פעם אחת קפצתי, פעם אחת הספיקה.
אני עדיין מסתובבת לפעמים בשכונה הישנה, הם טוענים שזה בגלל
שאני פוחדת לעבור הלאה, אני אומרת שזה בגלל שטוב לי איפה
שאני.
אני עדיין רואה את אהובתי בוכה עלי, אני עדיין מרגישה את הכאב
שלה, כמו שהיא מעולם לא הרגישה שאת שלי.
אני רואה את ההורים שלי ממשיכים כרגיל, כאילו הם מנסים לשכוח
שבכלל הייתה להם בת, אסור להזכיר את אותי בבית, אסור אפילו
לחשוב עלי.
אני מסתכלת על החברות כשהן עוברות הלאה, בהתחלה הן חשבו שהן לא
יכולות יותר, שהן בחיים לא יתגברו על זה, לאט לאט הן חזרו
לצחוק ולחייך, אפילו יש כבר מישהי חדשה שתפסה את מקומי הקבוע
ככתף לבכות עליה. מעניין אם הן למדו את הלקח... מעניין אם הן
כבר קלטו לכתף יש רגשות, או שגם היא צריכה להתאבד בשביל להבהיר
את זה?
אני אפילו לא זוכרת למה עשיתי את זה, ישבתי בקצה צוק אחד במדבר
יהודה והסתכלתי למטה, אפילו לא הייתי עצובה או כואבת, סתם נמאס
לי, ישבתי על קצה התהום ונתתי לעצמי ליפול, ככה, בלי סיבה.
אחותי חושבת שזה באשמתה, היא מכאיבה לעצמה, כותבת עם דמה,
מבקשת את סליחתי על איזו שטות, כאילו שמשהו שהיא תגיד יכול
לגרום לי לעשות את זה, סליחה, היה יכול לגרום לי.
כשאני רואה את אהובתי בוכה עלי אני רוצה לחבק אותה, ללחוש
באוזנה שאני בסדר ושטוב לי בצד הזה, להסביר לה שהיא יכולה
לעבור הלאה, שאני רוצה שהיא תהיה מאושרת, להבהיר שזאת לא היא,
שהיא הדבר היחיד שהחזיק אותי כאן, סליחה, שם, במשך זמן רב, אבל
להכל יש סוף.
אני עדיין חושבת לפעמים על מה היה קורה אם הייתי נשארת, לא
הולכת לטיול הכיתתי ההוא במדבר, לא יושבת לבד על הצוק ומסתכלת
למטה, לא לוקחת את הקפיצה, אם במקום הייתי מתקשרת אליה או
מדברת עם מישהו, אבל אין בי חרטה. החרטה שמורה לחיים.