
במשיכה פיסית חזקה. מה יותר טבעי מלהזדיין? מי צריך את ההצגות
האלו? בכל אופן, זאת לא הסיבה שהקשר שלו עם כרמית נכשל. הסיבה
היא הוא. כבר עשר שנים שהוא נכנס ויוצא ממערכות יחסים כמו מדלת
מסתובבת, שומר על עצמו שלא יתלכלך. הוא מקשיב בסבלנות של
פסיכיאטר לכל תחלואי לבן, מזיין אותן באגרסיביות הדרושה
בגבולות הטעם הטוב, מוודא שגמרו לפחות פעם אחת פר משגל, מרגיש
לא נעים אם לא כך קרה, ומחבק אותן מעט לפני השינה. אלון משתדל
לחשוף מעצמו כמה שפחות. מדי פעם הוא משחרר לאוויר העולם איזה
אנקדוטה מרגשת מעברו, המשכנעת אותן כי הוא אכן אדם רגיש ומחובר
לצדו הנשי. הוא מבלה איתן את כמות הזמן המינימלית הנדרשת
ממערכת יחסים, ומשתדל לשמור לעצמו מספר ערבים פנויים בשבוע בהם
יוכל להפגש עם חבריו הנאמנים. מעטים מהם יזכו לפגוש בבת זוגתו
האקטואלית. הם כבר מזמן פסקו מלשאול שאלות, ומסתפקים בהנהון
קצר. הוא מעדיף זאת כך - שני עולמות נפרדים. כך יותר קל לו
לשמור על הריחוק ולא להפוך את הבחורה למשהו מחייב מדי. אלון
פוחד ממחויבות. האמת שהוא פוחד מהרבה דברים, רק לוקה בתחום
ההגדרות. היה לו ברור כי ישנה בעיה, אך הוא פחד גם מהתמודדות.
הוא הכיר בבעיה, וזה היה מבחינתו מספיק. ממש לקום ולנסות לעשות
משהו בנדון? זה כבר מוגזם.
היו בחורות שאחרי חודש-חודשיים של ריחוף בין עולם היזיזות
לעולם החברות התייאשו והבינו כי מדובר במקרה אבוד. וישנן כאלה,
כמו כרמית, שהאמינו כי ינצחו את הקבעון הטפשי, וידריכו את אלון
לעטוף כוס זכוכית בנייר ולרסקה במזיד על הרצפה. מסכנות. היו
פעמים שחש שהן צולחות, והרגיש את האהבה מתחילה לדגדג בכפות
רגליו, אך עד מהרה הבין כי מדובר בעקצוץ זמני שיחלוף במהרה.
כרמית השתדלה. הוא לא פענח אם מדובר בעקשנות ראויה לציון, או
אולי בחוסר בטחון. היא בילתה עימו עשרה חודשים בלי שאמר לה ולו
פעם אחת שהוא אוהב אותה, בלי לדעת בוודאות כי יתקשר, בלי לבלות
איתו יותר מיומיים ברצף. בלי להכיר את הוריו, את חבריו. הוא
תיאר לעצמו כי כרמית אהבה אותו. היא לא העזה לומר זאת, בידיעה
שהתשובה היחידה שכנראה תקבל תהיה חיבוק חם וליטוף בשיער. היא
לא הרשתה לעצמה לסגת לעמדת נחיתות שכזו, והוא מודה לה על כך.
הוא חיבב את כרמית מאד. היא עניינה אותו ודי משכה אותו. היא
אפילו אהבה לרדת לו, והוא אוהד מושבע של מין אוראלי. אבל גם
כרמית לבסוף מאסה במסכת ההתעללויות הנאיבית הזאת והרימה ידיים.
וכעת, שוב נותר לבד. לבד עם פתק מקומט ביד.

"סדנת 'מי אני?'" הוא בהה בחתיכת העיתון והאותיות החלו לאבד
פוקוס. הוא אימץ את עיניו וקרא את האותיות הקטנות: "סדנה בת
תריסר מפגשים בהם תוכל/י להכיר את עצמך כמו שלא הכרת מעולם.
