שומעת שיר עצוב, שמזכיר את מה שהרגשתי אז, כשזה קרה...מגרדת
בראשי, מלטפת את החתול, מנסה למצוא עיסוק לידיים המבולבלות
שלי, רק שיהיה עיסוק, שלא יהיה זמן פנוי למחשבות... המחשבות
יהרסו אותי עכשיו...הזמר ברקע אומר שכל אחד בוכה, וזה
בסדר...אבל לי כבר אין את האנרגיה...
אני חנוקה מידי, אנמית מידי, לא מצליחה ללכת... אני
מבולבלת...
ראיתי אותם עכשיו, את כל החברים, כמעט...כמעט את כל החברים,
בוכים על החלק החסר, בדיוק כמו פעם, רק שעכשיו זה מישהו אחר..
אני לא מבינה, בדיוק כשחשבתי שאפשר לקלוט את זה, שאפשר לקלוט
את העובדה שאנשים יכולים פתאום להעלם לך מבין הידיים, יכולים
להעלם מבלי שהספקת לומר להם כלום, יכולים להעלם... יכולים
למות... עברתי דרך קשה עד שהצלחתי לומר את המילה הזו : מת. אין
שום דבר אחרי המילה הזו, אני אפילו לא בטוחה שאפשר להוסיף
אחריה נקודה, זה צריך להיות פשוט כך: מת

עיניים אדומות, עיניים שלא מצליחות להיעצם ולתת לגוף מנוחה,
כאילו הן חלק נפרד עכשיו מהגוף, צריך לתת להם להתאבל בשקט..
להתאבל, לא עברתי את זה כבר? כן, עברתי.. עכשיו זה מישהו
אחר..

עכשיו זה חיוך אחר שידברו עליו, ועיניים אחרות, וכל מיני
משפטים מוזרים שהוא היה אומר, אבל ההוא, זה עכשיו מישהו אחר...
ואותה ההלוויה, רק במקום אחר, אולי זה יהיה הפעם באור יום?
אולי הפעם מישהו יוכל לחבק אותי? אולי הפעם אהיה מסוגלת לתת
חיבוק למישהו אחר? אולי הפעם מישהו אחר יצטרך את החיבוק, ולא
אני? , אני הרי למודת ניסיון, אז אולי לא אבכה הפעם, הממ...גם
אם ארצה לא אוכל, מחסן הדמעות אזל, מהפעם שעברה...

עכשיו זה כבר מישהו אחר... אבל הכאב, הוא אותו אחד, אפילו קצת
יותר...

קשה לי, כל הרגשות שבים ומציפים אותי, כל הזיכרונות...הגעתי
הביתה, ישר רצתי לתיבה הגדולה שלי, איפה שכל הילדות שלי נמצאת,
כל המכתבים, הריחות הישנים...מצאתי מכתב ממנו...בדיוק כמו
אז... אספתי את כל מה שמצאתי, כל תמונה כל שרבוט קטן... בדיוק
כמו אז... עכשיו, זה מישהו אחר..

נמאס לי, נמאס לי לאסוף כל פעם מחדש זכרונות, נמאס לי לפחד
שאנשים יפסיקו לזוז, נמאס לי לפחד שאצטרך לחבר תמונה ועוד
תמונה בתוך הראש כדי שהוא לא יפסיק לזוז... אני רוצה קרקע
יציבה...

אני לא רוצה שיהיה יותר מישהו אחר...

אוף...