ישבתי על החוף, היה קצת חשוך, וחשבתי על גלים. וגם על הבגרות
בפיסיקה בה נבחנתי בתחילת השבוע. וגם על החברה שלי שזרקה אותי
היום. כמעט חצי שנה שהיינו ביחד, והיום, פתאום, היא אמרה לי
שהיא צריכה פסק-זמן. הפליא אותי שלמרות הדכאון, ולמרות שנורא
אהבתי אותה, חשבתי כל אותו הערב דווקא על גלים. גלים
פיסיקליים, ועקרון אי-הודאות של הייזנברג. ממש מדהים שברמות
הזעירות, התת-אטומיות, כל חלקיק הוא גם גל ושאלקטרון יכול
להתנהג כמו קרינת רנטגן. אבל גם קרני רנטגן לא יכלו לראות ללבה
של תמר. חשבתי שהיה לה טוב איתי, כלומר לי, לפחות, היה טוב
איתה.
המים קצת הרטיבו לי את הרגליים, מעין דגדוג נעים, עדין אבל
מתמשך. גם עם תמר הייתי בא לים, לאותו חוף. בדרך-כלל היינו
יושבים בדיוק איפה שישבתי כעת. יושבים ומביטים בשמש השוקעת,
באדווה שהתנפצה לרגלינו. הייתי מציק לה לפעמים עם עקרון
אי-הודאות, אבל היא לא כל-כך אהבה פיסיקה, ובכלל, היא לא הבינה
בגלים. חוץ מבשיער גלי.
הבגרות הייתה די קלה. הייתה אפילו שאלה על כך שהאור מתנהג הן
כגל והן כחלקיק. אבל זה עדיין נראה לי די מוזר. ובכלל, איך
יתכן שלגופים יותר גדולים אין התנהגות גלית. חוץ מלשיער של
תמר. אפילו כעת יכולתי להריח את שערה, על כל גליו השונים. היה
לו מין ריח כזה של טבע. המשכתי לתמוה על כך שבטבע אנחנו לא
רואים אבן שמתנהגת כמו גל קול או זבוב שבמגע עם זבוב אחר -
שניהם מתאבכים ונעלמים. אבל תמר נעלמה, פתאום, היום.
השמש כבר שקעה לחלוטין, והמים נהיו ממש קרים. אבל נעימים. היה
עכשיו שפל והמים נגעו לי רק בקרסוליים. זו לא הייתה פעם ראשונה
שנפרדנו, בעצם זו הייתה אפילו פעם שלישית בחצי שנה האחרונה.
בפעמיים הקודמות, במחזוריות מפתיעה, חזרנו כעבור שבוע-שבועיים.
אבל הפעם היה לי ברור שזה סופי, שהמחזור נקטע. לא היה ירח, אבל
בכל זאת היה אור כלשהו. עמום אך גלוי. אולי אור גנוז של בריאה,
או של מפץ גדול. האור הגיע כנראה מכוכבים רחוקים, אך נשבר
בעיני לקשת מופלאה של מלנכוליה, כפי שאור תמיד נשבר ברטיבות או
בגשם.
בדיוק ביום רביעי הבא, אמורה הייתה למלאת לנו חצי-שנה. התלבטתי
מה לקנות לה, אבל ידעתי לאן אני אקח אותה. והנה, שבוע קודם,
אני באותה נקודה במרחב - אבל בממשות אחרת. דמיינתי שתצא מתוך
צדף, מלווה במלאכים. אך גם דמיון זה התבדה, התאבך עם המציאות.
ובכל זאת, כבמעין כביש דו-סיטרי, המשכתי לתמוה על פיסיקה ועל
גלים. תהיתי אם גם בעולם הרוח קיימת ההתאבכות, למשל אם מחשבות
יכולות להתאבך. או אהבה. ותהיתי גם על תהיותיה של תמר, ואם
אלה, אולי במקרה, רק לפעמים, מתאבכות עם אלה שלי.
מסתבר שירד קצת גשם, אבל לא כל-כך שמתי אליו לב, והוא גם לא
ממש הפריע לי. אבל משום-מה, בגשם הזה, לא נשבר אותו אור גנוז
ורחוק. קורה. לא ידעתי אם גם בני-אדם מתאבכים לפעמים, אבל נראה
היה לי שכן, אולי לעתים נדירות, אבל זה אפשרי. ההתאבכות אולי
בונה, או לעתים הורסת, אך כמו אצל הגלים, גם אנשים שמתאבכים
נפרדים אחרי אותה התאבכות זמנית ומקרית. אבל אולי נשמות
שמתאבכות נשארות דבוקות לזמן ארוך יותר. נניח, חצי-שנה.
הבגדים שלי כבר היו די רטובים, ונהיה לי די קר, ומטבעו של
העצב, הוא מתפשט במיוחד במזג אויר אפור וקר שכזה. נערתי את
החול מהרגליים, נעלתי נעליים והלכתי הביתה.