יום חג הולך ומתקרב. לא יום חג רגיל הוא, רוב האנשים לא יידעו
אפילו שהוא קיים. אין הדבר ללמדנו שלא קיים הוא. אדרבה, קיים
ושריר ובעוד יומיים יראו פניה של רהט כמו שלעולם לא נראו בגלל
אותו יום חג מסתורי.
במוסך המאולתר שהקמתי לי בחצר האחורית של ביתי שבמושב להבים,
אני עמל ומתכונן ליום החג המיוחד שלנו. אשתי היקרה חדווה
מתלוננת בפני כבר כמה ימים על הרעש הנורא שמכונת השיוף שלי
עושה כשהיא מלטפת את "ניבה" שלי.
"דוד! מספיק כבר עם הזמזום הזה! בוא לאכול!" צעקה לי בפעם
הרביעית היום בצהריים לפני שיצאה ממש לחצר וניתקה לי את המכונה
מהשקע. מכיוון שלא שמעתי כמובן את קריאותיה, הופתעתי לראות
אותה מאחורי בסינר הסגול שלה ובפנים אדומות מכעס כששמתי לב
סוף-סוף שהרעש הפסיק ושאני למעשה לא משייף יותר את "ניבה"
שלי.
"מה יש מותק? מה את עצבנית?" שאלתי אותה בתמימות מעושה, מחייך
אליה את החיוך הכי מתוק שהצלחתי לגייס. "את לא יודעת שאני צריך
להכין את 'ניבה'..." התחלתי אך מיד השתתקתי מול מבטה הרושף של
אשתי. יש רגעים בהם גבר צריך לאסוף את כבודו להערכות מחדש
ולשבת בשקט ליד שולחן האוכל.
כשהגיע הפרוספקט בדואר לפני שבועיים מאיגוד אספני הרכב של
ישראל על הכינוס השנתי שיערך השנה ברהט, ידעתי שהשנה אני חייב
להשתתף. בדרך כלל אני לא טורח להתרגש מהאירוע הזה - לרוב הוא
נערך בצפון הארץ ולי אין זמן לנסוע לשבוע, לוותר על העבודה ועל
החיים בשביל כמה משוגעים שמשווים את הצעצועים היקרים שלהם, אבל
הפעם לא יכולתי לעמוד בפיתוי.
לא רק שהכינוס יהיה ברהט השכנה, אלא שהוא מוקדש כל כולו
למכוניות האהובות עליי, מכוניות הנוסטלגיה האולטימטיביות של כל
ישראלי, ובמיוחד "ניבה" שלי - הסוסיתא. סוסיתות הן אמנם לא
מכוניות מפוארות, או מהירות במיוחד, או אפילו חסכניות במיוחד,
אבל הן המכוניות היחידות שאי פעם יוצרו בישראל, וכיום, כמה
עשרות שנים אחרי שנסגר כבר המפעל, לא נותרו דגמים רבים
מהמכונית המיוחדת הזו. למעשה בארץ נותרו כ-200 דגמים שונים של
סוסיתות, אבל רק 14 מהם היו מהסוג שניבה שלי היתה - "הכרמל".
מה כל כך מיוחד בדגם הזה? תשאלו את עצמכם בוודאי. ובכן, לא רק
שאין רבים שנותרו מסוגה, או שהיא מכונית שיוצרה ופותחה בישראל
אלא - ושימו לב שלא תמצמצו במילים הבאות;
אפה החד והסולד של המכונית נמשך ועולה לגג דק ומקומר, צר
ומחוטב, משתפל לזנבה המפואר, מענטז לו לגלגליה הנוצצים,
ודלתותיה העגבתיות, המפתות. כן רבותיי, "ניבה" שלי היא סוסיתת
ספורט.
לא מדובר במכונית מהירה במיוחד, לא היום לפחות, אבל מדובר
במכונית שתגרום לג'יימס בונד עצמו למכור את האסטון מרטין המהוה
שלו לשוחטי מכוניות מטול כרם ולצאת בריקודי מעגל עם עצמו בעודו
מזמזם "הבה נגילה".
מכיוון שמה שמיוחד כל כך בסוסיתות הוא שהן עשויות כולן
מפיברגלס - החומר הפלסטי הקליל הזה, העבודה הקשה שעמדה לפני
הייתה בעיקר ללטש את גוף הפיברגלס שלה כדי שתזהר בתערוכה שתהיה
בעוד יומיים.

