בשנות ילדותי הורי חינכו אותי למשמעת. מכיוון שהייתי בן יחיד
הורי השקיעו שעות בחינוכי, וציפו שאמשיך בדרכו של אבי כפרופסור
לביולוגיה. כבר באותו זמן הייתי ילד מאוד אינטליגנטי והתחלתי
את לימודי בגיל חמש. כאשר הייתי בן שמונה אבי החל ללמד אותי
ביולוגיה ואני נמשכתי לכיוון אנטומיה של דמויי אנוש (כולל בני
אדם), בניגוד לאבי שהתמחה בביולוגיה רפואית (תרופות).

בגיל 10 הייתי קטן משאר כיתתי בשנתיים וגם יחסית לגילי הייתי
קטן פיזית.
אתם מכירים איך ילדים יכולים להיות אכזריים וכאשר זיהו אותי
כילד קטן פיזית וחכם מאוד, הם ישר פנו אלי ככתובת להתעללות. אך
בגלל חינוך נוקשה שמרתי הכל בפנים. משמעת ברזל הייתה התוצאה,
לא משנה מה קרה לי אני נשארתי קר כתמיד. בגיל 12 התחלתי להראות
כוחות מסוימים שאבי סיווג ככישוף. כחצי שנה לאחר מכן חל בי
שינוי. לא עוד הייתי הילד הקטן שנאבק כל יום כדי לא לחטוף
מכות. השינוי הגביר את כוחי, מהירותי ויכולת התפיסה שלי. עכשיו
אותם ילדים שהתעללו בי פחדו ממני. פחד הוא דבר מצחיק ומוזר.
ככל שהם פחדו ממני יותר, הם שנאו אותי יותר, וככל שהם שנאו
אותי יותר הם הגיעו לאמצעים חריפים יותר. באחד המקרים, הביא
ילד שגדול ממני בחמש שנים רובה לבית הספר, הצמיד אותו לראשי
ואמר לי שאם יראה אותי שוב בבית הספר או אפילו ברחוב הוא לא
יהסס לירות. וכאן שוב נכנס החינוך שלי לפעולה. אני לא עושה חצי
עבודה, וכאשר מצאו את אותו ילד רועד בשירותי בית הספר, כאשר כל
מה שכיסה את גופו החבול והמדמם היה התיק שלו.
הילד לא דיבור שוב עד יום זה, ואף אחד לא העז להאשים אותי או
לפעול נגדי שוב, וכמו כן אף אחד לא שמע אותי אומר מילה על הקשר
שלי למקרה.

יומיים לאחר מכן (הייתי בן 13) באו מספר אנשים לביתנו, דיברו
עם הורי ולאחר מספר שעות לקחו אותי למקום שבו הבטיחו לי חינוך
מסוג שלא קיבלתי אף פעם. ביום שאחר מכן החלה תקופת החינוך
השניה שלי, שכפי שגיליתי מאוחר יותר הייתה קשה בהרבה
מהראשונה.

היום הראשון ללימודי שם היה יום של בחינת יכולת. עברתי מבחנים
בכישורים פיזיים, כגון ריצה קפיצה וטיפוס. היו מבחנים של יכולת
קרב. היו מבחני חשיבה מהירה ואינטליגנציה. אך המבחן הקשה מכל
היה מבחן התפיסה המטאפיזית.

לאחר כל המבחנים, שחלקם כללו גם תלמידים אחרים, הודיעו לי אותם
אנשים שבאו לקחת אותי מביתי שעברתי את מבחני הקבלה. כאשר שאלתי
למה התקבלתי התשובה החידה שקיבלתי הייתה בעיטה מהירה מכפי
שיכולתי לראות ישר לחלק האחורי של הברך, כאשר קמתי לא ראיתי את
אותם אנשים, ועד היום לא ראיתי אותם שוב.

לאחר מעט זמן התחלתי להבין שהמקום אליו הגעתי לקח את הילדים
המובחרים ביותר, לימד אותם תחומים רבים בצורה אינטנסיבית, כאשר
לא הושם דגש על תחום מסוים אלא על כולם.

