ושוב אני מאמינה לך וחוזרת אליך ושוב אני משלה את עצמי אבל
לאחר זמן מה מוצאת את עצמי לבד בחדר החשוך שבקצה הבית, בוהה
בתקרה ולא מבינה למה הלכתי אחרי המילים שבכל פעם חוזרות על
עצמן מחדש...
הראש אומר שצריך להתנתק ממך, לשכוח, למחוק כל זיכרון שיזכיר לי
את התקופה איתך
אבל הלב... שכמה שרוצים אי אפשר להתעלם ממנו, אומר לי ללכת
ולחפש אותך כל פעם מחדש.
אין לי כוח יותר לסבול, נמאס לי לחזור כל יום הביתה מהבר הקבוע
שבקצה הרחוב לאחר שתיה של כמה כוסות ולחשוב עליך, רק עליך,
לדמיין לי את פניך עומדות מולי, לחשוב על הנשיקה האחרונה שנתת
לי כשהלכת לפני שבוע, על מגע ידיך שליטפו את גופי בצורה שלא
רציתי שתפסיק לעולם. אבל כמו כל דבר טוב גם זה לבסוף נגמר!
ועכשיו, לאחר שגמרתי קופסת סיגריות שלמה שקיוויתי שתעזור לי
להתגבר על הכאב, אני מבינה שזה לא אתה אשם... ושזה לא העולם
הדפוק הזה,
אלא אני!!!!
אני... זאת אני שנותנת ללב שלי להוביל אותי ולא יכולה להגיד לו
די, אני... שמחפשת את מי להאשים כשבעצם אני נתתי לעצמי להתאהב
בך! |