הכל התחיל כשזפזפתי בין הערוצים וראיתי בערוץ 2 את הקול הקורא
למועמדים לתוכנית. לא היתה לי התלבטות, תמיד אהבתי לכתוב,
אפילו השתתפתי פעם בחוג לכתיבה יוצרת, ואם אפשר להגיע עם זה
לטלוויזיה - הכי טוב. מאז ומתמיד מאוד הערכתי את שמוליק ניצן
ופועלו הטלוויזיוני, ותחרות 'סופר נולד', נשמעה לי כמו הלהיט
הבא אחרי 'כוכב נולד'. מיד התקשרתי למספר הטלפון שנמסר והשארתי
את פרטיי האישיים.
כעבור שבועיים זומנתי לראיון. סיפרתי להם קצת על עצמי, על כך
שלמדתי במגמה ריאלית בתיכון 'אליאנס' ברמת-אביב, שבצבא שרתתי
כקצין מודיעין, מעט על הטראק בדרום-אמריקה ועל עבודתי הנוכחית
כמלצר. סיפרתי להם כי מאז נעוריי אהבתי לקרוא ולכתוב, על החוג
לכתיבה יוצרת וצירפתי, כפי שהתבקש, תיקייה של כמה דברים
שכתבתי.
הפגישה הייתה קצרה, פחות מחצי שעה. המראיינים, ביניהם אחד
הסופרים שיותר הערכתי, רז אלון, היו קורקטיים וציינו כי באם
אתקבל תשלח אלי תשובה בהקדם.
לא היו לי ציפיות גבוהות, הרי בסופו של דבר נבחרים שלושים
מתמודדים בלבד, מתוך האלפים שנגשו. אבל הופתעתי. שלושה שבועות
ממועד הראיון, התקשרה אלי פקידה מההפקה והודיעה לי שנבחרתי
להשתתף בתוכנית. קשה לי לומר מה עשתה לי ההודעה. אולי דווקא
לכתוב את זה הייתי מצליח יותר. אותו ערב לא הייתי אמור לעבוד
ויצאתי לחגוג עם תמר, החברה. היא ממש התרגשה וקבעה ש"אין מצב
שאתה לא זוכה" והוסיפה בחצי-חיוך "אל תזרוק אותי לכשתהפוך
לסלבריטי". "ברור שלא", עניתי לה בחצי-החיוך המשלים.
התחלתי להתכונן לתוכנית. שאלתי מהספרייה המון ספרים עכשויים,
ביניהם 'המקרה המוזר של הכלב', אליו מאוד התחברתי. גם אני לא
אהבתי מטאפורות. לא תמיד סלדתי מאותו אמצעי ספרותי, אבל מאז
הצבא אני לא יכול לסבול את אותה הליכה עקלקלה, אני מדבר -
ומבין - רק את התכל'ס. גם רז אלון כתב בישירות, וגם הטקסטים
שנתנו לנו לקרוא כהכנה לתוכנית נכתבו כך. שמחתי. חששתי שכתיבתי
הישירה תציב אותי בעמדת פתיחה גרועה, אבל חומר הקריאה המאכוון
הוכיח דווקא את ההיפך. משך תקופה ארוכה חשתי שמתחוללת בחברה
תופעת קונקרטיזציה: תת-הטקסט הפך לטקסט, האנדרסטייטמנט נעלם,
דיבור ישיר, חותך. כך בטלוויזיה, בפוליטיקה ובמוסיקה
הפופולרית, והתופעה החלה לחלחל גם לאמנות הכתובה. התקשיתי
להבין איך בעבר ראיתי פגם במגמה זו.
חוקי התוכנית היו מוצלחים לטעמי. בפרקים הראשונים, בסינון
הבסיסי, המועמדים צריכים להקריא קטעים שהכינו מראש, בנושאים
על-פי בחירתם - כאשר הקהל והשופטים מכריעים מי עולה לשלב הבא.
בפרקי הביניים, המתמודדים הנותרים צריכים לכתוב סיפורים בנושא
שיוגדר להם מראש, ושוב - ההתמודדות היא על חיבת הקהל והשופטים.
