רק בתל אביב, אני ממש רואה מטוסים, שטסים נמוך נמוך.
הם ממשיכים לרדת עוד. אל האופק שאני לא רואה בגלל הערפל
שמסתיר. אני כאילו צופה בשקיעה עכשיו, הזמן שבו השמש נעלמת,
החשיכה משתלטת.
אורות הפנסים האחוריים של כל מכונית בפקקים האלו ששוטפים את
העיר מוציאים את כולם מדעתם. גם אותי, אני מודה.
אבל לא עכשיו, כשאני יושבת במכונית שלי לאחר שנאבקתי עם עשרות
נהגים מפולפלים עם דיפלומה, על חניה. עכשיו יכולה להרשות לעצמי
גם להתענג על המראה הזה של העיר.
שכן אנחנו נוטים למהר ולא ליהנות ממש מכל המחוות הקטנות שהעולם
מביא לנו. כמו המוזיקה שאני שומעת והבניין הגבוה הזה משמאלי,
שמעוצב יפה ממש בירוק, ממש כמו החולצה שלי. כשכל החלונות ממנו
זוהרים אליי, כשאני מביטה אליהם מעלה. והאדם שעכשיו עבר לידי
וירק על האדמה. כל מיני דברים כאלו שצריכים ללמוד להעריך.
אולי לא ליותר מדי זמן אבל, כי הגיע זמני להעלות למעלה,
להרצאה. אולי בעצם לא, סתם חשק 'טבעי' לחזור לציוויליזציה כדי
להשתין כמו 'בן אדם'.