חוויה שתשנה את חייך. סיפוק מושלם או הכסף חזרה." אלון היה
סקפטי. הוא לא אהב את המילה הזו, הוא העדיף להשתמש במילים
נוחות יותר כמו ריאלי, מחושב, מחובר למציאות וכדומה. בתור אדם
ריאלי, אם היה פוגש מודעה מעין זו בסיטואציה שונה, לא היה טורח
להכניס אותה אפילו לזכרון הטווח הקצר, ולכל היותר היה מגיב
בחצי חיוך ציני ומעביר עמוד. אך המעמד היה דרמטי, ופתאום
המודעה הקטנה הזו נראתה לו כתשובה אפשרית. אלון מאס בחיי האהבה
שלו - עשר שנים מבלבלות. הוא חלם להתעורר בבוקר במיטתו בצמוד
לאשת חלומותיו. אחת שישתוקק לבלות איתה את כל שעותיו, לנסוע
איתה לצימר בצפון, לסופשבוע ברומא, לפגוש את הוריה. נמאס לו
לדלג בין קשרים סתמיים. אבל 'מי אני?' נשמע קצת מגוחך. הוא
יודע מי הוא - הוא אלון. האם הוא צריך חבורה של אנשים מוזרים
לבושים בגלביות שיגידו לו מי הוא? ובצורה מוזרה, המח שלו לא
סירב. אולי הוא באמת לא מכיר את עצמו, הרי מי הוא בסך הכל?
אולי הגיע הזמן שיעשו לו הכרות עם עצמו. אולי סופסוף יידע מה
הוא רוצה מעצמו. ולפתע, מצא עצמו אלון הציניקן, מחייג למספר
הקטן ורושם את עצמו לסדנה. אולי כרמית צדקה, אולי זה באמת
הפתרון היחיד לבעיה שלו.

הוא הגיע לפגישה הראשונה כמו קיפוד מגולגל לכדור. כמו שציפה,
מרבית האנשים היו מהסוג שלעולם לא היה מכניס לביתו. הם היו
מוזרים. לחלקם היה עוד שיער ארוך, שאריות מהטיול של אחרי הצבא.
רובם היו כמוהו בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, אך מרקע שונה
לחלוטין, או לפחות כך זה נראה. לאחר מספר דקות שישב מכונס
בעצמו על אחד הכסאות בחדר הרחב, מחכה לסדנה שתתחיל, הבחין כי
בין כל הזרים המוזרים מסתתרים להם מספר זוגות. לאחר התבוננות
חטופה הוא שמח לגלות, כי מרבית החצאים הזכריים מתוכם הגיעו
לסדנא בעל כורחם. בדיוק כמוהו, גם הם משתדלים ליצור חיכוך
מינימלי עם הסביבה. ומיד, באותו אקט פחדני של הרוח האנושית,
אלון התעודד לנוכח צרת הרבים. הוא גם זכר, שלא כמוהם, הוא
בחר להגיע לכאן, והאמין כי כאן עשויה להימצא התשובה שאחריה
הוא רודף כבר יותר מעשור. בחורה יפה ניגשה אליו. חיוך לא צפוי
האיר את פניה.

"ברוך הבא לסדנה שלנו. אם תואיל בטובך לרשום את שמך על התג
הזה, וככה כולנו נרגיש קצת פחות זרים. לפחות עד שנכיר קצת אחד
את השני. אגב, אני דניאל", היא הושיטה יד רכה ומרוכזת לעברו.
הוא אחז בידה בעדינות לה היא ראויה, ובעוד הדם מתרוקן ממוחו
נזכר שאולי הוא באמת לא יודע מי הוא, אבל הוא יודע בוודאות
מי היא: היא כוסית.
"איך אמרת שקוראים לך?" גמגם מבעד לערפל הורוד.