אבל השיא בעיני היה הגמר, אליו, כמו בתוכנית האחות 'כוכב
נולד', עולים רק שלושת המוכשרים ביותר, ובמהלך שעה אחת בלבד
נדרשים לכתוב, מול כל הקהל העצום בניצנים, סיפור בנושא שיתגלה
להם במקום. בזמן שהמתמודדים יעמלו על הכתיבה, יהיו מופעים,
ולבסוף, אחרי הקראת היצירות, הקהל בבית יבחר את המנצח.

מאוד התרגשתי לפני הפרק הראשון בו נטלתי חלק. בלילה שקדם לפרק
לא יכולתי להרדם. בכל אותו יום דמיתי לארנב של אנרג'ייזר. לא
יכולתי להפסיק לנוע ולהסתובב. ואז הגעתי לאולפנים. בטעות
נכנסתי דרך כניסת הצופים, אולם מהר מאוד מצאתי את מקומי. וגם
אם מקומי לא הכירני עדיין, הוא מאוד מצא חן בעיניי. נעתי במגמת
סריקה. היו שם תשעה מועמדים מלבדי. אחת היתה זכורה לי
מהאודישנים. במעומעם זכרתי את שמה. היא עמדה לבדה ליד אחד
העציצים. נגשתי אליה. "היינו יחד באודישנים", "זכרתי אותך.
נמרוד, לא?" "יפה... דפנה?" המשכנו לדבר. היא סיפרה לי קצת על
עצמה, על מה הביא אותה לתחרות ועל הספרות שאהבה. היא היתה שונה
ממני לחלוטין - נולדה וגדלה בכפר תבור, היתה מש"קית חינוך,
הדרימה לתל-אביב ללמוד באוניברסיטה, ועכשיו היא בשנה ג' בתואר
משולב ספרות-תקשורת. גם הטעם שלנו בספרים לא היה דומה כלל. היא
קראה בערך הכל. משייקספיר וגתה עד לפרוסט ומאן. היא פחות אהבה
ספרים עכשויים. והיא אהבה מטאפורות.
שמוליק ניצן נכנס, קיבץ את כולנו סביבו ופצח במעין נאום פתיחה.
הוא ציין שכולנו בעלי כשרון כתיבה, אך לכל שלב עולה רק מספר
מצומצם של מועמדים. הוא הזהיר אותנו משטויות, כי "חצי-מדינה
צופה בכם". לבסוף איחל לכולנו בהצלחה ופנה לתאו. כעבור כמה
דקות הובלנו לחדרי ההלבשה ולהקת מאפרות ומלבישים הקיפה אותנו.
כשעה מאוחר יותר, ואנחנו כולנו כמו דוגמנים שרק מחכים לעלות על
המסלול, נכנסה מישהי מההפקה וקראה לנו לבמה. רגע האמת הגיע.
בדקות הראשונות הייתי בהלם נוכח הקהל העצום. ההלם התנדף במהרה
והתחלף בהתרגשות עצומה. אמרתי לדפנה שאנחנו כמו גלדיאטורים
הנלחמים על חייהם ועל חסדי הקהל. דפנה השמיטה לי את ה'כמו'.
ובאותה שעה באמת היינו גלדיאטורים.
הבמאית נתנה את אות הפתיחה, ושמוליק עלה. הקהל הריע לו, ובחן
אותנו בעמדנו מולו בחצי סהר. הוא הציג את מהות התוכנית ומטרתה
ופרט את חוקיה. אחר-כך פנה להציג אותנו. כל אחד מאיתנו קיבל
תשעים שניות להציג את עצמו. דפנה התרעמה על כך. אני חשבתי שזה
מספיק. בדקה וחצי שהוקצבה לי, סיפרתי קצת על עצמי, על מה אני
עושה בחיים ומניתי כמה מהסופרים האהובים עלי. דפנה הרחיבה פחות
ממני. אבל סיפרה על מאורע ילדות, בהילולת חג השבועות בכפר,
שגרם לה לרצות להיות סופרת.
שמוליק קרא לנו לקדמת הבמה לסבב הקראת הסיפורים. אני עליתי
שלישי. הקראתי קטע שכתבתי מזמן, כשהייתי בטראק, על מטייל הפוגש
במקרה באהבת נעוריו על אחת מפסגות האנדים. בזמנו מאוד התחברתי
לקטע, בין השאר, כי הוא תמיד הזכיר לי חלק מהשיר 'לילה שקט עבר
על כוחותינו בסואץ' של מאיר אריאל. כנראה גם הקהל אהב את
הסיפור, שכן התשואות גדשו את האולפן.
