כשקיבלנו את המשימה "לשבור את הכלים", ולכתוב שקר נרחב על
עצמנו, לא כל כך הבנתי את הכוונה. אחרי כמה הסברים חוזרים
ונשנים, הבנתי, או יותר נכון - הבנתי שהבנתי כבר מההתחלה (מה
שקורה לי הרבה פעמים). אבל בדרך חזרה הביתה, כשנסעתי באוטו,
מאזינה למוסיקה ונותנת לשלוות יום חמישי לחדור לאט לאט, חשבתי
על כך שהבנתי את המשימה, אבל שאני לא רואה בה כל טעם, ומתקשה
להתחבר אליה. לנסות לשכנע בקשר על עצמי? בשביל מה? על מי לנסות
לעבוד? על אנשים אחרים? עליי?
אולי בגלל התחושה הזאת, שתמיד מלווה אותי, כבר המון שנים,
שדברים צריכים לבוא מהמקום הכי פשוט ועמוק בלב, "מהמקום שמתחיל
בו יופי". וגם כשאני כותבת, אני תמיד הולכת אל המקום הזה: אל
הילדות, הפשטות, המקום שבו האהבות והטעמים מקבלים עור וגידים.
אלה היו ההרהורים בדרך חזרה הביתה, וכמובן שבמשך השבת הם
נשכחו, ופינו מקום למחשבות אחרות.
ביום שישי בערב, נפלה עליי עייפות גדולה. מסוג העייפות שמחשבות
על יציאה מהמיטה ועל תקשורת עם העולם החיצוני, רק מעייפות עוד
יותר.
אני אוהבת את העייפות הזאת, שנוחתת עליי אחרי שבועות ארוכים
במיוחד, אחרי ארוחת ערב שבת, ובעצם נותנת לגיטימציה לשכיבה
במיטה עם העיתונים, עד שמגיעה התחושה הזאת של הכבדות בעיניים,
והמחשבות המעורפלות, ובשניות הבודדות שחולפות בין זריקת
העיתונים מהמיטה, כיבוי של מנורת הלילה וצלילה לשינה, עוברת
מחשבה בהירה אחת: "איזה כיף שמחר יום שבת", ותחושת עונג מתפשטת
בכל הגוף.
אני נורא אוהבת ללכת לישון כשאני יודעת שאני לא באמת חייבת
לקום. להתעורר באמצע הלילה, להתכרבל בשמיכה, להישאר עם העיניים
פקוחות לזמן לא מוגדר, לחשוב מחשבות שרק השקט של הלילה יכול
להביא, לצלול מחדש אל השינה.
אני חושבת שאפילו החלומות הם יותר ארוכים בלילות האלה, יותר
משמעותיים, כאילו הנפש משחררת אותם החוצה.
התעוררתי בסביבות שבע בבוקר, מאזינה קצת לקולות של יום שבת:
השכן ממול שתמיד מאזין בשבת בבוקר למוסיקה יפה, אבא שכבר שותה
קפה למטה במטבח, ובעיקר בשקט הזה שנופל על הרחוב. נרדמתי שוב,
וכשהתעוררתי הרגשתי תחושה נורא מוזרה. חלמתי חלום, אני חושבת
שהוא היה נורא ארוך, וכמובן שבדקות הראשונות של היקיצה, הייתי
בטוחה שהחלום נכון לחלוטין. זאת אומרת, מיד כשפתחתי עיניים היה
לי ברור שזה היה חלום, אבל התחושה שלו הייתה כל כך מציאותית,
אופפת אותך, אפילו מכבידה קצת על הלב.
אחרי שאמיר טס להודו, הייתי חולמת בכל לילה, במשך חודשים
ארוכים, את אותו החלום. כל פעם הוא חזר בחלום, ובכל פעם החזרה
הייתה שונה: פעם הפגישה הייתה נפלאה ומרגשת, ופעם קשה ועצובה.
וכל יום הייתי מתעוררת מהחלום הזה, שהיה כל כך מציאותי, והצליח
כמובן לגעת לי במיתר הכי עמוק של הלב, והייתי נושאת איתי במשך
שעות ארוכות את תחושת החלום.
החלום של הלילה היה ארוך ודמיוני במיוחד. מסוג החלומות שקשה
לנתח ולמצוא את "האמת שלך" מאחוריהם. ובכל זאת, קמתי עם תחושה
מציאותית להפליא, והמחשבות ישר אמרו: "הנה השקר שלך!" התחושה
האמיתית הזאת, שהכל באמת קרה. אותה תוכלי לפרוט למילים. והרי
זה לא באמת לשקר, כי זה היה חלום, ובכל חלום יש גרעין של אמת.
אבל כשהתיישבתי לכתוב, התחושה התמוססה מעט. חלום הבוקר, למרות
שעברה לא יותר משעה, הספיק להישכח מעט, ואיתו התחושה על "השקר
האמיתי".
שוב, לא הצלחתי למצוא טעם בלשכנע בקשר על עצמי, וכשקראתי את
הנחיות הכתיבה: "העז להיות מקורי, להתבטא ללא מעצורים, להעלות
דברים שלא העזנו עד כה לבטא, לפרוץ מסגרות, להיות אני." חדרה
אליי אותה תחושה קסומה, שנופלת עליי מדי פעם, שבה אני מרגישה
באופן מוזר ש"אני - זו אני", והרי אין אדם שיודע טוב ממני מי
זו אני, וכנראה, שהאני שלי הוא לא לפרוץ מסגרות, להעז להיות
מקורי ולהתבטא ללא מעצורים, אלא בדיוק באותו אופן מוזר - להיות
אני.

כשהמשכתי לקרוא את הנחיות הכתיבה, שמסבירות למעשה את הצורך
באותו השקר, כי נאמנות לפרטי הפרטים עלולה להיות השקר הכי
גדול, ולהרוג כל יצירה טובה, ויוצר מחפש את תמצית הדברים, את
פנימיותם, ולכן הצמדות לפרטי הפרטים היא אינה הדרך.
חשבתי עוד קצת.
אני חושבת כשאני כותבת, אני מנסה תמיד לכתוב את הפנימיות של
הדברים, את הרגשות, ואת זה אני דווקא מנסה לעשות דרך הרגישות
לאותם הפרטים הקטנים, שבעצם הם הגדולים, שהרבה פעמים סמויים
מהעין.