"נגמר החלב" היא מלמלה ובהתה חסרת הבעה בדלת המקרר הפתוחה.
כשאותה ההבעה נעולה על פניה, היא סגרה את הדלת והמשיכה לבהות
במקרר, כשלפתע, ללא שום אזהרה, החלה לפרוץ בבכי. ואני, אני
עמדתי מנגד והתחלתי לצחקק לעצמי לאור המחווה; לקח לי רגע להבין
שהיא לא פוצחת כאן בקטע משחק אוסקרי כדי להדגיש את המחסור
הנורא, או יותר נכון ללגלג עליו. כשהבנתי שהיא לא צוחקת, אלא
להיפך - באמת בוכה, קמתי במהרה מהכיסא שבמטבח וחיבקתי אותה.

זה לא אמור היה לקרות. זה לא היה מתוכנן.

החזקתי אותה חזק והרגשתי איך שהגב שלה זז, איך שהידיים הדקיקות
שלה רועדות על החזה שלי. הייתי בכזה שוק, בכזאת מבוכה, שלקח לי
זמן לעכל מה הולך פה. והיא - היא בשלה, בוכה ומתייפחת.
מה אני אמור לעשות במצב כזה? מה אני אמור להגיד?

עשיתי לה רק "ששש..." חרישי שכזה, כאילו הייתה תינוקת קטנה, כי
זה רק מה שיכולתי להוציא מהפה. אובד עצות לגמרי, ניסיתי לחשוב
בין לבין איך הגענו לכאן פתאום, אולי גנבו לי כמה רגעים מהחיים
כי אני לא מצליח להיזכר כאן בכמה דברים. מישהו שם למעלה חייב
לי הסברים.

למרות שהתנגדה, הובלתי אותה למיטה שלה והשכבתי אותה שם, כשגופי
רכון אך קפוא לידה. והיא המשיכה לבכות, ובכל פעם שניסתה להפסיק
הבכי רק התגבר.
הזמן היה נראה לי כמו נצח. תגיד משהו, אידיוט. שום דבר לא יצא
מהפה, הראש נאטם לגמרי בזמני מצוקה ובאותו הרגע היה זה מצב
חירום רציני.

הרגשתי כזה גבר, אביר על סוס לבן, שאני פה בשבילה בשעת צרה;
אבל בכל פעם שרק הבטתי בה וראיתי את הבעת הכאב שלה, הרגשתי הכי
קטן בעולם.
ניסיתי לפענח את כל האירועים של אותו הערב - איך שקבענו להיפגש
אצלה, נדבר קצת, נשתה קצת, ובכלל באתי לכאן בתקווה שאולי אצליח
לזיין אותה סוף-סוף, והרגשתי רע על זה עכשיו. פתאום היא נראתה
לי כל כך שברירית ששנאתי את עצמי על המחשבות שלי ומשהו בראש
אמר לי שאני באמת לא ברמה שלה, אם אני כזה בחור דפוק.
והנה, היא פה, חצי נתלית עליי וחצי על הכרית, מנסה להירגע ולא
מצליחה. נראה לי למען האמת שאין ממש קשר בין הבכי שלה לחלב,
בטח משהו אחר הציק לה. ויכול להיות שהיא הצליחה באמת לשמוע את
הקול בראש שלי, כי היא התחילה למלמל שלא באמת עצוב לה בגלל
החלב, ובכלל - היא בדרך-כלל לא שותה את הקפה שלה עם חלב, ולמען
האמת היא בכלל לא אוהבת קפה. ולפני שהספקתי להשחיל מילה כלשהי,
הבכי חזר והיא המשיכה ללחוש שהיא מצטערת, ושהיא לא רוצה לבכות,
והיא מרגישה לא נעים שהיא עכשיו הרטיבה לי את כל החולצה בדמעות
שלה. אבל גם ככה לא אהבתי כל-כך את החולצה הזאת, אז מילא.

ליטפתי לה את השיער וכשהבכי נהיה שקט ורגוע יותר, נישקתי לה גם
את קצה הראש. היא כבר הפסיקה לרעוד, אבל עדיין העיניים היו
מלאות בדמעות שלה. החזקתי אותה חזק-חזק וככה נשארנו כמה דקות
בלי לזוז, עד ששמתי לב שהיא כבר הפסיקה לבכות. העיניים שלה
נעצמו, אז השכבתי אותה על המיטה וכיסיתי אותה, כשאת יתר הדמעות
על הפנים אני מנגב לה עם השרוול של החולצה, כי היא גם ככה כבר
הייתה רטובה.

כמה דקות עברו עד שהיא נרדמה לגמרי, ורק אז הרשיתי לעצמי לקום
ולגשת למכולת הקטנה שממש מול הבניין שלה, שם הלכתי וקניתי לה
חמישה קרטוני חלב חדשים והנחתי אותם מסודרים יפה בתוך המקרר
שלה. רק כדי שלא תבכה שוב.