המתמודדים האחרים לא זכו להצלחה דומה, לפחות מבחינת מחיאות
כפיים, עד שעלתה דפנה, האחרונה. היא החלה לדבר, ואני לא יודע
אם היה זה קולה או היו אלה דבריה, אבל כל הקהל כמו הופנט. היא
סיפרה על נערה שברחה מהבית וגילתה מעיין נסתר עם מטמון. ובשעה
שסיפרה היא היתה אותה הנערה, וגם אני הייתי וגם כל אחד
מהצופים. מחיאות הכפיים הרעידו את האולם. הן הקהל באולפן והן
השופטים בחרו פה-אחד להעלות אותה לשלב הבא. לשמחתי, גם אני
ראיתי את האגודל מורם.

לשבועות שחצצו בין השלב הראשון לשלב הבא הכנתי רשימה אינסופית
של ספרים לקריאה, רובם עבריים. מרבית כובד משקלי נח על עגנון,
למרות שהתקשיתי להמנע גם מהחדש של רז אלון. משום-מה הפעם
נהניתי ממנו פחות. במהלך התקופה יצרתי קשר עם דפנה. בהתחלה סתם
התקשרתי אחרי התוכנית לברכה על הצלחתה. בשיחה קבענו להפגש במקס
ברנר. בשלישי בצהריים נפגשנו. היא הגיעה מעט אחרי. החזיקה בידה
את 'עפיפונים'. אמרה לי שגם אם היו סופרים גדולים מרומן גארי,
אין ספר יפה יותר מ'עפיפונים'. לא קראתי את הספר, אבל על-מנת
לא להיראות בור, ציינתי שגם אני אוהב סופרים צרפתיים, ובייחוד
את אמיל אז'אר. היא צחקה ואמרה שאני חמוד. אז צחקתי גם, לא היה
לי מושג למה. בפגישה היא סיפרה לי עוד קצת על עצמה, ואני
התפלאתי לגלות שלא כל הכפריות הן דמויות היידי. ישבנו שם אולי
שעתיים, שחלפו כהרף עין, עד שהיא היתה צריכה לנסוע
לאוניברסיטה. ביקשתי לשלם עליה. היא הסמיקה ולבסוף הסכימה
בתנאי שאקח ממנה את 'עפיפונים'. הסכמתי, והיא התעופפה לה משם.
מיד כשחזרתי הביתה התחלתי לקרוא את הספר. עד חצות סיימתי אותו.
כמו כולם, כך הסתבר, נותרתי עם סיום הספר מאוהב בלילה, וכמו
כולם, לא ידעתי איך עברתי את חיי בלי לקרוא קודם את השירה
המופלאה הזו. התקלחתי ופניתי אל עבר המיטה, אבל אז ראיתי שלוש
שיחות שלא נענו מתמר. התקשרתי אליה. היא ענתה בקרירות, שאלה
למה לא עניתי לה. אמרתי לה שהייתי שקוע בקריאה. ואז סיפרתי לה
על הפגישה עם דפנה. היא השתתקה למספר שניות. ואז שאלה למטרת
הפגישה. עניתי לה שלא היתה מטרה. והיא מצדה אמרה שהיא עייפה
ושאתקשר אליה מחר.
הימים חלפו וניצלתי אותם בעיקר לקריאה. נפגשתי עוד כמה פעמים
עם דפנה. בכל פעם יצאתי מהפגישה מורווח בספר וגם בחיוך שלה,
שהחל להלך עלי קסם, ושיקף בעיני את כל מה שראיתי או רציתי
לראות בחיוכה של לילה. ובעוד אחד הקטבים התחמם והלך, דומה
שהקוטב השני החל לקפוא. תמר ואני מעטנו להפגש וכמעט כל פגישה
הסתיימה בריב. ניסיתי לא לחשוב על הקשר איתה ולהתמקד בתוכנית,
אך לשווא.
באחד הפרקים, אליו הוזמנו כל המשתתפים שעברו שלב, הודיע שמוליק
מה יהיו נושאי השלב הבא. כל אחד מאיתנו יידרש לכתיבת קטע קצר
שנושאו הוא אהבה.
