"תכתוב לי שיר אהבה", היא אמרה.
כאילו, שזה כזה קל לכתוב שיר. תכף אני שולף אותו מן השרוול.
"זה אמור להיות קל, כשאוהבים."
קל בתחת שלי! למה כל דבר, ישר צריך לקשר לאהבה
לפי דעתי, לא חשוב כמה תאהב את חברה שלך, אם אתה לא יודע לכתוב
שירים, אז אין מה לעשות. מה, אם אני אוהב מישהי, אז אני אקפוץ
גבוה יותר ארוץ מהר יותר אכתוב טוב יותר
"אהבה עושה אנשים יצירתיים."
נכון, אני מסכים. השאלה היא באיזה אופן. עשיתי לך ארוחת ערב
מיוחדת. שלושה כנרים ואני ניגנו לך מתחת לבית. מילאתי לך את
החדר בפרחים ואל תגידי לי, שהחלטת ככה פתאום, שאני משעמם אותך
במיטה.
"בכל אופן, שיר זה משהוא מיוחד. משהוא שיוצא מהלב."
וכל שאר הדברים, שעשינו ואמרנו לא יוצאים מהלב
אין לי כשרון לכתוב שירים. עוד בבית הספר, שלמדנו לנתח שירים
בשיעורי ספרות, לא הצלחתי להבין, איך אנשים מסוגלים לכתוב ככה
סתם שירים. יש אנשים, שרואים ציפור על עץ, חתול מיילל או כלב
נובח ומייד כותבים על זה שיר. לא שיש לי התנגדות לנושא. להפך,
לפעמים נכתבים שירים מאד יפים ומעניינים, אבל לא כל אחד יכול.

"אתה לא מנסה מספיק."
מאיפה את יודעת שעות ישבתי מול נייר, וניסיתי לכתוב שיר, אולם,
משום מה, לא הצלחתי לחבר יצירה אומנותית בעלת משקל, שתביע את
אהבתי אלייך. ועכשיו, לך תוכיח שלא ניסית מספיק.
"אתה לא רגיש מספיק."
לא רגיש מספיק בגלל שאני לא מסוגל לכתוב שיר
חיכיתי להערה הזאת. בכל ויכוח, איכשהו, מגיעים לנושא הרגישות.
כאילו לבנות יש טאבו על הרגש, ורק הן קובעות מתי צריך להיות
רגיש וכמה. אז יש לי הפתעה בשבילך. גם בנים רגישים. העניין הוא
שהם, בדרך כלל, מבטאים זאת בצורה שונה  מבנות. ובכלל רגש זה
דבר שאי-אפשר למדוד בצורה כמותית. כך לפחות הסבירה לי המורה
ללשון, שטענה שיש רגישות (ביחיד),  אבל אין רגישויות (רבים).
"אתה סתם מנסה להתחכם."
בכלל לא. אני רק מנסה להסביר לך את המצב. כשהייתי קטן, לימדו
אותי לעמוד, ללכת ולדבר, אבל אף אחד, לא לימד אותי לכתוב
שירים.
"תמיד, במקום לחפש את הבעיה בך, אתה מאשים אחרים"
יופי, עכשיו הבעיה כבר בי. מעין פגם כזה, של אי-יכולת לכתוב
שיר. יכול להיות שיש מחלה כזאת וצריך להתייעץ עם רופא. אולי
המחלה היא לא פיזית, אלא נפשית , וגם כאן כדאי לערב איש מקצוע.
פשוט בחור מתוסכל, שמאשים את כולם בזה שהוא דפוק. האמת היא,
שחבר שלי אמר , שיש לו חבר, שכותב  שירים, אז הוא יכול לבקש
ממנו, לכתוב לי איזה שהוא שיר. אבל מהר מאד ויתרתי על הרעיון.
אני, פשוט חושב, שזה  טיפשי. אמנם, אשיג שיר ושלום בית זמני,
אבל השיר לא יהיה שיר שלי. שיר זר ומנוכר, שלא יוצא מהלב.
אחרי חודש נפרדנו. לבחורה, שחושבת, שכתיבת שירים היא ההוכחה
היחידה לרגישות, אין זמן לבזבז על בחור "יבש" כמוני. ועכשיו
אני יושב בבית, מול מעבד התמלילים, ומחכה למישהי,  שאוהבת
סיפורים קצרים...