"דניאל. ואתה?" הוא המשיך לאחוז בידה בעודה רכונה לעברו.
"אני? אני אלון. נעים מאד."
"נעים מאד," נענעה את אצבעותיה, רומזת שישחרר, והוא נרתע
במבוכה חזרה אל תוך הכסא. הוא לקח את התג, וליווה במבטו את
אחוריה בעודה מתרחקת.

המפגש הראשון היה קשה. דניאל, שהתבררה כמדריכת הסדנה, גילתה
כשרון יוצא דופן בהפעלה רגשית. מתוך ארבעה עשר משתתפי המפגש,
היא השיגה רוב מוחץ של תשעה נמושות שפרצו בבכי: אחת התוודתה על
ילדות עשוקה, שני זוגות גילו כי הם כבר לא נמשכים אחד לשנייה,
אשה נוספת סיפרה על הקשר הכואב עם אמה, בחור אחד קונן על
התנסויות הסמים בהודו, בחור אחר שפך בפניהם את סיפורו הטרגי על
התעללות מינית בישיבת ההסדר, ובחורה חשפה בפעם הראשונה מול
בעלה כי היא לסבית. תשעה אנשים, שמונה עשרה עיניים אדומות,
עשרות פיסות טישו ומאות דמעות מילאו את החלל העגול בין כסאות
העץ. ואלון, רק קצה ישבנו אוחז בכסא, ניסה להעלם אל בין
הבלטות. בשעתיים שארך המפגש הוא הספיק לבקר בשירותים שש פעמים,
להתעכב על נטילת הידיים ויבושן, לעשן שלוש סיגריות בחוץ,
ולבדוק פעמיים הודעות בסלולרי. הוא לא הבין איך אנשים מסוגלים
לחלוק את הכמוס שבסודותיהם לאחר חצי שעה של הכרות עם זרים
גמורים. כיצד הם יכולים לבכות בכזאת התפרצות רגשות ללא פרטיות,
ללא אינטימיות. אולי משהו בו דפוק. אולי באמת יש לו לב מאבן,
כמו שאמרה לו פעם אחת מבנות זוגו העונתיות. הוא הביט בארבעת
יבשי העיניים במעגל והתעודד. לפחות הוא לא לבד.

במהלך המפגשים הבאים תגי השמות נשרו במעין שלכת של אינטימיות.
"אתה" הפך ל"עמוס", "סליחה" הפכה ל"נורית", ודניאל המדריכה
הפכה ל"אלוהים ישמור דניאל". צרורות הדמעות לא פסקו, ואולי אף
החריפו, אך אלון מצא עצמו מסתגל לאופרת הסבון הזו, לתכנית
הריאליטי המציאותית במיוחד הזו. את הפסקות השירותים החליפה
הבהייה המתמשכת בדניאל. לאחר חמישה מפגשים הוא כבר הכיר כל טפח
בגופה. הוא בחן אותה כמו שאף רופא אף אוזן גרון לא בחן אותה
מעולם. הוא דיבר את שפת גופה הרהוטה. ידע איך היא צובטת את
כתפה ומסיטה את ראשה בשעת מבוכה, איך היא נושכת את שפתה
התחתונה בשעת הזדהות, הוא ידע כמעט הכל. כמעט הכל. הוא לא
ידע אילו קולות היא משמיעה בשעה שהיא גומרת, הוא לא ידע איך
היא מותחת את צווארה ומושכת את ראשה לאחור בשעה שהיא מגיעה
לסיפוקה. הוא לא ידע אותה. אבל הוא השתוקק. ושום סדנה של חיפוש
עצמי לא תעמוד בדרכו. אז הוא זרם, מנסה לשכנע את עצמו כי הוא
מגיע לפגישות בכדי להתוודות אל אלון האמיתי המסתתר בתוכו,
ושדניאל היא רק בונוס. אבל הוא התקשה להאמין.