אחרי הפרק, מאחורי הקלעים, הנחתה אותנו המפיקה בפרוטרוט איך
היא מצפה שיראו הקטעים. מאוד רגשיים, רגשניים "כמו בטלנובלות
שיש עכשיו", לא שפה גבוהה מדי "שהצופים יבינו", ועדיף גם בלי
סמלים מתוחכמים "שגם אני אבין". צחקנו כולנו, מלבד דפנה. היא
אמרה שאף אחד לא יכתיב לה איך תכתוב ומה. המפיקה לא התרגשה,
אבל ציינה בנונשלאנטיות שזו תחרות טלוויזיונית וינצח בה רק מי
שישחק לפי הכללים. דפנה נשכה את שפתיה ולא ענתה.
בדרכנו החוצה היא אמרה לי שהיא לא בחרה להשתתף בתחרות סיפורים
בשביל לכתוב טלנובלות. הסכמתי עם דבריה, אבל רק בחצי לב. כי
החצי השני העדיף לכפוף ראשו לכללי המשחק.
את השבועיים שבין אותו פרק לבין השלב הבא הקדשתי רובם ככולם
לכתיבת הקטע. מעטתי במשמרות בעבודה ובעיקר מעטתי לפגוש את תמר.
אבל את דפנה כן פגשתי, ולא אחת. ובעת שכתבתי, רק עליה יכולתי
לחשוב. אם טלנובלה ביקשו, טלנובלה התרוצצה בראשי. וגם בקטע
שכתבתי לבסוף, אודות בחור עירוני שפגש בחורה כפרית והתאהב בה
התקשתה דפנה להתחבא בין השורות.
שני בבוקר. בערב מתקיימת התוכנית. במשך כל היום המשכתי ללטש את
סיפורי. קטעה אותי שיחה מתמר, היא איחלה לי בהצלחה וציינה כמה
היא אוהבת אותי. היא רצתה לשמוע את הקטע, אך אמרתי לה שאחשוף
אותו לראשונה הערב בתוכנית. אבל גם מתוך אותה השיחה, הטובה
ביותר שלנו זה זמן רב, קשה היה לפספס את העצב בקולה, מלווה
באיפוק, כמו רצתה לומר לי משהו ולא יכלה. וגם אני רציתי לומר
לה דבר מה, אך פי כשל. זכרתי את הבטחתי המחויכת מלפני התוכנית,
שלא נפרד גם אם אתפרסם. אבל מישהי אחרת מילאה את מחשבותי באותם
ימים. כמה שלא חשבתי על כך, לא הצלחתי להכריע אם אני עדיין
אוהב את תמר, או שאולי אני מתחיל להתאהב בדפנה.
הגיע הערב, נסעתי לאולפנים, בדרך אספתי את דפנה ואותן שאלות
מקננות בראשי. שאלתי אותה מה היא כתבה, והיא ענתה "הפתעה".
מאוד רציתי ששנינו נעלה שלב, אבל לבי אמר לי שזה לא יקרה הפעם.
לאורך כל התוכניות הרגשתי נחות ממנה, היום ציפיתי למפץ הגדול.
בום. התחיל הפרק. אחרי כל הרעש והצלצולים קרא לנו שמוליק
אחד-אחד לדוכן להקריא את הקטעים.
לשמחתי ולהפתעתי הקטע שלי גרף תשואות סוחפות מהקהל. לא ידעתי
אם היתה זו הכתיבה, או הרמיזה החוץ-סיפורית, אבל דפנה האדימה
לחלוטין, ואולי אף בצבצה דמעה בעיניה. הקהל אהב את זה. אלא
שבמרחק עצום, בעולם אחר שמחובר לאולפן באמצעות גלים הנישאים
באויר וחיבורים אלקטרוניים, היתה אחת שלא מחאה כפיים. ואולי גם
בעיניה בצבצה דמעה.
