שוב סגרתי את הדלת וצעקתי לו להתראות.
כן, להתראות, לא ביי ולא כלום, דווקא את המילה הזאת שתמיד
נזכרים בה כששוב מתראים וחוזרים, ומחכים עד להתפרצות הבאה.
אהבה זה דבר מסובך, שתמיד נתקלים בה ברחוב בטעות, או לפחות
מועדים לתוכה קצת בכוונה. במיוחד איתך, שאתה מסתכל לי בעיניים
ובוכה איתי שאני חוזרת.
אולי האהבה פשוטה, אולי זה אתה שמסובך כל כך, וסביר להניח שאני
רק יורקת את האשמה על כולם, וזאת בעצם אני.
כי זאת אני שעזבתי, ואני שצעקתי, צימררתי את הדלת ושברתי חלון,
ואני שממשיכה לחזור ולבכות.
אז תפסיק להסתכל לי בעיניים, להיות יפה ולשתוק כשאני הכי צריכה
את זה. ככה, תן לי סטירה, תשרוף לי את הנשמה, תבעט אותי אל תוך
השחור. רק אל תגרום לי לחזור, והפעם לא להתראות, הפעם זה סתם
ביי, או סתם כלום והדלת נשארת פתוחה.