בצריף ישן רעוע,
הוא יושב, פרצוף פגוע,
על הספה שם הוא מרוח,
והאפר עף ברוח.
פעמונים מצלצלים,
דלתות אינן נפתחות,
ולטלפונים לא עונים,
למרות שמתקשרים בלי הפסקה,
אך משהו מחזיק בי,
אומר לי לא לענות,
מעניין מה כבר יכול לקרות.
האזעקה מצלצלת מחוץ לחלון,
הפריעה לי באמצע חלום נושן,
למרות שהוא ממילא נגמר עכשיו,
המלחמה פרצה, השלום אף לא ביקר כאן...
וברגעים של נתינת שטחים,
שאתם עוד מתלוננים,
שורפים צמיגים,
אני אביט כך מהצד,
ואז לעבר מהחומה אצעד,
ואבעט בה עד שתיפול,
עד שתבינו שאין אלוהים,
אתם סתם הוזים,
יצורים משונים.
11/7/05 |