... ולאחר מותי, בלוויה שלי אינני רוצה לקיים טקס כנסייתי, או
להתלוות על ידי אנשי דת בכלל. לא חייתי ביניהם ואיני רואה את
מקומי בין העיוורים האלו. רצוני הוא שנושאי הארון יהיו מכרי
הטובים ביותר. אחותי, האשה היחידה בחיי, אנא הספידי אותי.
תגידי לטומי שישא את הארון יחד עם דיויד, ועם עוד שלושה מחברי.
גם אליהם שולח אני מכתב זהה. אני רוצה שתלוו אותי עד לשם. ושוב
אני מבקש, בואו לבדכם, ללא בני לויה או בני זוג. אל תקראו גם
לשאר הילדים, רק לדיויד הקטן. מספיק ששני דשים יקרעו על אבל של
בוקר אחד.

מקווה לראות אתכם בגן עדן שאחרי,
ג'יימס.

"התכנסנו כאן היום, משפחה, חברים ועמיתים לטקס הלוויתו של אחד
הסופרים הנפלאים של העשורים האחרונים, ג'יימס פ. מוריסון."
הקול הענוג בקע דרך מערכת ההגברה הכבדה והצורמת, מעלה חיוך
מטופש על פיו של ג'ימי מוריס. הוא כבר חיכה להרים את הארון,
להכניס אותו לבור הארור ההוא וללכת. נמאס לו מזה שבגיל 60 הוא
כותב ספרי קונספירציה ומדע בידיוני טיפשיים שרק צעירים טיפשים
התעניינו בהם. נמאס לו מהחיפושים של התקשורת אחריו, מלברוח
מהזרקור הזה כמו שתמיד עשה. הוא רצה שיפסיקו לרדוף אחריו, ולשם
כך הוא קיים את הלוויה הזאת. יותר מדי ארגונים שראו בו מסית,
ויותר מדי אספסוף שראו בו מנהיג, והוא ראה בהם צאן שעוקב אחר
שק סיפורים ללא סיפור חיים אחד ידוע. הוא רצה לסיים את הסיפור
היחיד שהם לא ידעו, את סיפור החיים של האדם מאחורי השם
הגראנדיוזי הזה, "ג'יימס פני מוריסון", והכל כבר היה מתוכנן
לאחרי הלויה, ואקדח הכיס ישב בכיס הפנימי של הז'קט שלו. הם לא
ידעו מי הוא, וההערצה הזאת החלה להוות לו מטרד של ממש. "טומי,
תעשה טובה ותמחק את החיוך הזה מהפנים. ג'יימס נקבר היום." הוא
אמר לאחיו, הקטן ממנו ב-10 שנים, שלא יכל להימנע מלעקם את
השפתיים שלו כמו ילד שמתח תעלול מוצלח על מישהו. "אני מצטער,
אבל ההספד הזה של דונה," ג'ימי הנהן לטומי, "או כן. הוא פשוט
מגוחך", "הייתי מצפה ממנה לפחות, אהם, מליצות ב... אהם, בנאום
הזה." טומי זייף שיעול, כמו אחיו, ושניהם חזרו להביט לעבר
אחותם שנאמה מול הקהל.

נושאי הארון ראו את ההבעה על פניה של דונה. מי מהם שהכיר אותה
מספיק, ידע שהיא מתרגשת מאד, אך באותה עת משתדלת לא לפרוץ
בצחוק עז, על רמת האבסורד שבעניין. היא נאמה על אותו אח, חבר,
סופר, שעומד ברגע זה ומחזיק את הארון של עצמו, מול חבורת
המעריצים הבוכייה הזו, שבאו בהמוניהם לטקס הלויה והקבורה של
גיבורם הספרותי, שעומד כרגע ותומך בארון עץ בוק צבוע שחור עם
גימור לקה. "סיפורים, סיפורים שלא יסופרו, ושירים שלא יכתבו
יותר על דפי הטיוטה שלו. סיפורים שעולים עם אחי עכשיו למעלה,
לעולם הבא." אמרה דונה, מקריאה מדף הנאום המודפס שבידה,
כשבראשה אומרת שעוד שבוע הרי היא תפגוש אותו בגן עדן אחר
לגמרי, בפיג'י, שם בחר לבלות אחר התקופה המייגעת האחרונה הזו
שלו, שבה בכה כל כך הרבה. קשה לתכנן את הלוויה של עצמך, היא
חשבה, וחזרה להלל את הסופר בארון השחור המבריק שהתחיל להתרומם
על כתפי המלווים.

