זה לילה שחור.
אורות העיר מסתירים את הכוכבים, אוהבי יפי העיניים המחייכים
עלי מלמעלה, גם הם נעלמו... נטשו אותי להיות כאן לבדי...
מבטים נשלחים לכל עבר, מחפשים את החיוך המוכר, את הצחוק הקטן,
את התלתל שתמיד נפל בצורה כל כך מושלמת על פניה המושלמות עוד
יותר, מחפשים אותה.
ידיים ריקות מחבקות את עצמן, שפתיים נשוכות עד דם, צריכה לגעת
בה שוב. אבל היא לא כאן. רק אני.
עוד לילה לבן.
עוד לילה של געגועים, מחשבות, זיכרונות, כאב, אהבה, אובדן.
עוד לילה בלעדיה, שיוביל לעוד יום בלעדיה, ואחריו עוד לילה.
ככה זה ממשיך, גלגל עינויים של זיכרונות ובדידות.
רואה אותה בכל מקום, בעיניה הירוקות של הזקנה שישבה לידי
באוטובוס, בחיוך של הילד הקטן שפגשתי בחנות הממתקים, ביללה
עצובה של חתול נטוש בפינת הרחוב, בצלקות שעל זרועי שלי, היא
שם, רודפת אחרי. בוכה תמיד. היא צריכה אותי. למה היא הלכה?
קשה להירדם בלי אף אחד, שוכבת לי במיטה זוגית ריקה, בוהה בחצי
השני, החצי שפעם הכיל אותה.