יום חמישי לפנות בוקר.
אני נוסעת עם מעיין לסבתא שלי, היא בחו"ל ואני עוברת דירה, יש
לי דברים לאחסן אצלה.
אני מגיעה לבית של סבתא, אבל הוא כבר מזמן הפך להיות הבניין
שלך.
מה זה עושה לי להיות מתחת לבית שלך (ברחוב הגבורה) ?
לבדוק אם המכונית שלך שם?
אם זו החניה שחניתי בה לפני חודש?
מה זה עושה לי לראות שהחלפת רכב?
הוא חדש ומבולגן.
לחשוב שאתה מפונק שחושב שהכול מגיע לו, כולל אני...
מה זה עושה לי לקוות שתגיע עכשיו, תצא מהבית, או אולי חברים
לקחו אותך...
החברים שלך, אלו שאז כשראית אותי לידם, לא אמרת לי שלום, חלפת,
כן אתה...
זה, שאני הלכתי אליו בפעם הראשונה, אני, זו שהתחילה איתך, למה,
כי היה לי אומץ ונראית אחר...
או שאולי רק קיוויתי שאתה אחר...
כן מותר לי לקוות, אבל לפעמים בא לי שיהיה גם אסור...
כי כשאני מקווה, אני מקווה גם שתתחרט, שתתבגר, שתבין, שתראה
אותי ותגיד "איזה אידיוט הייתי"
כי הרי כולם אומרים לי "איזה אידיוט הוא" ורק אני חושבת איזו
אידיוטית אני...
זה הבית של סבתא שלי, סביר להניח שלנצח, סביר להניח שאתה
מתישהו תעזוב, אני, שוב, מקווה - בשבילך... (למרות שיש רגעים
שאני מאחלת לך שתישאר אצל ההורים).
ואולי יום אחד, זה יהיה מצחיק, אני אעלה במעלית - איתו, זה שכל
המשפחה שלי אוהבת, זה שעושה אותי מאושרת וגורם לי לחשוב על
עצמי את כל מה שאתה לא גרמת ואז אתה תכנס לבניין ותצעק -
"חכו שנייה".
ואני אחכה...
והוא ינצל את הזמן וינשק אותי ואז כשנפרד רק לרגע אחד,
לתת  לך להיכנס,
אני אסתכל עלייך ואחייך
ויש לי כל כך הרבה סופים עכשיו:
על תקוות ומשאלות ומה עם כל החלומות...
אבל מה זה משנה?!
גם לפני חודש שירדנו יחד מהמעלית הזאת, הסתכלתי על הקומות רצות
בספירה לאחור וחשבתי שהזמן שלי ושלך רץ איתם...
כי אתה כוס חד פעמית, מהסוג הטוב והיפה, אבל חד פעמי...
מתקמט מהר, חומר זול, לא יציב כל הדימויים...
אני, לא יודעת איזה כלי אני , אולי קערה , עכשיו קצת ריקה, אבל
כל כך רוצה להתמלא
והחומר- אני נעה בין זהב למשהו שעוד לא המציאו.
אבל אתה לא הסתכלת פנימה, זו הייתה הטעות שלך...
הטעות שלי - שאני עדיין בכלל חושבת עלייך...