כולנו מאושרים בסופו של דבר...
הבעיה היא שרובנו לא רואים את זה. לא מכירים באושר.
אנחנו חיים בעולם מלא בצבעים, ריחות, טעמים, מראות והתנסויות.
בלתי נתפסת ההנחה שלא קיים פה אושר לכל אחד מאיתנו.
פעם יכולתי לחשוב על אלף סיבות מדוע איני מאושר, היום אני חושב
על אותן אלף סיבות והן שעושות אותי מאושר.
לכל חוויה שאנחנו עוברים יש השפעה חיובית על חיינו, גם לחוויות
שנראות הקשות והאכזריות מכולן וגם לחוויות שנראות כה סתמיות
שאנחנו לא נוטים לייחס להן כל השפעה עלינו.
אני מנסה לחשוב למה אנחנו תמיד חושבים שאנחנו בדרך אל האושר.
בקרוב נהיה מאושרים. אם זה יקרה, אני אהיה ממש מאושר.
מתי הפסקנו ליהנות מהתהליך? מי אמר שהדרך אל האושר טובה פחות
מהמטרה אליה היא מובילה? האם טוב יותר להיות מאוהב מאשר להכיר
ולהתאהב? טוב יותר להיות מיליונר מאשר לעבוד, להגשים את עצמך,
ללמוד וליישם?
הסיפוקים המידיים שאנחנו כל כך כמהים להם הם המעוורים אותנו
מלראות את הדרך. תמיד חושבים רחוק, חושבים בטוח, נותנים לפחד,
לחששות, לנורמות החברתיות, לכוון אותנו לחופי מבטחים.
הדוגמא הטובה ביותר לזה היא התבוננות דרך משקפת. רואים כל כך
ברור וכל כך חלק את היופי הרחוק, הבלתי ניתן למגע ולתחושה. אבל
כמה מהתמונה אנחנו מפספסים כשהעיניים שלנו מכוונות לנקודה אחת
בודדת ורחוקה?
האושר נמצא בנו. הוא ניזון מכל מה שסביבנו. לנו נותר רק להוריד
את המשקפת ולהתחיל לבחון באמת את חיינו. למטרה הרחוקה נגיע
כשהזמן יבוא. גם אם נוריד ממנה את המבט מדי פעם...
ואני? מפחד. האושר תמיד נתפס כמשהו בלתי מושג, רחוק. ועכשיו עם
התובנות האלו, אני לא יודע איך לשנות את אורח חיי בהתאם. זה
מפחיד להודות שאתה מאושר בסביבה כל כך לא מאושרת, ליהנות
מהדרך, מהאנשים שסביבי, מהריחות, הטעמים, המראות, הצלילים,
החוויות...
אז כן, אני מפחד. אבל הורדתי את המשקפת. גם ללמוד איך להסתדר
בלעדיה תהיה חוויה מדהימה. זה בטוח. ואושר, אושר מדבק. אז למה
שלא ננסה אותו קצת?
כי כולנו מאושרים, בסופו של דבר...