התחושה תקפה אותי שוב,
יום שישי האחרון, אחת עשרה בלילה.
ללא שום הכנה מראש, ללא כל הודעה מוקדמת.
אחרי חודש שלא הרגשתי בה, היא תקפה.
אותה התחושה שבגללה מצאתי את עצמי כל כך הרבה פעמים שותה עד
שאני מקיא או מעשן בשאיפה לאבד כל רגש ולהירדם כדי שהיום הזה
ייגמר כבר ולא לראות ולהרגיש כלום עד מחר.
אותה התחושה שהוצאתי מאות ואלפי שקלים כדי שתפסיק לתקוף.

ברגעים שאמורים להיות הרגעים היפים בחיים,
ברגעים שאותם אתה אמור לנצור לנצח.
בארוחות חג עם המשפחה הקרובה והאוהבת,
ברגעי אינטימיות קסומה עם אשה.
בבילוי בפאב עם החבר הכי טוב או בטיול עם חברים מכל מיני
צבעים,
היא הגיעה, תחושת הבדידות.
ובעקבותיה תחושת התסכול, הרי איך לא תהיה מתוסכל, כשאתה יושב
עם האנשים החשובים והמשמעותיים בחייך, וכל מה שאתה מרגיש הוא
בדידות.