דפנה עלתה אחרונה, כמו אז. סברתי שמיקומה מבשר טובות. 'גלים'
היא קראה לסיפור שלה. והוא היה שונה מכל הסיפורים הקודמים
בעיסוק, בעומק ובאופי הכתיבה. הקטע עסק בתהיותיו של נער שנזרק
על ידי חברתו ביום הבגרות בפיסיקה. הסיפור, שהתרחש בחוף הים
בשעת הדמדומים, יצר אנלוגיה בין גלים פיסיקליים והתאבכות
לחיים, לאהבה ולכל השאר. והכתיבה, היא היתה כה שונה משל
האחרים. איטית, מרוחקת, מאופקת ובניגוד לכתיבה המתמשכת - היה
הסיום קצר, משפט אחד, חד וחותך "נערתי את החול מהרגליים, נעלתי
נעליים והלכתי הביתה". אני ממש התלהבתי מהסיפור, הקהל היה
חצוי. השופטים נותרו קפואי מבט.
וכך, בהינף קולמוס, עליתי אני, עם עוד בחור ובחורה, לשלב הבא,
ודפנה מצאה את דרכה החוצה. גם בדרך חזרה נסענו יחד. היא לא
דיברה הרבה ולא הזכירה במילה את התוכנית, אך בצאתה מהמכונית
היא שאלה אותי שאלה אחת "אתה באמת מרגיש ככה?" "אני לא יודע,"
עניתי לה, "אני לא יודע מה אני מרגיש". חזרתי לדירה. האושר שלי
לא היה שלם, מאחר שדפנה לא עלתה, אבל בהחלט הייתי מאושר בשביל
עצמי. התקשרתי לתמר, רציתי שנצא לחגוג. "אני עייפה", היא אמרה.
והוסיפה שהיא רוצה שנדבר. היה לי ברור למה. נפגשנו למחרת
בבוקר. היא שאלה את השאלה ששאלה דפנה אך גם לה לא ידעתי מה
לענות. והיא אמרה שהיא רוצה שניקח פסק זמן עד סוף התוכנית
ושבזמן הזה נחשוב על הקשר ולאן פנינו מועדות.
היו ארבעה שבועות בין הפרק הקודם לבין הגמר בניצנים. מאחר שלא
היה נושא מוגדר לכתיבה, לא היה לי הרבה להתכונן, אז הקדשתי את
רוב הזמן למחשבות על החיים, על תמר ועל דפנה. אבל לא פחות מכך,
התחלתי להרהר במעשה של דפנה ובמהות התוכנית. כמה שלא ניסיתי,
לא הצלחתי להתעלם מכך שדפנה הודחה משום שהיא כתבה פיסת ספרות,
עם ריח של ספר ישן, בעוד אני ושאר המשתתפים כתבנו לכל היותר
רצפי משפטים המבושמים בבושם טרנדי. במיוחד לא הצלחתי להבין איך
השופטים נתנו יד להדחתה, האין הם רוצים שהתוכנית באמת תגלה
כשרון ספרותי חדש?
כבר בימים הראשונים אחרי פרק העלייה לגמר התקשרו אליי כתבים
משבועונים וצהובונים רבים. כולם רצו לראיין אותי. בסוף הסכמתי
להתראיין לאחד העיתונים. כל הכתבה נעה סביב הרומן הלכאורי שלי
ושל דפנה, הכחשתי והדגשתי שיש לי חברה, אך לשווא. במשך כל
התקופה שעד הגמר בניצנים ניסיתי לפגוש את דפנה, אך היא התחמקה
בתואנה של תקופה לחוצה בלימודים. היה לי חשוב לפגוש אותה, ולו
רק בשביל להבהיר לעצמי מה אני באמת מרגיש.

כך חלפו ארבעת השבועות, ולבסוף יום לפני הגמר, קיבלתי טלפון
מדפנה, ובו בקשה שניפגש. נפגשנו שוב במקס ברנר, כמו בפעם
הראשונה. היא לבשה חליפה לבנה ונראתה שונה מהרגיל, אבל גם כך
היא היתה מאוד יפה. אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה, היא חזרה על
שאלתה האחרונה מהנסיעה, ואף אני חזרתי על תשובתי. היא אמרה לי
שאני צריך לחשוב האם היא, דפנה, קוסמת לי, לנמרוד, או שמא
התאהבתי בהתאהבות הטלנובלית של נמרוד הדמות בדמותה של דפנה. לא
ידעתי מה להשיב. אמרתי לה שהבאתי לה ספר - 'מישהו לרוץ איתו'.
