אשירה לכם שיר על מעשיי היום
על ארוחת ערב השונה מתמול-שלשום:
את החביתה אכלתי כבר על המקום
ומיד עברתי אל הפלפל האדום.
בלילה לא יכולתי את עיניי כלל לעצום
כל הזמן חשבתי על אותו מעשה סדום
האם אני מפלץ, כה אכזר וכה איום
מדוע בי קיים הצורך ת'קיבה לסתום?
חשבתי מה היה קורה לי אם אולי פתאום
מפסיק הייתי במזון עם המזלג לפגום:
האם לפתע כל דמי היה מפסיק לזרום?
מוחי שובת ו/או ליבי חודל מלהלום?
תוך שאני מהרהר תקפני מין סימפטום
של אלה השטים ולבטנם אין כלל שלום
הרגשתי איך בי בני-מעיי דורשים מיד לנקום
רצתי אל השירותים וחשתי כה עירום...
ברגע טרגי ומותח זה אני ארשום
שבעודי מקיא את נשמתי ממש בלי תום
נעורתי וגיליתי כי מדובר רק בחלום
ומחוסר הפואנטה לבבי עבר לדום.
(מוקדש לבועז ערד, שמסיבה לא ברורה דוקא המילה "גמבה" עברה
במוחו). |
