רגע לפני השקיעה. הם עמדו על המרפסת. השתיקה הייתה קשה עליו.
הוא תהה אם ישליך אותה למטה ובכך יסתיים סבלו. הייתה עוד
אפשרות, שהוא עצמו יקפוץ, אך לבסוף עזב אותה לבדה, בוהה
בכוכבים,  ונכנס למיטה. נרדם ומצא את עצמו נוסע ברכב שכור
ברחובות המושלגים של בירה אירופית מסויימת. האישה הצעירה
שנלוותה אליו לא הייתה יפה במיוחד, אך היא ידעה היטב לאן צריך
לנסוע והוא שיער שזו הייתה העילה לצירופה אליו. היא הצמידה את
בירכה לשלו מדי פעם, במהלך הנסיעה, והא חשב על אפשרויות אחרות
שאולי ימומשו בזמן אחר או במקום אחר, באחת מתחנות המנוחה.
לפני צאתם את העיר הם עברו בשכונה קודרת למדי. היא אמרה:
בשכונת המצוקה הזאת, הדבר האחרון  שהייתי רוצה למצוא זה איזה
שטר כסף שאבד למישהו. מה אתה אומר בקשר לזה? אמר: אם כבר
בענייני כסף, אז דעי לך שאני תמיד מחזיק במטבעות לקבצנים,
למרות שידוע שיש ביניהם מתחזים. הביטה בו מבלי להגיב.
לפי השילוט שבצידי הכביש המהיר אליו התחברו הוא למד שהם
מתקרבים ליציאה מהעיר. ואכן, בנקודה מסויימת היה מוצב שלט:
"צאתכם לשלום מתחום השיפוט של...' וישר מולם נשקף נוף שונה
לחלוטין; שדות מוריקים וכרי דשא נרחבים. אך סבך תנועה בלתי
צפוי מנע מהם את המעבר. קהל לא גדול, כעשרה אנשים, התגודד סביב
שניים שאחזו בסכינים ונאבקו זה בזה, בעודם עוברים חליפות מצד
אחד של השלט לצידו השני. אנשי משטרה משני אזורי השיפוט עמדו
שם, צופים במחזה מהצד, נבוכים, מבלי לדעת על מי מוטלת האחריות
לשים קץ למאבק, שדומה היה שעומד להסתיים בפציעה קשה או מוות של
אחד מהשניים. בירוקרטים עלובים, היא לחשה. נסעו משם.
בהגיעם למחוז חפצם הם יצאו לסיור רגלי ברחובות ואחזו ידים מדי
פעם. הוא חשב שאצבעותיה תאמו את שלו באופן מושלם, ותהה אם גם
היא חשה בכך. הגיעו לכיכר העיר, שהיתה הומה למדי. היא עצרה,
הביטה בו במבוכה מסויימת, אמרה סליחה רגע, ופסעה לעבר תיבה
גדולה שהייתה מוצבת במרכז הכיכר. שלשלה לתוכה מעטפה לבנה גדולה
שדלתה מתיקה. הוא ניגש לשם אחריה וראה שעל חזית התיבה היה
כתוב: הצעות למועמדות לתחרות מלכת היופי". הביט בה בסקרנות,
כמו שהייתה זו הפעם הראשונה לו לראותה. היא חשה במבטו  החודר
והתקשתה להסתיר את תחושת חוסר הנוחות שאחזה בה. אחר כך הם
נפרדו בפתח בית המלון שבו היו אמורים לבלות את הלילה והוא יצא
לסידורים בעיר. התקשר אליה יותר מאוחר ואמר: אני עוד מעט גומר
כאן את הסידורים ובא אליך. אמרה: יופי ילד, תגמור שם ותבוא
לגמור אצלי גם. לא חבל על הזמן? הייתה מין תרעומת סמוייה בנימת
קולה.
וכך היה כשחזר אליה, כמובטח. אחר כך נרדמו, חבוקים. הם הפכו
לזוג נאהבים, אך הטיול עמד להסתיים והתקציב למלונות אזל.
ושוב היו דוהרים בדרכים, חזרה מבעד לשדות הירוקים ומשם לרחובות
המושלגים, ובנקודת הגבול עדיין התקוטטו האנשים כמו שכלום לעולם
לא יישתנה שם, ובסופו של דבר הגיעו לביתה שבפרברים. חזרו לעמוד
על המרפסת. אמר לה תראי איזו שקיעה נפלאה. היא מלמלה כן, עוד
מעט היא תשקע, תשקע באדמה, יפה כל כך... מה אתה עושה? היא זעקה
בעודו מטפס על המעקה.