וואלאק יוסוף הזה מנייאק. אמצע הלילה, אנחנו לועסים לנו את
ארוחת הערב שהייתה לפני כמה שעות. לועסים ולועסים, מתפנקים לנו
בקור של רוחות הנגב שנושבות להם על פתחה של רהט, מקררות את
הפרווה המדובללת שלנו.
פתאום הוא בא עם המקל שלו ומתחיל להרביץ. לא רק להרביץ גם צועק
כמו מוכה קדחת "ברעא!!! ברעא!!! יא כלב!!!" אידיוט. אני נראה
לך כמו כלב?!
ככה בלי שום התראה גירש אותנו מהמקום שלנו ותוך שעה הוא
והילדים שלו הקימו גדר מסרטים אדומים-לבנים סביב המגרש הגדול
שלהם. ככה בלי שום התחשבות - ולנו הוא עוד קורא כלבים.
למחרת כשעלה האור הראשון החלו להגיע המכוניות המרעישות. בתחילה
הרעש הנורא הבריח אותנו ומצאנו לנו איזו גבעה שקטה מחוץ לרהט,
משקיפים על הנעשה בסתר.
יותר מאוחר כשירד הערב והרוח החלה נושבת, החל הניחוח הנורא הזה
לעלות בנחיריי.
חשבתי שנדמה לי, חשבתי שזה עבר, חשבתי שלעולם לא אחזור לנורא
מכל, אבל אותו ניחוח מתוק-מר החל ממלא את נחיריי.
לא רק אני הגבתי אליו, כל העדר שלי החל מתעורר. כחולי ירח
התחלנו צועדים לשדה שלנו,  כשהמוח שלי הולך ומתערפל עם כל צעד,
והריח הולך ומתחזק, הולך ומערפל את חושי, גורם לבטני לקרקר
וללשוני לרייר. הזנב שלי נע לפי קצב פנימי, קצב פראי ובלתי
נשלט.
כשהגענו לשדה שלנו, השדה שעכשיו היה של מישהו או משהו אחר הבנו
מאיפה הגיע הריח. את מה שהתרחש שם אחר כך קשה לתאר...

יוסוף טפח על כתפי בניחום ולחש לי "יא דוד, אל תבכה, כולה
סיירה..." אבל אני בכיתי, איך לא אבכה.
התערוכה המפוארת שלנו לא החזיקה אפילו יומיים. זה היה מראה
נורא, פשוט אסון.
כשהגעתי בצהרי היום השני למגרש וראיתי את שרול ממכבים בוכה כמו
ילד לא הבנתי עוד במה מדובר אבל מהר מאוד נגלה לעיני המגרש.
עשרות הסוסיתות שהתאספו מכל הארץ ובהקו להן מתחת לשמש אתמול
בשעת השקיעה שירדה על רהט בסיום יום התערוכה הראשון, עמדו להן
הרוסות וחרבות.
למעשה קשה מאוד היה לזהות אותן כסוסיתות לאחר מה שהתרחש לצידן
- עדר של כ-20 גמלים שכב על הקרקע של מגרש החניה, גופותיהם
מעלות ריח ריקבון נורא, ועקבות השיניים שלהם נראות בכל מכונית
ומכונית.
"ניבה" שלי נראתה כמו נערה יפה שחוללה, כמו חווה יהודית אחרי
פוגרום, אבל בוודאי שלא כמו הסייחה האצילה שהיא הייתה כשהבאתי
אותה לתחרות.
כשחזרתי לחדווה שלי ולמושב, ישבתי לאכול את ארוחת הערב וחדווה
שלי הסתכלה עליי במבט החשוד הזה שאחריו אתה יודע שהכל יהיה
שונה.
"מה היא כל כך מרוצה מעצמה?" חשבתי לעצמי, אני מאבד את "ניבה"
שלי, את אהובתי, את האחיזה היחידה שנותרה לי מנעוריי אחרי שכל
שערי כבר עזב את פדחתי, והיא מרוצה?!
לפתע היא עמדה מאחוריי וליטפה את צווארי.
"דוד."
"חדווה, מה יש? את לא רואה שאני באבל?!"
"דוד, תפסיק כבר להיות ילד קטן. אז הלכה הכרכרה המטופשת שלך,
אז מה?"
"חדווה! אל תתחילי איתי גם את עכשיו..."
"דוד, אם אתה רוצה להתנהג היום כמו ילד קטן, אז אין בעיה, אבל
תדע לך שממחר..."
"ממחר מה?!" זעמתי.
לפתע היא הרצינה וראיתי בפניה שהטון שלי לא מוצא חן בעיניה.
"דוד! תקשיב לי טוב!" עכשיו כבר ידעתי שאין לי לאן לברוח. "מחר
אתה מעיף את כל המוסך שלך מהחצר, ומתחיל לבנות נדנדה מעץ וארגז
חול!"
נדנדה?! ארגז חול?! מה היא רוצה?!
"דוד, אל תסתכל עליי כאילו נחתתי מהירח! אנחנו מכינים חצר
משחקים לילד!"
ילד?! אני הולך להיות אבא...


וזו, רבותיי, האופציה השניה ששקלתי לכתוב עבור הסדנה ה-55 -
סדנת ההתמכרויות, אך החלטתי בסוף לכתוב לאותה סדנה את "בננה
ג'נקי". אתם תחליטו מה עדיף :-)