זה לא שהמפגשים היו משעממים. הם למדו לתקשר עם תת המודע. הם
התנסו בוידויים ובשיחות חושפניות. הם הודרכו להקשיב לגופם. הם
למדו לשוחח עם הבטן, עם הלב, לשמוע מה שיש להם להגיד. ולאחר
חודשיים מוזרים במיוחד הגיע תורו הבלתי נמנע של המפגש המסכם.
בניגוד לנוהל, הם לא התבקשו לשבת במעגל ולפתוח בסיכום שבועי של
תמורות ולקחים, ובמקום זאת חילקה להם דניאל דפים ועפרונות.
הפעם הם נתבקשו לתת לבטן שלהם לכתוב את רצונה.
"כן", דניאל הסבירה, "אני רוצה שתקשיבו לה טוב טוב. אני רוצה
שתשתחררו מהגוש הארור הזה שחוסם לכם את הרגש, ופשוט תנו לבטן
לספר את סיפורה". אלון בהה בדף הלבן ועיניו השחירו. לא עברו
עשר שניות והוא התייאש. הוא שקל תחילה לתקוע את העפרון בטבור
ולשרבט איזה קשקוש מסתורי. אחר כך הוא החליט לפשט את העניין,
וערך רשימה של המאכלים האהובים עליו. רצו בטן, יקבלו בטן. אך
אלון ידע שאם ברצונו להרשים את דניאל, יאלץ להתאמץ קצת יותר.
הוא ניקה את ראשו, וניסה בזריזות להפנים את כל מה שהיה אמור
כבר להפנים בשבועות האחרונים. מהר, להשתרר מכבלי היומיום,
להפיג את המתח. מה עוד? אה כן, להתחבר לקוסמוס, לשאוף פנימה את
כל המועקה ולנשפה בחוזקה החוצה. עכשיו רק נשאר לו להרגע,
להקשיב טוב טוב ולתת לבטנו לפרוק את הכל על ה-4A.
דממה. רק רעש העופרת המתחככת בנייר נשמע, אך לא היה זה הנייר
שלו. ולפתע, המיצים החלו רוחשים בקיבתו. הבטן שלו מדברת! אבל
מה זה אומר? הוא לא דובר קיבתית. הוא באמת האמין כי פעולות
מעיים משקפות רגשות, אך אילו? הוא עצר והעיף מבט בשותפיו לאותו
הדיאלוג הגסטרולוגי. חלקם כתבו, חלקם בהו בנקודה בחלל, וחלקם
נראו ממש טוב. אה, זאת הייתה דניאל. דניאל שלו. כמה יפה, כמה
קורנת. איזו מודעת עצמית, איזו אינטליגנציה רגשית, איזה ישבן
מוצק. מיצי הקיבה עלו על גדותיהם ופתחו ברינה. זהו זה! אלון
מחק במהרה את רשימת המכולת האידאלית שהפיק, צייר בראש העמוד
מילה אחת ומתחתיה מתח קו: דניאל. בין רגע פצח בדיאלוג מרתק
עם איבריו הפנימיים, ששפכו את כל אשר על לבם בכזאת נחישות,
שידו התקשתה לעמוד בקצב.
חמש דקות לאחר מכן, אלון חתם את שמו בתחתית הדף והביט נדהם
במכתב האהבה המרגש ביותר שאי-פעם כתב. עמוד יחיד של אהבה
צרופה. ארבע פסקאות חסרות מסרים סמויים, נטולות תכלית ומטרה.
רק מילים שזורות בצורה כה מושלמת ויפה, שלפתע חש איך נפרץ הסכר
בעיניו, איך הדמעות שוטפות במרץ את פניו, מלחות את זיפיו
וטובלות בפיו. סוף סוף הוא הבין. הוא ידע מי הוא! אלון ניסה
להחריש את יבבותיו ללא הועיל, ואחד אחרי השני הזדקפו הפרצופים
ובחנו אותו. הם היו המומים. אלון, הציניקן הגדול, יושב בכסאו
ומיילל כמו תינוק הרעב לציץ. כמו פיהוק ציבורי, גם הבכי החל
מתפשט ברחבי החדר, ותוך דקה נראה כמו לוויה של בעל צוואה
מפוארת.
