זה כבר לא זה, לא אותו הדבר
כבר אין לי כוח, גם הוא בסופו של דבר נגמר
יושבת בחדר, בוהה בתקרה
חושבת מה אני, מה הדבר הבא
לא יודעת לאן שייכת
לא יודעת כלום, מבולבלת
סערת הרגשות, כל יום רק מתחזקת
ואני לאט לאט, כמו זכוכית-נשברת
לא מצליחה לחזור לעצמי
כולם כבר נמאסו עליי, במיוחד אני
לא מצליחה לרסן, להושיע
את הצחוק שבי, משוב שהכאב תמיד מופיע
לא תמיד בהזמנה, בדרך כלל בתזמון הכי גרוע
ואפילו לא טורח להודיע
חיה בין חלומות הזויים
בין אשליות, ציפיות, תקוות ושאר אחרים
הסבלנות מזמן כבר פקעה
המציאות לפני שנים, נמאסה
נמאס להתאכזב, נמאס לבכות
נמאס להעמיד פנים, נמאס כבר לנסות
המציאות כואבת, כבר הצלחתי להיווכח
המציאות צועקת הצילו, ואני? אותי הכאב לא שכח
הכל בא והולך, הולך ובא
אך החור בדלי נשאר - וגם הסערה..
כבר לא יודעת כלום, לא אכפת לי מדבר
לא רוצה מהמיטה לקום, כי הכוח בסופו של דבר-נגמר..