מה אוכל היום? התחבט עשיו בינו לבינו. איטריות ביצים עם בקר
ברוטב נוסח סצ'ואן, או אולי מקסיקני? דווקא בא לי על הפיתות
הדקות והתפלות שלהם.
"מממ, מקסיקני" ליחשש עשיו בקול עמוק לאזניו בלבד, מתחיל
לשוט על גלי דמיונו. חוף הים צהוב מצהוב, המים רדודים בשקיפותם
ומעמיקים בכחלם. עשיו לבוש חולצה לבנה, מתנפנפת ודקה, לא
מורגשת כמעט. הוא מגיע אל קו המים, יחפותו מדשדשת. מקסיקניות
נחמדות מחייכות וקורצות, בוריטוס בחיקן מזמינות אותו לנשנש
עימן. עשיו נשכב על גבו, ראשו בחיקה החמים של מקסיקנית קטנה,
מריה שמה (כך החליט). בולס ונוגס בפיתה הרכה, מילוי הבשר
העסיסי ניגר מתוכה הישר אל חיכו האורב. מנשק ומלטף את מריה הוא
שוקע בנימנום עצל.
עשיו מגיח בחזרה מהזייתו, "קוקוס" דובר בקול. החלטי.
"מה שצריך עכשיו זה קוקוס. רצוי מאד שיהיה קר".
שוב מתנשב על בריזות דמיונו מצא עצמו עשיו מתפרקד על ערסל
טרופי בחבלי ויאטנם. קוקוס צונן בימינו, קש חלול בשמאלו ועשיו
יונק את כל החלב מקוקוסו. משסיים ללחלח פיו שלף מנצ'טה ובהינף
להב בצע את האגוז השעיר לשני חצאים מדוייקים ברמה אליה ניתן
להגיע רק בדמיון. במשך מחצית השעה באטיות שערוריתית ניקה את
האגוז מבשרו הלבן.
לבסוף, מתוך עניין שבשגרה, התגלגל לו עשיו בחזרה לחופי חצי האי
סיני שטופי השמש השנואים עליו מכל. ידו האחת אוחזת בפיתה עבה
ויבשה, ידו האחרת בגבינת לבנה חמצמצה. כמה מאוסה עליו החמצמצות
הזו. מתוך האוהל שוב ניבט אליו אחיו אפוף בניחוחות אדמדמים.
אח, מה כמהה נפשו למטעמיו הערבים כל כך של אחיו הצעיר. בשלן
יושב אהלים ארור שכמותו.
פעם אחר פעם מוסר עשיו לאחיו את בכורתו בעבור נזיד העדשים
הסמיך הזה. לעולם מתחרט. אך פעם אחר פעם יסכים לעסקה זו. לא
הסיום הכי מוצלח לסיפור. אבל לעשיו נמאס מהלבנה ולי נמאס
לכתוב. |