דניאל, מסופקת מהסיכום המלוח לסדנה, ניגשה לכיוונו של אלון
לשאול לפשר הקתרזיס. הוא היישר את מבטו הענוג לעברה.
"זה בשבילך", אמר והניח את הדף המקופל בידה. היא הציצה פנימה
ומיד קיפלה בחזרה את המכתב והשחילה אותו לכיס מכנסיה.

סוף המפגש היה מרגש משציפה. הם ערכו שיחת סיכום בה כל אחד
מארבעה עשר המשתתפים סיפר מה תרמה לו הסדנה, ומה הצליח להפנים.
איש איש סיפר כמה חייו השתנו בזכות המיומנויות שרכש בחודשים
האחרונים, וחלק אף הכבירו במילים וציינו איזושהי לידה מחודשת,
או משהו מעין זה. אלון, בתור כוכב הערב, נאלץ לשאת את דבריו
אחרון. כאשר זכות הדיבור ניתנה לו, העיניים סביבו נדלקו כמו
זרקורים וסנוורו אותו במשך מספר שניות עד אשר התעשת והתפקס
מחדש. הוא פתח את פיו בלי שמץ של מושג מה עומד לברוח החוצה,
והחל נואם מונולוג חוצב להבות שהיה גורם לכל גורו שמחשיב את
עצמו להוציא פנקס קטן ולתעד מילה במילה. הוא השתמש בדימויים של
הלב לספוג, של הנפש לאגוז. הוא צלל אל תוך מטאפורות כגון ראי
האמת, ספר החיים. הוא שיבח, הוא קילס, הוא התהדר, הוא התרגש.
הוא סיים בתודות נמרצות ונשיקות מעופפות, וכהדרן קינח בדמעה
שזלגה ברומנטיקה אל עבר הרצפה.
הם נותרו מאובנים בכסאותיהם, מכושפים מעוצמת דבריו. מחיאות
הכפיים לא איחרו לבוא. דניאל, ביודעה כי כל מילה הינה מיותרת,
סיכמה בכמה מסרים פרסומיים ונפרדה מכולם לשלום. בעוד כולם
לוחצים ידיים, טופחים גבות ונושקים לחיים, אלון הבחין בדניאל
יושבת בפינת החדר וקוראת את המכתב שכתבה בטנו. בעודו מחליף
טלפונים עם גדי, הדולפין שחזר מן המעמקים, ניסה לקלוט את פניה
נמתחים ונרפים, ניסה לקרוא את רגשותיה, אך ללא הצלחה. דניאל
סיימה את הקריאה וקמה להיפרד ממשתתפי הסדנה. היא הייתה מעט
מסוחררת, בזאת הבחין מיד. הוא הביט בה בעודה עוטה את מסכת
הנחמדות הדרושה בכל מעמד מעין זה. היא פלטה "גם אני" לעבר
המשתתפים הנרגשים שסיפרו לה כמה נהנו, כמה השכילו וכמה הם
אוהבים, עד אשר האחרון שבהם יצא מן הדלת, והם נותרו לבדם. כעת
הגיע הרגע הגדול. אלון עמד מולה, נתון לרחמיה, חשוף כמו חלזון
חסר בית. לאחר ששפך בפניה את האישיים שבסודותיו והגיש לה את
אהבתו מרוכזת על עמוד פוליו, חש כאילו היא רואה דרכו. עיניה
צרבו בעורו והוא השפיל מבט. דניאל קרבה אליו, מהססת.
"אלון", לחשה. הוא חש בלבו מפמפם בקצב שלא יכל להיות בריא.
"כן, דניאל", הגיב לבסוף, מנסה למנוע מקרביו לזנק דרך
צלעותיו.