השישה הרימו את המשא בידיהם והרימו את הארון לכתף, הם החלו
ללכת על שבילי האבן של בית הקברות שעוד היו רטובים מטל הבוקר,
ומגשם ליל אמש. דיויד הקטן, בנו של טומי, הלך מקדימה לצד
ג'ימי. הוא היה רק בן שבע ולא הבין מה קורה. הוא החזיק את ידית
הארון הימנית הקדמית בקצות אצבעותיו, מסתכל על הברק הזהוב שלה.
"ג'ימי, דוד ג'ימי, כמה שוקל הארון הכבד הזה?" דונה המשיכה
לשאת את הנאום, כשלפתע נטה הארון הצידה - דיויד החליק על קצה
השביל הרטוב, תופס בז'קט החליפה שידו אחזה. הקהל הסתכל באימה
לכיוון המלווים, וג'ימי נפל מהמשיכה למטה, על גבו. ארבעת
הגברים הנוספים החזיקו את הארון. טומי רץ לבדוק מה קרה לדיויד,
שדמעות התחילו לעלות בעיניו. דונה עצרה את הנאום ומיד חזרה.
"מעל לכל, לבטח זוכרים אתם את הטרילוגיה שכתב, חיינו הקטנים,
על הקונספירציות ברחבי העולם, שעליהן קיבל את מרבית
הביקורת..." טומי שמע צחקוק מהקהל, ומשהו על הארון הנוטה, שכן
עכשיו רק שלושה גברים אחזו בו בקושי רב. הם התחילו להאיץ צעדים
לכיוון החלקה שבה היו צריכים לטמון את הארון. "אבא, הברך שלי!"
אמר דיויד. טומי הסתכל על ג'ימי, שלא זז מהתנוחה הגרוטסקית שבה
נפל. "רוץ למכונית ותביא לי את האלונקה מאחורה, טוב דייוי?",
אמר, וסובב את ג'ימי כך שפניו וחלקו הקדמי פנו למעלה. "אבל
אבא, זה כואב, יש דם!" השישה כבר הניחו את הארון על שפת הבור.
"מהר דייוי. זה חשוב מאד. אני אשים לך פלסטר כשתחזור."

דונה הבינה מה קורה. דמעות עלו בעיניה. "ולאחר כל... לאחר כל
זאת אפשר רק לומר ש," היא הסתכלה על הקהל ההמום. היא ידעה שאף
אחד מהם לא מזהה את ג'ימי. או את גיבור הספרות הגדול שלהם עם
השם הגדול והתהילה. "שנשמתו תעלה, ותחיה, אהם, בגן עדן,
לתמיד." היא קיפלה את הדף, ששלוש טיפות מלוחות טשטשו את דפוס
הדיו שהיה עליו. דייויד חזר עם האלונקה, מגלגל אותה עד לאביו
בעזרתו של אחד מהמלווים. שני המלווים האחרים עזרו לטומי להרים
את גופתו של ג'ימי לאלונקה. המשפחה נכנסה לרובר של טומי.

"התכנסנו כאן היום, משפחה וחברים קרובים, לטקס הלוויתו של אח,
דוד וחבר טוב ונאמן, ג'ימי מוריס, שמותו הטראגי אירע אתמול
במקום זה, אמש, על אותו דשא לח עליו אתם עומדים עכשיו." דמעות
עלו בעיניה.

המחשבות רצו הלוך ושוב במוחו של ג'ימי בעודו נופל. זה היה
מוקדם מדי בבוקר, ומה לדייויד ולזה? למה הוא? טוב שזה נגמר.
מעניין מה יהיה כשינסו לבטל את הכרטיסים לפיג'י...