אני יושבת על המיטה בבית ריק, האור כבוי ויש נר דולק, אני
חושבת עליה ועל איך היא תגיב אם היא אי-פעם תדע את האמת.





אני עוצמת עיני ומדמיינת אותה לידי, צוחקת, ואז אני מחייכת
אליה, היא מפסיקה לרגע לצחוק ומסתכלת אלי, מחייכת את החיוך
המבויש והמדהים שלה, שתינו מסתכלות אחת על השניה, ואני מרגישה
כל כך קרובה אליה באותו הרגע, אני מתקרבת אליה ומנשקת אותה.
ואז היא קמה, ויוצאת, ואני נשארת לבד.





אני יושבת בחושך וחושבת עלי, על מה הייתי עושה אם הייתי בצד
שלהם, אם חברה שלי הייתה פתאום מישהו אחר, אני עדיין הייתי
מבלה איתה? עם אותה חברה שאולי כשהיא משחקת לי בשיער היא לא
חושבת על אותם דברים שהאחרות חושבות, שאולי כשהיא אומרת שיש
בינינו קשר מיוחד היא לא מתכוונת כידידות או אפילו כאחיות.






אבל אני לא בצד שלהם, אני לבד בצד השני של הגדר, עם מחסום בלתי
נראה מכל האחרות, עם הרגשת שונות שאף פעם לא תיעלם.