כל יום אני רק מבינה כמה שהבדידות שלי עמוקה
כל יום אני מבינה כמה שאני אטומה וסגורה
כל יום הלב שלי נסגר יותר, אני מפחדת יותר לאהוב

זה כואב לי... אני כבר לא יודעת מה לעשות... אני מרגישה שאין
לי למי לספר את זה למרות שיש לי חברות קרובות ואנשים שקרובים
לי...

אני מרגישה בודדה, מתוסכלת מזה, אני כל כך מקנאת באנשים
מאוהבים, אני רוצה לאהוב ולהיאהב, להרגיש פעם אחת שמנשקים אותי
באמת, שמחבקים אותי מכל הלב ולא סתם כדי להשכיב אותי, זה
החיסרון של להיות יפה בעיני אנשים.

כל זה, אבל מצד שני אני מפחדת להתאהב, מפחדת להיפגע, ועזבו את
הקטע של האהבה, אני מפחדת ששוב אני ארגיש שאני מעדיפה את המוות
על פני החיים, אני מפחדת לאבד את התקווה, שאני ארגיש שאני אפס,
כלום, שאין לי מהות בעולם הזה. אני לא חושבת שאני אוכל לעמוד
בזה שוב, זה קשה מדי, זה יותר מדי בשבילי, בשביל הלב שלי, הוא
חלש גם ככה.

ואני לא יודעת מהי הדמעה המכאיבה יותר, דמעת האכזבה או דמעת
הבדידות. פעם שמעתי משפט נכון: "הבדידות היא מקום נחמד לבקר
בו, אך לא מקום נחמד לגור בו". אני גרה בו, כבר שנה שלמה, ולא
רק בדידות פיזית, בלי חבר, בלי קשר, אלא בדידות רגשית: אני לא
אוהבת, לא מרגישה, וגם אם אני רוצה, ואני רוצה, קשה לי, ואני
מפחדת מזה, זה הפחד הכי גדול שלי.

אני לא מבינה איך זה יכול להיות, שמצד אחד אני מרגישה בודדה
וכל כך רוצה אהבה, להרגיש שאוהבים אותי באמת, אבל מצד שני אני
מפחדת, ולא מסוגלת לקחת סיכון, לא מסוגלת יותר... הכל נהיה לי
קשה יותר... מבולבל יותר. גם ההודעה הזאת מבולבלת, אבל זה פשוט
מה שבא לי מהיד למקלדת באותו רגע.

החיים שלי נהדרים, באמת, מחר טסט לסירה מהירה, בטוח אני עוברת,
הפסקתי לעשן, הפסקתי לעשות שטויות עם בנים (כי רציתי לשכוח את
האקס ואחר כך זה הפך למין רצון להרגיש שאוהבים אותי, אבל בעצם
זה רק הרס אותי ונתן לי הרגשת בדידות שהיום רק מתחזקת בכל דקה
ודקה), מצאתי לי חברות אמת ולא צבועות ואינטרסנטיות כמו פעם,
הכל מושלם ועם זאת הכל הרוס. מבחוץ החיים שלי נפלאים ונהדרים,
מושלמים ממש, אבל בתוך תוכי אני שבורה, הרוסה, פגועה וכואבת,
עדיין, כן... עדיין כואב לי מלפני שנה שהוא עזב אותי, שבר
אותי, גרם לי להתחנן אליו כמו כלבה, ואחר כך שכב עם החברה הכי
טובה שלי, אבל היא מעולם לא היתה חברה, ככה הבנתי היום.

כואב לי...