את כמו שדה קלת רגליים
יש לך
פחדים כמו צרור בלונים
שנקשרו בחוט סביב לפרק היד שלך
והדם הצטבר
בעיקשות
האצבעות הרגישו כבדות וגדולות ממידתן לרגע קצר
ושכחו איך לפרפר
בחוסר סבלנות.

תראי לי שוב את הכיסים
איך את מרוקנת אותם בהילוך איטי
מאחורי הגב שלי.
איך
את שולפת משם את כל האוצרות החדים החבויים
כמו שנותנים לשקי חול כבדים להשתחרר וליפול מהכדור הפורח שלנו
כדי שנוכל להגיע לשמש.

הידיים שלי נושכות זו את זו ואני מנסה להפריד ביניהן
וגם

לשבת ליד השולחן ולאכול
את הארוחה של אימא
בשפתיים מנומסות לנהל סמול טוקס
עם השכנים לחפש את התשוקה שלי כדי
להרביץ בה קצת
מוסר ולעצב אותה בידיים חשופות -







מחווה לענבל פרלמוטר ז"ל.