נזכרת בך, איך הלכנו בגשם
יותר מחצי שעה הלכנו
סתם... לאסוף את האחים שלך,
כתירוץ להיות קצת יחד.

היה קר ונרטבנו עד התחתונים.
נתת לי משהו ללבוש.
זה היה טרנינג בצבע אפור,
חולצה אדומה, כמו כל החולצות שלך.

ישבנו מחובקים מתחת לשמיכה.
היינו כל כך ילדים,
כל כך תמימים,
כל כך אנחנו.

"האולסטאר" הכחולות שלי לעולם לא חזרו לצבען המקורי.
תמיד יהיה בהן מין גוון כזה של חום...
גוון כזה של בוץ...
צבע טעון משמעות. צבע של זכרונות.

אבל זה צבע עכור. כמו מה שיש בינינו עכשיו
לכלוך, טינופת, בלאגן שלם עומד בינינו.
וכמו הכתם החום על ה"אולסטאר",
שום דבר כבר לא יתקן אותנו,
ינקה את הטינופת שיושבת בינינו
קצת מעלינו, קצת בתוכנו.
חומה של בוץ, של כאב, של בדידות.
חומה עבה שנוצרה בטעות.
רגע של כעס וחולשה אדירה,
איבדתי הכל ובלי דרך חזרה.