המים מתחתיו היו צלולים צלולים. הוא ראה את קרקעית הברכה זעה
קלות בתנודות המים, השקיף סביב ממרומי המקפצה וחש את המתח
בעמידה על קצה הקרש, הוא נהנה מכל שניה, קימר את גבו, הסתובב,
דידה לאחור ועמד על קצה כף רגלו על המקפצה, זינק לאחור ובאוויר
ביצע שני גלגולים ונחת עם ראשו לתוך המים הקרירים. צמרמורת של
קרירות חתכה את גבו והוא החל בתנועות מדודות לצוף כלפי מעלה,
ראשו הגיח מן המים והוא הסיט בניד ראש את בלוריתו העבה וחש את
פורקן היום השרבי חולף לו מעל.
הוא היה כבר כמה ימים מגיע בכל יום אל הברכה, כמו בימי ילדותו,
בגמר העבודה ושנים שלא היה כאן, כמו נהנה כל דקה מימי החופש
שלו, כמו ילד קפץ מהמקפצה ושכח כי הוא כבר בן ארבעים ושש.
כל החיים לא לקח לעצמו רגע של מנוחה וכעת הוא לפני המשימה הקשה
ביותר, והרשה לעצמו רגע של נחת, ארז תיק קטן ונסע אל אימו
הקשישה בקיבוץ. שם, בחדרה הקטן, ידע ישיג את מנוחתו השלמה.
מרבית ילדי המשק בכלל לא ידעו מי הוא האיש המוצק הזה שחצה את
ברכת המים במהירות ושחה כמו היה דג במים.
בקצה השטח המוצל ישב אמנון, מזכיר המשק, ועקב אחרי האיש במים
וחשב כמה ימים היו משחקים בברכה, רודפים אחד אחרי השני, זורקים
את חבריהם למים, משחקים קטרים באים ושאר בילויי קיץ של קבוצת
תמר שמתוכה הם יצאו. במשק נשאר רק אמנון. מאחורי הגדר, בבית
הקברות של המשק, היו קבורים ארבעה בני הכיתה, מעין רחבת תמר
קראו לרחבת החלקה בה היו טמונים כולם.
אבל האיש שחצה את המים היה המודל של רבים במשק, כולם רצו להיות
האיש שבמים. אגדות הילכו ככתר לראשו וסיפורים סופרו על
תהילתו.
ועכשיו, אחרי שנים רבות כל כך, הוא הגיע כך לפתע בלי להודיע,
פתח את דלת חדרה של אימו, זרק את התיק והודיע הגעתי.
וכמו בימים עברו, נכנס לחדר האוכל עם ערב במכנסיים קצרים,
חולצת טריקו אפורה וסנדלים. כולם הסבו את ראשם והלחישות היו
כמרקחה באוויר.
כמו הזמן לא עצר מלכת, ככה עברו השנים על המשק וכלום לא השתנה.
הוא היה ונשאר אגדה שגדלה בקבוצת תמר.
כאילו היה תמיד ולא חזר זה עתה לאחר ימים רבים של אבק חול זיעה
ודם. ככה החיים רושמים את מחזורם.
דליה, שהייתה היפה בבנות הקבוצה ולימים התחתנה עם מתנדב גרמני
לאחר שכלתה נפשה ולא יכלה להשיגו, הלכה עם מגש האוכל לקראתו,
הביטה בו כמו לא עבר יום אחד מאז דחה את חיזורה הבוטה. היא נדה
בראשה לשלום והוא הניד את גבותיו לסימן וכמו לא היה דבר
התיישבה מולו והפליטה אז באת לבקר את אמא סוף סוף? ושאלה
לשלומו והאם הוא עדיין בצבא? והאם התחתן? וכמו עמד בחקירה
הרגיש כי הוא מתחיל להתגונן, הרים את ראשו ושאל בבוטות היכן
הגרמני והיא בשלוות נפש ענתה כי שילחה אותו לנפשו. השיחה קלחה
ופתאום הגיע נחום עם מגש עמוס אוכל וצנח לכסא הפנוי. נחום היה
איש אשכולות, פעיל בתנועה וגזבר רב שנים במשק. הוא פלט שאלת
עקיצה אז מה שלום הזוג הצעיר? וכמו לא עברו להן השנים, החל
לספר להם בכנסות המשק השנה מחלב הרפת והמטעים כמו היה מדבר
לעצמו, והם בניד עיניים כמו הסכימו - עשו כשומעים וקיימים
בשיחה. הוא הרהר לעצמו כמה שנים לא נתן דעתו למהלך חיים של אדם
רגיל ושדות האימונים ולילות המעשה צפו ועלו מנגד, וכמו היה
בימים ימימה מחושב כל דקה לעתיד מעשיו, היה מביט בשעונו ופולט
אני חייב לסדר כמה דברים, כמו לא היה זמנו בידו. קם ממקומו
ודליה הרהרה כמה יפה הוא ובנוי כמו פסל עם מבט של עוצמה
פנימית, ופתאום חשה כי רצתה להיות כמו פעם שם על הרי גרגרי
הכותנה עימו, מתגלגלים וחומדים איש את גוף השני. הוא הרים את
המגש כמו היה נייר ואמר דליה, האם רוצה את להצטרף לטיול כמו
פעם לאורות המשק? היא ענתה בחיוב ואמרה אשרוק לך בדרך, וחייכה
אל עצמה והפנימה את הרכות שחשה אל האיש הזה.
הם פסעו במורד מדרגות חדר האוכל, מנידים בראשם למראה החברה יעל
שעלתה לקראתם במעלה המדרגות ועת חלפו הסבה את ראשה בתדהמה
לאחור ופלטה שריקת תדהמה עמוקה, וככה פסעו אל תוך החשכה
בשבילים של הקיבוץ, שם היו מלכי העולם שלהם כמו אז לפני שנים
רבות, עת היו צעירים ויפים.