מאז אותו יום ארור לפני כשלוש שנים וחצי, אנשים לא מפסיקים
להגיד לי שעכשיו אני אצטרך לטפל בכולם ולשמור על הבית בכדי שלא
יתפרק.
כי אני הכי חזקה מכל בני המשפחה ובגלל שההורים שלי הכי
מסכנים.
כל הזמן מדברים איתי, על כמה שאני צריכה לעזור להורים שלי לטפל
באחים שלי.

אבל מה איתי?!
מי יטפל בי?!
גם לי כואב, גם אני פצועה.
גם אני איבדתי את ארז.
אז מה אם הוא היה אחי ולא הבן שלי?
זה אומר שלא כואב לי?
זה אומר שאני בסדר?

אומנם ההורים שלי מסכנים, אבל אנחנו מסכנים באותה מידה.
כי כל אחד איבד את הארז שהוא הכיר: ארז הבן, האח, החבר,
הידיד...
אני רוצה לחדש לכם משהו, שהעדפתם להתעלם ממנו בשנים האחרונות.
אני לא בסדר!
לא טוב לי!
קשה לי!
וכואב לי!
ואם הפתרון שלכם, הוא לדחוף אותי לאיזשהו טיפול פסיכולוגי,
אז
לא תודה!
זו לא עזרה ובטח שלא פתרון.
אני מתמודדת עם הבעיה הזו בדרכים שלי.
נכון שהן לא תמיד טובות, אבל אין מה לעשות.
ההורים שלי הגיעו לטיפולים מהסוג הזה וזה עזר להם.
ואני שמחה על כך.
אבל אני לא בנויה לזה ועוד יותר לא מאמינה בזה.

אני רוצה שתדעו, שגם לאחים שכולים יש רגשות.
וגם הם, מתגעגעים לאח שהלך ככה פתאום באמצע החיים.
גם הם, לא יכולים לחיות בלעדי הבן אדם שהיה מודל לחיקוי, אותו
אדם שהיינו מסתכלים בגאווה על כל שלב ושלב בחייו, זה שהביא אור
ושמחה למשפחה.

אותו אדם שעכשיו החסר שלו נראה כל כך גדול.
ארז יקירי, כנראה יעבור עוד הרבה זמן עד שאתחיל להבין את
המציאות הנוראה שנקלענו אליה.
ובטוח שיעבור עוד יותר זמן עד שאתחיל להשלים עם חלק ממנה.

אהוב שלי. הלב שלך עוד חי בתוכי, ולא יפסיק לעולם.