השעה כבר כמעט ל.
פה ושם צפצופי שעונים דיגיטליים.
תעמדו, צפירה.
לא ככה. להשפיל מבט.

שוב, צפירה.
הגוף מתקשה בן רגע. כל התאים בגוף נצמדים זה לזה ומפסיקים
לנוע. הדם מפסיק לזרום. חוליות עמוד השדרה זקופות אחר השנייה
בדום. המחשבה כולאת את נשימתה.
רק האצבעות, אחוזות תזזית, לא נשמעות לפקודה מלמעלה. משוטטות
בלי הרף על דש הבגד, נתקלות זו בזו, פונות אנה ואנה ללא מטרה,
מבולבלות, מתכווצות, אחוזות עווית,
עד שמוצאות זו את זו
כמו אפרוחים
נצמדות לאגרוף, מתקפלות חזק פנימה והציפורניים שורטות את הבשר
ומשאירות בקצה האצבעות סימן לבן ממאמץ.
כאילו שבהיצמדן זו לזו הן מגנות על עצמן מפני העולם,
כאילו שבחמימות הזו שיוצרים כמה גופים כשהם יחד, יש משהו שיכול
לנחם.
הנה, אפרוחים, זהו הלא-עצב.