"אלון, אני רוצה שתדע שמה שכתבת לי כאן במכתב הזה", היא נופפה
בנייר, "הוא הדבר היפה ביותר שאי פעם כתב לי גבר". מרש החתונה
בגרסה ג'אזית החל להתנגן בין אוזניו. "מעולם לא החמיאו לי כך,
בטוח שלא במילים, ואני..." היא הושיטה את ידיה ותפסה בשלו,
"אני חושבת שאתה בחור מקסים. אבל..." בתוך מוחו של אלון ההרכב
חדל מלנגן והחל לרסק את הכלים על הרצפה.
"אבל מה?" שאל בייאוש.
"אבל אני ביקשתי שתכתבו לי מהבטן, ולא מהזין!" היא שמטה את
ידיו וחייכה. "כל מה שניסית לעשות כאן, וכמעט הצלחת, זה לגרום
לי להשבות בקסמיך. אני רציתי שתכתוב לי מבפנים, ואתה מביא לי
את ערימת הקלישאות הזאת. ערימה מוצלחת, אך עדיין ערימה. תאמין
לי, אלון: אם הייתי קצת פחות חכמה, אולי הייתי קונה את כל
התפקיד ששיחקת כאן היום. אשכרה מועמד לאוסקר. אבל ציניקן כמוך,
שנזכר לבכות ולנאום נאומי בחירות במפגש האחרון, נראה לי קצת
חשוד." הוא היה קפוא, בוחן את לבו העקור מדמם בין רגליו.
"את לא מבינה..." ניסה ליזום מתקפת נגד.
"אלון, תעזוב. אני מעריכה את הנסיון, ואני באמת חושבת שאתה אדם
מיוחד, ומוכשר, אבל אני מחפשת מישהו יותר אמיתי. זה לא שאתה
חלילה מזויף, אבל ברגע שתלמד להכיר את עצמך באמת, כמו
שניסיתי להדריך אותך במשך הסדנה - ונכשלתי - רק אז תבין כמה
אני צודקת." אלון הרגיש כמו ילד שנשלח לעמוד בפינה. הוא ניסה
לחבר בסלוטייפ שברי מילים שישמשו לו כתגובה הולמת, אך השברים
היו כה קטנים וחסרי ערך, שהחליט לוותר.
"חבל..." השתעל לעברה.
"לא נורא. ותדע שאתה מתוק, ושאני הולכת לשמור את המכתב הזה
שישמש דוגמא ומופת לכל המחזרים שיבואו..." היא הניחה את ידה על
כתפו ונשקה לו בפעם הראשונה והאחרונה. היא פתחה את הדלת
בסופניות ויצאה מחייו.
אלון נותר מאובן. הוא לא הרגיש כה נבגד מעולם. לאחר שפער
לרווחה את נשמתו, לאחר שהגיש לה את לבו עטוף בסרט, לאחר שהגשים
את כל מה שחפצה שיעשה, דניאל לקחה תנופה ובעטה את לבו מעבר
לגדר. אין משחק!

בעודו בוהה בנעליו, לפתע הבין כי התשובה נמצאת באמתחתו. במהלך
השעה האחרונה התחבר לעצמו כמו שלא עשה בחייו. הוא סופסוף למד
להכיר את עצמו, הוא גילה מי הוא, מיהו האלון האמיתי. הסדנה אכן
מילאה את יעודה. התשובה הייתה פשוטה וברורה: הוא חתיכת מזוייף,
תירוץ עלוב לגבר, אדם שלעולם לא ימצא את האושר וימשיך לשוטט
ביער האפל במרחק שתי פסיעות מן האור. הוא מקרה אבוד, תוצר
לוואי של החברה המודרנית כהת החושים. הוא כלום, אפס, לכלוך
באריג הקוסמי.
אלון שלף מכיסו את הטלפון. מעניין מה כרמית עושה עכשיו, חשב.