היא חייכה ואמרה שאם כך, הפעם היא תשלם עליי. בקומה ללכת היא
נישקה אותי על לחיי ולחשה לי 'בהצלחה'.
מספר שעות מאוחר יותר כבר הייתי בניצנים. שמוליק נכנס לאחורי
הקלעים, טפח לנו על השכם ואיחל הצלחה. כמה דקות מאוחר יותר
החלו הצילומים. בתחילה היו הופעות של זמרים עכשויים, מיוצאי
'כוכב נולד'. לאחר מכן עלה שמוליק לבמה המרכזית, ועמו אנחנו.
למרות שלא היה צורך, שמוליק הציג אותנו מחדש והזכיר את חוקי
הגמר. אני ועמיתיי רעדנו מרוב התרגשות.
ואז שמוליק הציג את נושא הכתיבה של השלב האחרון. השתררה דממה
בעוד הוא הגה את המילה הארוכה 'גלדיאטורים'. התיישבתי לכתוב.
הייתה לי שעה. בדקות הראשונות כלל לא נטלתי את העט. אבל אז
נזכרתי. נזכרתי בפרק הראשון ובשיחתי אז עם דפנה. וזכרתי גם את
הדחתה. ומשם המילים זרמו מעצמן. 'ספרטקוס' קראתי לסיפור, והוא
עסק בתחרות ריאליטי נוסח רומא העתיקה, שבה המפסידים נזרקים
לגוב האריות, ובמשתתף שקורא תיגר על הכללים והנורמות ומנהיג
מרד.
תם לו זמן הכתיבה. הוגרלתי להיות האחרון להקריא. הקהל מאוד אהב
את סיפורי שני קודמיי, כך לפי התגובות. ואז עליתי אני. כולם
נעצו בי מבטים בזוכרם את סיפוריי הקודמים שקצרו הצלחה כה רבה.
פתחתי בסיפור. לא שמוליק, לא השופטים ולא הקהל, הבינו בתחילה
את דבריי, אך עם התקדמות העלילה, התקדמה גם ההבנה. שמוליק
האדים, השופטים החוירו, הקהל לבש מגוון צבעים. הגעתי לשורת
השיא. נאומו האחרון של הגיבור, מיד לאחר שהרג את סוסו בטרם
הקרב הגדול: "אם ננצח - יהיו לנו סוסים לרוב. אם ננוצח - לא
נהיה זקוקים אף לסוס זה". סיימתי בתיאור הקרב ובתבוסה. השתררה
שתיקה ובכל ניצנים לא נשמע אף הגה. כעבור מספר שניות החלו
להשמע מחיאות כפיים. הקהל התפלג בין תשואות סוערות לבין אלם
מוחלט. שוב עלו לבמה מספר להקות, בעוד אנו ירדנו לשתות
ולהתאושש. שמוליק עבר לידי בדרכו מטה. הוא ירה בי את מבטו אך
לא אמר מילה. כעבור חצי שעה שבנו לבמה להכרזה על הזוכים. אלא
שבאותה שעה זכייה עניינה אותי כקליפת השום. לאחר הטקס לחצתי יד
למנצחת ולעמיתי להפסד. שמוליק והשופטים שוב חלפו לידי בהתעלמות
מתריסה. אך זה לא שינה דבר.

כל הלילה התהפכתי במיטה. רק לפנות בוקר הצלחתי להרדם - שינה
טרופה שנקטעה עם הנץ החמה. כשהפעלתי את הטלפון הנייד, גיליתי
שהושארו לי מעל מאה הודעות בתא הקולי. כרבע מההודעות היו של
חברים והשאר היו רובן של עיתונאים. היו גם כמה שיחות
מהטלויזיה. וביניהן איזה מפיק שהציע לי תוכנית משלי. גיחכתי.
עד כמה המדיום הטלוויזיוני יכול להיות אדיש לאותן סערות בכוס
תה, בכוסות התה, אותן הוא שותה. ואז ראיתי שקבלתי גם הודעת SMS
אחת מדפנה. בהודעה הופיעה מילה אחת בלבד 'תודה'.
השעה היתה רבע לשבע בבוקר. נערתי את החול מהעיניים, נטלתי את
המפתחות לרכב ונסעתי לביתה של תמר.