השעורים כללו שיעורי קרב, שבהם למדנו כיצד לתפעל כלי נשק
שונים, להילחם בלא נשק וטקטיקה צבאית. היו שיעורים בנושאים
מדעיים, שמתוכם הצטיינתי בביולוגיה ופיזיקה, אך למדתי גם
תחומים כמו מחשבים, כימיה ועוד רבים. היו שיעורים על איך לחיות
בעולם שמחוץ למבנה הלימודים, שממנו היציאה הייתה אסורה. וכל
השיעורים האלו ועוד, והחיים באותו מקום בכלל, היו תחת משמעת
נוקשה ביותר.

לאחר שלוש שנים באותו מבנה, ניגש אלי המורה האחראי עלי ואמר לי
שאני מוכן לשלב הבא. שמעתי כשתלמידים גדולים ממני דיברו על
השלב הבא, אך כל מי שעבר אלי היה באותו מקום שש שנים ויותר.
אותו מורה הסביר לי שהשלב הזה הוא אימון בשטח, כלומר לצאת
מהמבנה.

הובילו אותי לחדר שכולו מצויד בכלי נשק וציוד שונה שונים ונתנו
לי חופש בחירה לקחת איתי חמישה כלים מאותו חדר. בחרתי ברובה
צלפים, קטאנה, ציוד טיפוס עירוני, ציוד מעקב ושריון מתאים צורה
(פורם פיטינג). לאחר שלקחתי את הציוד הובילו אותי לחדר תדרוך,
שבו הסבירו לי שמשימתי היא לחסל שני אנשים, שמשימתם היא לחסל
אותי. הראו לי תמונות שלהם ואמרו לי שמות של מספר מקומות שבהם
הם עשויים להיות. לאחר חמישה ימים הצלחתי לחסל את שניהם. כשעה
לאחר שחיסלתי את השני הופיעו אנשים ממקום הלימודים שלי ואמרו
לי שעברתי את המבחן הסופי ושעכשיו יסבירו לי כל מה שארצה לדעת.
שאלתי מה הייתה המטרה של המבחן, ואחד מאותם שני אנשים אמר לי
ששני האנשים שהרגתי היו תלמידים בבית הספר ושמי משלושתנו שהיה
שורד היה נבחר לשירות בתאגיד שבו התאמנתי.

בילדותי לפני שנלקחתי לבית הספר השני שלי שמעתי מאבי על
התאגידים. הם היו תאגידי ענק ששלטו ברוב תחומי החיים שלנו.
נדהמתי מרמת השליטה שיש להם, שליטה כה עמוקה עד שהם יכולים
להוציא ילד קטן מביתו ולהפוך אותו למכונת הריגה.

אותם שני אנשים סיפרו לי גם על העובדה שעכשיו אני שייך לתאגיד
ואני חלק בלתי נפרד ממנו. שאני משתייך לקהילה שנקראה רצי-צללים
ושמטרתנו היא לשרת את התאגיד במלחמות נגד תאגידים אחרים.

וכך כאשר הייתי בן 16 הפכתי לרץ-צללים. התאגיד עבורו אני עובד
נקרא מיצוהמה.

בהתחלה שמחתי לעבוד עבורם, הרי ניצלתי את הכישורים עליהם עבדתי
שלוש שנים, ואף יותר מכיוון שגם בבית הספר הראשון שלי השתמשתי
באותם כישורים.

לאחר שנתיים של ריצה הייתי פחות מרוצה מסוג השרות שלי, מכיוון
שיש רצי צללים חופשיים, שיכולים לקבוע בעבור איזה תאגידים
לעבוד, וכך התחלתי לחשוב על בריחה. כעבור שנה של תכנון ביסוס
ועבודה עם שותף, ברחתי אך השותף שלי מת תוך כדי בריחה. כיום
אני עובד בשביל מספר תאגידים שעוזרים לי לברוח, ובתמורה אני
עושה בשבילם מספר משימות. מתאגידים אלו שמעתי יותר פרטים על
"בית הספר" השני שלי. הם טענו שאני שייך לסוג חדש של רצי
צללים, הסוג שמתמחה בכל האספקטים של הריצה. רק למיצוהמה יש רצי
צללים כאלו, מכיוון שהם "מייצרים" אותם, אך עכשיו אני עובד
בשבילם והם משלמים לי יפה.