כשהייתי קטנה הכרתי מגדת עתידות
היא יכלה להגיד מה יקרה לכל אחד
בלי כוסות קפה
ובלי כדור בדולח
היא פשוט באה ואמרה לבן אדם מסויים
"תזהר מדברים חדים... אתה תידקר היום."
או "תיזהר מבורות כי... אתה יודע מה קורה כשנופלים לאחד כזה,
אתה יכול להתקע שם ואף אחד לא ישים לב לחסרון של מישהו כמוך.
חבל לא?"
וברב הסיכויים זה באמת מה שקרה, או שזה מה שהיא סיפרה לי בכל
אופן.
כששאלתי אותה איך היא יודעת שהדברים האלו עומדים להתרחש...
היא לא הנידה עפעף ואמרה "הכל בראש ילדונת".
לתומה של ילדה בת חמש, חשבתי היא באמת יודעת על מה היא מדברת,
ושהיא באמת רואה את הדברים האלו בראשה.
האישה הזדקנה ואני התבגרתי, הפסקתי לבקר בתדירות גבוהה את גברת
לנסי (מגדת העתידות), והתחלתי להתרכז יותר בחיים שלי.
ביום ההולדת 18 שלי, החלטתי ללכת לגברת לנסי, וחשבתי שהיא תוכל
לשפוך אור על חיי, שהיו דיי מסובכים בגיל הזה.
כשהגעתי זה היה אחרי שיותר משנה וחצי לא ראיתי אותה.
היא הזדקנה נורא,אני לא יודעת להגיד בביטחון, אבל לי אמרו שיש
לה סרטן, ושזה די סופני. אולי זה גם מה שמשך אותי לבוא אליה
באותו יום.
אבל הסיבה העיקרית, הייתה המזג אויר, זה היה סתיו באמצע הקיץ.

זה היה יום עם עננים שחורים אבל עם שמש.
רוח קרה אבל חמים.
אם לא הייתי יודעת שזה סוף אוגוסט הייתי בטוחה שעומד לרדת
גשם.
אז עם גופיה ומעיל, ליתר ביטחון, יצאתי בדרכי לגברת לנסי.
אנשים התנהגו מוזר ביום הזה... כנראה מזג האויר המשונה גרם
לכך.
הם היו נחמדים יותר,מישהו נתקל בי, ובמקום להתעלם, עצר ביקש
התנצל חייך והמשיך ללכת.
ומישהו אפילו הציע לי טרמפ.
אבל לי יש משהו נגד טרמפים. אז סירבתי בנימוס.
כשהגעתי ראיתי על הדלת הודעת אבל עם השם "ניצן לנסי".
לא חשבתי שגברת לנסי נשואה, או שיש לה ילדים...
וצדקתי... כבר שנכנסתי פגע בי הריח הרקוב של זקנים. כמה שלא
נעים לומר, לזקנים יש ריח, והוא ממש מעורר בחילה.
כשהגעתי לפתח ביתה, הדלת הייתה פתוחה לרווחה, מה שנראה לי נורא
מוזר כי גברת לנסי היא נגד פתיחת הדלת לרווחה כי אז רוחות רעות
יכולות להכנס, זה כמו הזמנה.
בכל מקרה, חבורת זקנים ישבו ומיררו בבכי.
שאלתי אחת מהשכנות שהכרתי (מכיוון שבתור ילדה הייתי שם הרבה
הכרתי כבר את השכנות), מה קרה.
"יקירתי" היא ענתה לי, " לא שמעת? גברת לנסי נפטרה".
יצאתי משם בריצה.
מצד אחד מזועזת מההודעה המחרידה,
מצד שני דיי מרוצה שאני כבר לא צריכה להריח את הריח המבחיל.
הלכתי הביתה, ושם כל המשפחה והחברים עשו לי הפתעה, ליום
הולדת.
לזייף חיוכים ולתת נשיקות לא הייתה לי שום בעיה, אבל כשסיגל
באה ושאלה אותי מה קרה, הייתי חייבת להגיד לה.
סיגל היא חברה טובה משכבר הימים, והיא בין היחידות שמבינות מה
קורה לי בפנים.
ישבנו בחדר, ומבלי להזיל דמעה אחת, סיפרתי לה את הסיפור.
עברו כמה שנים מאז, אני עכשיו נשואה, עם שני ילדים, וכלב. ממש
כמו שגברת לנסי אמרה.
אני דיי מבינה למה לא בכיתי באותו היום. לה לא היו חיים טובים,
לא נשואה, בלי ילדים, בלי אהבה.
אבל מה שהכי עצוב, היא ידעה מתי היא הולכת למות וממה. כי היא
עשתה טעות, וקראה את העתיד של עצמה.
כך היא חיה את  חייה בצפיה למוות שיגיע לא מוקדם או מאוחר
מהיום שקבע לה הגורל.
יש דברים שאני לא רוצה לדעת בקשר לעתיד, אני כבר אגלה אותם...
כשהגורל ירצה שאני אדע אותם...